שיערי תכול, קוצני ומעט פרוע. על השיער אני עוטה משקפת גדולה ושקופה(NOTE: obito like), ועל צווארי נמצא מגן המצח של כפר הדשא הנסתר. פניי אינן עוד פני ילד, אך הם גם לא מסבות לי מראה של מבוגר. אני עוטה חולצה חסרת שרוולים שפתוחה באזור הבטן, צבועה בגוונים שחורים ולבנים. מכנסיי כהים וקלילים, תחתיהם אני דורך על כפכפים שחורים. על בטני החשופה מתנשאת לה צלקת ארוכה.
כפר - כפר הדשא הנסתר(לא מכיר ממש תלא ידועים האחרים)
רקע - הרקע אינו נוטה לנקמה, אני מעדיף להיות כלי בידי הבושוקו ולראות לאן יובילו חיי ולאן אתה תוביל אותי כדי שאדע אילו בחירות לבצע:
בתור ילד הייתי חברותי למדי, נוהג לצחוק ולהשתטות עם כולם, לא משקיע יותר מדי בלימודים. אני לא בטוח אם מחוסר יכולת או שמה מעצלות. כפר הדשא עוד לא החזיק באקדמיית שינובים שבה מטפחים את דור העתיד, והיו כמה כיתות קטנות שפוזרו ברחבי הכפר. לאחר שנים של התלבטויות, אני מניח, החליטו ראשי הכפר להקים אקדמיה רצינית - אחת שתדאג לעתיד הכפר. התאספנו, כל תלמידי הכיתות השונות, אל תוך אקדמיה אחת גדולה. אפשר להגיד שפגשתי שם הרבה דמויות שלא יצא לי לראות בחיי הקצרים. אנשים רעים, זו המילה. חייתי במן אוטופיה עד אז... עד שנעשה הערבוב של כל ילדי הכפר. הם צחקו עליי לרוב, מלגלגים עליי ומשפילים אותי. אני בטוח שלמשקפיים שלי היה חלק מכריע בכך, הרי שנאתי ללמוד ותמיד צחקתי עם כולם! הייתה עוד סיבה שצחקו עליי למעשה... מגיל קטן, התגלתה אצלי בעיה רפואית מוזרה. נראה היה שאנרגיה כחולה, צ'קרה ממשית, אופפת סביבי לאחר כל מאמץ. הייתי רץ? גלי צ'קרה היו מרחפים באוויר סביב גופי. הדבר היה מביא אותי להתעלפויות רבות, שכן כמות הצ'קרה בגופי הייתה מזערית. למזלי אם אומר דבר אחד לטובתי, תמיד הצלחתי להתחמק מכל התלמידים הרעים האלו... הם לא נגעו בי עם אחת. הייתי מהיר מדי. אך המהירות עזרה רק בבריחה.
כשהגיע יום סיום האקדמיה, הודיעו לי האחראים כי לא אמשיך להיות גנין, ולהפוך לשינובי אמיתי. כל התחנונים שלי לא עזרו, הרי רציתי להיות שינובי, ללחום ברעים, כמו אלה שלמדו איתי באקדמיה! אך ללא הועיל. הם לא היו מוכנים לבזבז את זמנם על איזה שינובי שמתעלף לאחר מאמץ קטן.
הוריי לקחו אותי לבדיקות רפואיות רבות, ובסופו של דבר נודע לנו כי יש בגופי, בעורקיי, מן חורים זעירים. בכל פעם שאני מבצע מאמץ, מזיז את גופי בצורה קיצונית - זרימת הצ'קרה גוברת ויוצרת לחץ שגורם לה למצוא דרכי יציאה גם דרך החורים שבעורקיי. נאמר לי כי עדיף ואשתדל שלא לבצע ג'וטסואים כלל. נשמע מתאים לאחד ללא עתיד בתור שינובי. הוריי לא היו כה עצובים, הם שמחו שאעסוק בעבודה בטוחה ורגועה, ושלא אסכן את חיי. אך אני לא הסכמתי לכך, לא הייתי מתאים לעבודה סזיפית, משעממת ויומיומית... רציתי את חיי הריגוש, ובמיוחד, לנקום בכל אלו שעשו לי רע בחיי. לא התכוונתי להתנקם ברוב ילדי האקדמיה, אלא פשוט להרוג כל אדם רע שאפגוש כשינובי. למען האמת, כבר נעשיתי חסר תקווה. חשבתי שאולי כולם צודקים, וכדאי לוותר על חיי. הרי מה אני בסך הכל? אדם שלא מסוגל לעבוד, שמעוניין בדברים מנוגדים לחלוטין ליכולותיו, ולא מסוגל כנראה להתמודד עם רוע החיים. אך נותרה בי תקווה אחת ויחידה. שמעתי שכפר העלה ישתתפו במבחני הצ'ונין באותה השנה, כאלו שייערכו לא פחות מאשר בכפר הדשא, ושג'ונינית ידועה משם בשם איסאקי תגיע עם צוותה. הג'ונינית מיסאקי הייתה ידועה כשינובית רפואה מפורסמת, וביום הטורניר האחרון החלטתי לגשת אליה בהזדמנות פז, ולבקש עזרה.
