Life Goes On

**TickTak** · 04-16-2009, 02:09 AM

שלום לכולכם..

אני כותב פה כי נמאס, נמאס לשמוע עד כמה החיים טובים, ואיך נצלתי בנס.
"אחרי מה שחטפת, אתה לא היית אמור לזוז", אני זוכר את אותם מילים כאילו הם היו אתמול.
"אתה עברת גהינום" הרופא אמר, אך אף אחת מהצלקות לא נרפאו, הדם המשיך לזרום, אך הוא לא נשאר בתוך הגוף.
אני זוכר את אותם המילים, הקללות, המכות.

אז זה הסיפור שלי..
זה התחיל לפני 8 שנים.. הייתי בן 8.. החיים היו יפים, מי לא היה אומר "החיים יפים שאתה בן 8", מי לא היה צוחק.
אני.. אני לא הייתי אומר, אני לא הייתי צוחק, הייתי עסוק מדיי בניתוחים ותפרים, להיות בבית חולים.
אני עדיין זוכר את הריח, הכאבים, הצעקות והבכי.

הייתי בן 8, הכל היה נראה טוב, אבא קנה אופניים חדשות, הייתי כל-כך שמח, יצאתי לסיבוב, אני זוכר את האוויר על הפנים שלי.
את השיער שעף ברוח, אני זוכר איך הכל היה יפה וטוב.
רכבתי, כאילו אין מחר, הייתי כל-כך שמח, החיוך שעל פניי היה מסנוור אנשים, הייתי ילד מאושר.
ומשום מקום, הם באו, 3 ערבים, "היי ילד, בוא לפה!" אני זוכר אותם אומרים, ניסיתי להמשיך, לא לשים לב.
להתעלם, אך זה לא עזר, הוא תפס מהגה, אחד הילדים, אני לא אשכח את זה.
"קום!" אחד מהם אמר, ומשך אותי בחולצה..
"קום אמרתי, מה אתה לא מבין?" צעק, והדמעות, נפלו מעצמם.
"דייי!" אני זוכר את עצמי צועק.
בום, אני עדיין זוכר את הברזל שקיבלתי בגב.
נפלתי מהאופניים, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
אני זוכר את השריטה בפנים מהנפילה על הרצפה המחוספסת.
המכה הראשונה לא הייתה האחרונה, אחרי שנפלתי, המכות המשיכו, הברזל המשיך לפגוע בגב, ברגליים.
הבעיטות, האגרופים לפנים, ילד בן 8, מול 3 בני 17 ~ 20, אני לא עשיתי כלום, רק נסעתי.
נהנתי, אבל אלו החיים, ידעתי את זה עוד מגיל 8, שהחיים לא תמיד מאירים פנים.
אחרי יותר מ10 דק' שנראו כמו 10 שנים, המכות הפסיקו, הייתי מחוסר הכרה, אני זוכר שהדבר האחרון שראיתי זה היה האגרוף לפנים, האחד שהפיל אותי וגרם לי להיות מחוסר הכרה.
אני זוכר איך הם צחקו, לעגו.

הבוקר למחרת, היה ריח מוזר.
הייתי בבית חולים, אני זוכר את הבכי והצעקות.
"הוא קם!" אמא צעקה, והדמעות מפנייה לא מפסיקות לרדת.
"ברוך שובך בני" אמר אבא, ונישק את מצחי.
אבא שראה כל-כך הרבה סבל, וכאב שהיה קטן, ידע מה אני מרגיש, הוא לא בכה, הוא ידע שהכל קורה לטובה.
הם אמרו שהייתי מחוסר ליותר מ24 שעות, אני עדיין זוכר את הכל.
אני זוכר את הכאב, הצלקות, הבכי.
דיממתי מכל הגוף כשמצאו אותי, היה לי יותר עצמות שבורים מאשר שלמים שהיו לבנאדם רגיל.
הרופא אמר שיש לי מזל, אני כמו נס רפואי, הוא לא ראה מישהו ששרד דבר כזה.
ומיש עשה את זה לא התכוון להשאיר אותי חיי.

