נושא: קטע|מרד גלוי

הרקיע זהר באור פז מהבהב ובתוכו צפה לה בועה, החמה, החלה שוקעת ויורדת מטה. ההרים שמסביב לעמק שיקפו את אור השמים והאפילו על השדה שלרגליהם. העשב היבש שבשדה התנועע למשבה של הרוח ונע לפי הקצב אותו הכתיבה. כאשר רוח חזקה נשבה נראה היה שהעשבים היבשים קוראים אל החמה המסתתרת שתיקח אותם איתה ותמנע מהם את הסבל שבלראות את מה שעמד להתקיים שם. ההרים מתחו עד הקצה את זרועותיהם, מדרונותיהם, וניסו לגונן על העשבים הקטנים אך הם המשיך לקרוא אל החמה, אך היא בשלה יורדת ומתחמקת לאיטה ומביאה את החשיכה לעולם, והפעם החשיכה מוחשית יותר.
שנינו צעדנו קדימה. אני ממזרח ברגלי הקטנות אך המהירות והוא בכל משקלו ממערב. השמש זרחה מאחוריו ויצרה בקרבי הרגשה כאילו יריבי הוא מעין אל. 'לא,' הנעתי את ראשי לביטול, 'הוא לא אל, אני מכיר אותו' אך לא היה ניתן להתכחש לעוצמה שהקרין. הבטתי בו במבט של יראת כבוד המשולבת בניגוד אליה בהרבה זלזול. הוא לא נראה כפי שהכרתי אותו, גופו אשר היה מכוסה שריון קשקשים עבה וגמיש שעליו התנוסס סמל האריה היה שרירי ומגודל וראשו הביצתי בעל הסנטר הרחב והמצח הגבוה היה עטוף בקסדת קרב כסופה אשר תאמה לשריון ונח על צווארו העבה. רגליו נראו כשני צריחים עבים אשר עטו עליהן קישוטים, הוא נעל מגפי כסף תכולות מעט כצבע הקסדה והשריון ולמותניו חגר שמלת קרב קצרצרה וחגורת עור שחורה שניצב עליה נדן שמתוכו בצבצה קצה החרב הכסופה שלו. הוא הוריד את הקסדה וזרקה אל הרצפה, לעיני נגלה שערו הערמוני שהסתבך בקשרים רבים והתמלא בטינופות. זקנו הארוך כצבע שיערו נקשר בצמות רבות והגיע עד גבול ביטנו. הבחנתי בכל הסימנים האלו בגלל שעל אף שהכרתיו הוא נראה כאילו ראיתיו לראשונה.
אני הייתי נמוך קומה יחסית, שיערי השחור חלק ומעט שמנוני נאסף לאחור בצמה ארוכה שהגיע עד לישבני. שרירי לא היו גדולים ומפותחים כשל יריבי אך הייתי מהיר ממנו. לגופי עטיתי שריון ומגפיים כשלו אך לא הייתה לי קסדה וחרבי הייתה דקה יותר משלו וארוכה יותר, מעין חרב סייף יותר מחרב קרב. הוא הגיע ונעמד במרחק מטרים ספורים ממני במרכז השדה.
"ריצ'רד," אמר ונאנח, "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?"
"אני יודע שאני חייב." עניתי בקרירות.
"אם כך," אמר בחוסר חשק ושלף את חרבו, "לא תהיה לי ברירה."
הוא רץ לעברי בחרב שלופה והניפה לעברי שלחתי את ידי אל חרבי אך עוד לפני שחרבי נשמה את אוויר העולם הרגשתי את שיערי נחתך. אין עלבון גדול מזה ליריבך, לחתוך את שיערו.
"אני מצטער," הוא אמר ולקח שלושה צעדים לאחור, "הייתי חייב..."
הבטתי בצמתי מתפוררת לה בין העשבים היבשים ונעלמת לה והרגשתי את הכעס עולה לראשי.
"אני אנקום," קראתי בכעס ויצאתי במתקפה קדימה, "אני אנקום!"
תקפתי בחרבי לכל עבר אך הוא במיומנות קרב התחמק מכל מכה. לבסוף הנפתי את חרבי והנחלתי מכה ניצחת ליריבי, שרטתי בחרבי שריטה עמוקה בשריונו ובסמל האריה.
"תירגע, ריצ'רד." הוא אמר לי, מישש את פצעו ונסוג לאחור.
"אני לא אירגע," קראתי. רצתי שוב לעברו בחרב שלופה אך הפעם הוא הפתיע אותי ופצע אותי בידי השמאלית. זרם דם זרם החוצה והאדים את ידי וזעקת כאב נורתה מפי. נפלתי מיד על רגלי נאנק מכאבי ותופס את פצעי בידי הפנוי, שומט את חרבי.
"אתה בסדר?" הוא שאל, הניח את חרבו על הקרקע והניח את ידו על גבי.
"אני נראה לך בסדר!?" קראתי ודמעות בעיני, הורדתי את ידי הימנית אחזתי בחרבי ודחפתי אותה כלפי מעלה. החרב ננעצה בחזו של יריבי דרך השריטה ממכתי הקודמת וחדרה אל ליבו.
"ריצ'... ריצ'..." הוא נאנק מכאבו ושלף במעט עוצמתו את חרבי מחזו, לאחר מכן נפל על ברכיו והתמוטט על האדמה. הבטתי במעשה ידי והצטערתי, ליבי נקרע מכאב. רכנתי מעל גופתי יריבי ובכיתי כפי שלא בכיתי מעולם ודמעותיי שטפו את גופתו, גופת אבי.