לאחר שבדקה אותי, סיפרה לי מיסאקי כי אין מרפה לבעיה שלי. זהו מום של לידה, ושעליי לחיות איתו כל חיי. הדרך היחידה לחיות איתו הוא להתאמן ולהגדיל את כמות הצ'קרה שלי. זו הייתה נקודת השבירה, החלטתי לשבור את כל הכלים. בצעד חריף, זייפתי את מותי בבית הוריי בעזרת שיקון נו ג'וטסו. טכניקה בה אתה משתמש בגופת מת בה אתה יכול לשלוט לזמן קצר. למדתי אותה מלא אחרת מאשר איסאקי עצמה. ליבה יצא אל הנער בעל המום הנדיר, ותחנוניי ללימוד הטכניקה התקבלו בחיוב. חשבתי שבן מת עדיף מאשר אחד כמוני. ברחתי בין כפרים, רץ ממקום למקום, חושב על התאבדות בכל רגע. אך אז הגיע הרגע שבו הותקפתי. נקודת המפנה בחיי. יום אחד כשהסתובבתי בירכתי מדינת האש, נפגשתי בדרך מבודדת בכמה שודדי דרכים, שינובים אכזריים. השודדים חשבו שיש לי כסף, דבר שלחלוטין לא התיישב עם האמת, והחלו לתקוף אותי. ניסיתי לברוח, אך לא צלחתי. הלחימה איתם גם היא לא נשאה פרי, הם היו חזקים משחשבתי, ודאי לא שודדי דרכים רגילים. אך אילו עוד שינובים מפוקפקים מסתובבים בדרכים שכוחות אל? בעיצומו של הקרב, הצליח אחד השודדים לעשות חתך לא עמוק, אך ארוך על בטני. היה ניתן להגיד שהיה לי מזל, ושהסכין לא חדרה עמוק שלא בכוונה. אך המכה הבאה תהרוג אותי, הייתי בטוח. אומנם חשקתי במוות, אך לא רציתי למות כך. כשאחד השודדים ניסה לדקור בי שוב בסכין, הנפתי את ידיי בתנועות מפוחדות, ואז זה קרה. ידו של השודד נעצרה, לא יכלה להתקדם עוד לדקור אותי. מה הדבר שעצרה? לא האמנתי, אך כל הצ'קרה האופפת אותי בזמן מאמץ, היא נמצאה סביבי בכמות גדולה, בטח לאחר הנפת הידיים הרבות. יד היריב נעצרה כשנתקלה בגל הצ'קרה הזורם באוויר. אז הבנתי - אולי אני יכול לנצל את המגבלות שלי, דווקא לטובתי!!! השודדים ודי איבדו בי עניין ונתנו לי לברוח, אך אני הייתי אסיר תודה על האפשרות להישאר חי. כי באותו היום הבנתי, אני כן יכול להיעשת חזק, הכל תלוי בי.
מאז התאמנתי במשך שנים על היכולות שלי, עברתי בין כפרים בעבודה כשכיר חרב, הקורבנות תמיד היו פושעים אחרים, ויכלתי להרוויח כסף על הריגתם. חיי קיבלו תפנית מדהימה, והפכתי לדי בכיר בעבודתי, שמי היה שגור בפיהם של רבים. אך תמיד חשבתי... לאן אפנה מכאן? מהו השלב הבא בחיי