בשבילו זה היה נס, בשבילי.. בשבילי זה היה גהינום.
אחרי חודשיים ויותר שלא הצלחתי לזוז, הצלחתי להזיז את הידיים, ואז את הרגליים, לקח לי למעלה מחודש לנסות ללכת, לנסות להזיז את הגוף.
כל-כך כאב, אני זוכר כמה בכיתי, אני זוכר כמה צעקתי לעזרה.
צעקתי שיעזרו לי, צעקתי, בכיתי, אך כלום, אין קול ואין עונה.
אבא היה מאחורי המראה של החדר, חדר השיקום, אני זוכר צועק אליו והוא לא זז.
הוא לא היה רע, הוא פשוט ידע שזה הדבר היחיד שיעזור.
אם אבקש עזרה אני לא יגיע לשום מקום, כל-כך כאב, הצרחות קרעו את הגרון, לא היה לי אוויר יותר, הבכי חנק אותי מבפנים.
עשיתי הכל בשביל להיות חזק יותר, להחלים, להשלים עם עצמי.

לאחר חודשיים, אחרי שאני למעלה מחצי שנה בתוך הבית חולים, חזרתי לרגליים.
הצלקות לא נעלמו, אך לפחות המצפון היה נקי.
הבטחתי לעצמי להמשיך הלאה, חזרתי לבית ספר, כבר הגיע הסוף שנה, נעלמתי לכל-כך הרבה זמן.
אבל נראה כאילו אף אחד לא שכח אותי.
החברים שבאו לבקר אותי מדיי פעם בבית החולים היו הראשונים שחיכו בשער של הבית ספר, הם עשו לי מן מסיבה בכיתה, הייתי מאושר, באמת, פעם ראשונה אחרי 6 חודשים שהיה לי חיוך על הפנים, דמעות של אושר ולא של כאב.

הגיע החופש, כבר חצי ממנו עבר.
היה יום יפה בחוץ, הייתי בן 9, ידעתי את הדרך לעבודה של אבא ואמא (הם עבדו ביחד), היה יום יפה, אז פשוט הלכתי לבקר..
"תומר, הלכתי לאמא ואבא" אמרתי לאחי הקטן, ונעלתי אחריי את הדלת.

בדרך לעבודה, זאת הליכה של רבע שעה, הלכתי, ליד איזה פארק, היה 5 ילדים בני 16 ~ 18, שוב ערבים.
המבט שהיה על פניי היה כל-כך שקוף, זה היה מבט של שנאה וזלזול.
לא עשיתי כלום, המשכתי ללכת.
הם הצביעו עליי, הם צחקו, הם לעגו, לא עשיתי כלום, המשכתי ללכת.
איך ילד בן 9 עובר את אותו הדבר פעמיים בשנה אחת, אחד מהם רץ לעברי, והביא לי כאפה על הצוואר, אני זוכר שלא זזתי.
הסכלתי עליו, הידיים התכווצו לאגרוף לבד "מה אתה מסתכל?" אמר הילד הערבי..
"לך תמות" אמרתי לו, וכל חבריו קמו והתקדמו..
"לי אמרת את זה?" הוא אמר, ופתאום אותו הדבר קרה.
דה-ז'וו של מכות חזר, שוב הייתי על הרצפה, שוב אותם הדברים, ושוב.. 10 דק', נראו כמו 10 שנה.
אחד מהם הרביץ לי עם מקל של עץ על הבטן, על הפנים, על הרגליים.
אחרי 10 דק', של מכות, אותם כאבים, אותם הבעיטות, שוב הדם שזרם במקום הלא נכון, מחוץ לגוף.

ילד דתי ראה את המכות ורץ לעברנו, הוא היה בן 25 לפי מה שאני הבנתי, ואיך שהוא הגיע הם ברחו.
שוב הייתי מחוסר הכרה, שוב אותו רופא, שוב אותם התפרים, אותם הכאבים.
שוב שהייתי חצי שנה בבית חולים, שוב החבורות והכחולים היו על כל הגוף.
אותם הצעקות, הבכי, השנאה והכאב.
"למה לי?" בכיתי בלילות, מבלי שאף אחד היה יודע, הייתי בוכה לבד ובשקט.
אף אחד לא שם לב, אף אחד לא שמע אותי, לא הפסקתי לבכות, היו לילות שהייתי נשאר עד הבוקר בוכה, הייתי שם את הכרית על הפנים כדאי שלא ישמעו אותי.
הכסף שההורים שמו לי על הניתוחים, על הכל, הכניס אותנו עמוק לתוך חובות.
עברתי כל-כך הרבה ניתוחים, והושקע עליי כל-כך הרבה כסף, שלא היה לנו כלום יותר.

הפעם הבטחתי משהו לעצמי..
לא שאני אנקום, לא שאני לא אסבול יותר וישתוק.
הפעם הבטחתי שאני לא יתן לאף אחד אחר את אותו הגורל כמו שלי, שאני יעזור, יתמוך, ואם אראה מקרה כזה ברחוב, לא יעצור להסתכל, או ימשיך הלאה כאילו לא קרה כלום, אני ינצל את הכל.

