מייאקס דחפה לאחור את הברדס של מעיל מעור כלבי- הים שלה והביטה בשמש הארקטית.
היא הייתה דיסקוס צהוב כרקיע ירוק כעין לימון, צבעי שש בערב, הזמן בו מתעוררים הזאבים.
היא הניחה את מעילה על השלג הרך וזחלה אל ראש תלולית של כפור, צפתה בלהקות הזאבים האחרונות שנשארו באלסקה.
ידיה רעדו ולבה פעם במהירות, היא הייתה מפוחדת, לא כל כך מפני הזאבים, אלא מפני מצבה הנואש.
מייאקס הלכה לאיבוד.
היא הייתה אבודה בלי מזון במשך שעות רבות על המדרון הצפוני של אלסקה.
המדרון השומם נמתח לאורך של יותר מ-500 קילומטרים ויותר, מהרכס עד האוקיינוס הארקטי, ויותר משלושת אלפים קילומטרים, מכפר האסקימואי של מייאקס ועד גבול אלסקה.
דרכים לא חותכות אותו; מקווי- מים ואגמים זרועים כנמשים על פני מרחביו העצומים.
רוחות חולפות בצווחה, והנוף הנשקף בכל כיוון הוא אותו נוף עצמו.
כל מה שנותר להעזר בו, הכל היה תלוי בזאבים. והיא לא ידעה אם הם יוכלו לעזור לה.
מייאקס לטשה את עיניה אל הזאב השחור, מקווה שתצוד את מבטו. איכשהו היא הייתה חייבת לומר לו שהיא גוועת ברעב ושהיא צריכה מזון.
אבל אז הבינה שזה לא אפשרי, היא הבינה שאין לה סיכוי לשרוד, היא הבינה שהפכה להיות עוד קורבן בעולם הגדול, הבינה שזהו הסוף.
השממה הגדולה התמלאה בשמיכה לבנה שעטפה אותה ברכות.
מייאקס נפלה לאט לאט לשינה עמוקה, והתכסתה גם היא בשמיכה, ונשמתה פרצה החוצה, אל העולם הגדול.
ראשונה שלי D:
ת"ב