בגיל 13, שכחתי כבר מי אני, התחלתי לגנוב, לעשות בעיות, הכל.. כי חשבתי שאני גבר, חשבתי שהחיים הם לא יפים בכל מקרה, אז למה לי אפילו לנסות, רבתי עם כל אחד שהיה מתסכל עליי, עם כל אחד שהיה מנסה לדבר איתי.
הייתי פורץ מכוניות, מכייס אנשים, מרביץ לילדים.

ובגיל 13, ביום חמישי, זה היה היום שאני לא אשכח.
שהבטחתי לעצמי, מה שאני יעשה ולא יתן לאף אחד אחר את אותו הגורל, הוצאתי את הראש מהחלון, זה היה מאוחר בלילה, ודיברתי אל אלוהים, חשבתי שכולם ישנים, שאף אחד לא שומע, אך טעיתי, כמו תמיד, האחד שידע את הכאב כמו שלי, ואת הסבל והצרות, הוא היה זה שתמיד היה שם בשבילי, זה שאף פעם לא הייתי טוב מספיק ותמיד לימד אותי להמשיך קדימה, הוא היחיד ששמע אותי.
ביום חמישי, היה לו נמאס, בצעקות הוא הזכיר לי את ההבטחה, הייתי כל-כך קטן, כל-כך דפוק...
שאפילו לא הקשבתי, ידעתי מה אני עושה, ידעתי, אבל לא הקשבתי.

שבועיים לאחר מכן, ראיתי ילד בן 16 נותן כאפות ובעיטות לילד בן 10, הוא הרביץ לו והילד הקטן רק המשיך..
הבטחתי שאף אחד לא יסבול, ותפסתי ברזל והכתי באותו הילד בחוזקה רבה, הייתי מלא שנאה, 5 שנים של כאב וסבל השתחררו על אותו הילד שהרביץ, שברתי לו עצמות, הורדתי לו דם, והכל כי הוא הרביץ לילד קטן.

זהו סיפור חייו של ילד בן 16, וזה לא אני.

אם תקראו את הכל, אתם גדולים מהחיים!
אני פשוט נדהמתי.

המקור זה fxp בפורום מלב אל לב.

**Golden Eagle** · 04-16-2009, 02:45 AM

סיפור מדהים ויפה,ואפילו טיפה בכיתי

YoRt3m · 04-16-2009, 02:45 AM

קראתי הכל.
סיפור מרגש אני אומר תאמת...
אני לא חושב שלהרביץ לילד שהרביץ לילד בן 10 זה רעיון טוב.
פשוט לבקש ממנו יפה או "להפריד".

בכל מקרה , סיפור מרגש ואני לא מאחל לאף אחד כאלה חיים.

**MegaMan** · 04-16-2009, 09:21 AM

רותם..החיים באמת לא כ"כ יפים..אם הוא היה בא לילד בן 16 ומבקש יפה או מנסה להפריד הוא היה חוטף מכות..
סיפור מרגש..מסכן הילד שמגיל 8 הוא עובר ת'דברים האלה..
בגלל דברים כאלה אני שונא את רוב הערבים בשכונה שלי >> ילדים מעפנים שחשים מעצמם..
אבל לא כולם ככה..פשוט רובם ס.O

**zuran** · 04-16-2009, 12:56 PM

מרגש...
אין לי מילים...

**TickTak** · 04-16-2009, 01:00 PM

שמח שאהבתם את הסיפור, והילד הזה פשוט תותח...

**Legend** · 04-16-2009, 01:26 PM

סיפור מרגש...
לקרוא את זה אחרי ההמשך, גורם לך להבין יותר...

~TyLeR~ · 04-16-2009, 05:29 PM

הילד הזה הוא לא תותח בכלל,להרביץ לילד בן 16 שמרביץ לילד קטן ממנו עושה ממך את אותו הילד הזה שהרביץ למצב שבו הוא היה בן 8...

זה כמו רוצח שרוצח מישהו ואז אתה בא לרצוח את הרוצח הזה,זה הופך אותך להיות רוצח...

מסכן הילד הוא הלך לדרך הלא נכונה בכלל,הדרך הנכונה לא היה ללכת בדרך שבה הערבים נמצאים,אלא אם כן מישהו אחר נמצא איתך...נקמה זה לא טוב בכלל...

נושא: Life Goes On

הגדרות נושא

מידע על הנושא

משתמשים שצופים באשכול

הרשאות