(תיקון נושא) פרשת ניצבים-וילך: קשר מיוחד
שבוע טוב לכולם.
יש השבוע פרשה עם נושא טיפה מעניין.
הפרשה די קצרה, רק ארבעים פסוקים, נראה שאין כאן התפתחות אמיתית של עלילה.
אבל כן יש כאן עיניין מעניין שמופיע בפרשה והוא גם יכול להתקשר לנושא אחר.
עוד משהו מעניין השבוע, דווקא לא קשור למה שכתוב בפרשה, אלה למה לפרשה עצמה.
יש לנו מה שנקרא, "פרשה מחוברת", שזה אומר ששתי פרשות שלפעמים קוראים בנפרד זו מזו, נקראות השנה ביחד בגלל שאין לנו מספיק שבועות על לשמחת תורה.
הפרשה השנייה שלנו היא פרשת וילך, וגם היא מאוד קצרה, שלושים פסוקים בסך הכל, ואפילו כששתי הפרשות האלה מחוברות הן לא יוצאות פרשה ארוכה במיוחד.
אז נתחיל, פרשת השבוע פרשת *ניצבים-**וילך:
הפרשה מתחילה בכך שהיא מזכירה את זה שכול, אבל כל ישראל, ממש כולם, מכל המעמדות ומכול הגילים (והפרשה אפילו יותר מפרטת ו"חופרת" ממני) ושוב מדגישה שכולם נמצאים שם בשביל לשמוע, לקבל (לעבור בלשון התורה) את הברית בין ישראל לה'.
לא מצויינת בהמשך הברית, כך שכנראה מדובר על הברית שקראנו עליה בשבוע שעבר.
התורה ממשיכה בתיאור הקשר בלשון טיפה משונה:
"למען הקים אותך, היום, לו לעם, והוא יהיה לך לאלוקים כאשר דיבר לך..."
הלשון טיפה מוזרה בגלל שנראה שהקשר בינינו לבין ה' הוא בחירה דו צדדית.
אני אסביר, איך קשר בין אדם לאל עובד? אם נביט על תרבויות שנות, נראה שיש שתי אפשרויות:
או שהאדם בוחר להאמין באל מסויים ולעבוד אותו (בתרבויות מרובות אלים נפוץ שאתה יכול לבחור את האל שהכי מתאים לצורה שאתה רוצה לעבוד, ולפעמים לאותו אל יש יותר מצורה אחת ואפשר לבחור לאיזה סגנון שלו לסגוד), או שיש משטר כפייה של אל שלפי האמונה האדם שלא מאמין יחטוף על הראש.
עכשיו אני אסביר את המעניין שהפסוק הזה נותן, אבל רודם אני אגיד משהו על קטן.
הרש"י שבפרשה אומר דברים מדהימים שאם חושבים עליהם לעומק נדהמים.
עכשיו אני אגיד מה מבינים מרש"י על הפסוק.
מבינים שה' מקים אותנו לו לעם זה שה' מקיים את ההבטחה שלו לאבות ובוחר בנו, ו"והוא יהיה לך לאלוקים" זה לא פעולה של ה', אלא פעולה של העם שמקבלת את ה'.
ויותר מזה, רש"י אומר שכתוב "והוא יהיה לך לאלוקים" זה בקשה של ה' לעם, שאפילו שהוא לא יכול להחליף את עם ישראל בעם אחר, שלא "נעליב" אותו (בלשון רש"י, להקניט אותו) באי שמרת בריתו.
מה שנותן את ההבדל הראשון בין עם ישראל וה' לבין אמונות אחרות, הקשר שלנו הוא דו צדדי.
עכשיו נעבור לנושא אחר שגם הופיע באגף החידות השבוע.
ה' מזהיר שאדם שעובד/יעבוד אלוקים אחרים, ה' לא יוכל לסלוח לו והוא יקבל את מה שנקרא "יענש במלא חומרת הדין".
פתאום, בלי שום אזהרה, יש סוויץ' כזה ומסופר על זה שאנשים שפתאום מגיעים ומביטים על הארץ לא מבינים למה היא הרוסה.
אבל מה פיתאום היא הרוסה? לא מסופר על כך שהעם חטא, מדובר על יחיד, מקסימום יחידים, שה' יעניש אותם.
ועוד מתואר שהתשובה שהם מוצאים או שמסבירים להם זה שעם ישראל עזב את התורה ואת ה' ועבד אלוקים אחרים, אבל מתואר שם רק על יחידים!
וכאן יגיע ההבדל השני, בכל האמונות שבעולם (ללא יוצא מן הכלל), אמונה באל זה דבר פרטי לגמרי.
יכול להיות אפילו שיש חברה שמאמינה, אבל האמונה שלך היא פרטית.
לדוגמא, לא יהיה חיוב ששיך לקהילה כמו חיוב של קבוצה מצומצמת להקריב קובן שהוא של כולם, מי שלא ירצה לא ישתתף. גם מי שישתתף זה יעזור לו באופן פרטי, לא באופן קהילתי. וגם אם יהיו חיובים כאלה הם יהיו בודדים.
בעם ישראל, תקשיבו טוב, [u]אין מצווה שהיא פרטית[/u], כך אומר הרב קוק.
כן, אפילו הדבר שאתם חושבים עליו כמיצווה הכי פרטית שיש, נניח תפילין, היא בעצם מצווה שנועדה כמצווה לכלל, לעם, ולא ליחיד. איך זה בדיוק מתבטא כמצווה שנועדה בשביל העם? אני אביא דוגמא (וכל מצווה צריך ללמוד בפני עצמה, אני לא חושב שאני יכול לחשוב על הכל).
זוכרים את מצוות תפילין, אז שמעתי הסבר, כמובן שיכולים להיות עוד המון פירושים, אבל זה אחד פשוט.
בתפילין נאמר שיראו כל הגויים כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך.
בעצם זה הסמל של העם שלנו כנבחרים של ה'. וכל מצווה היא בעצם נועדה לתיקון החברה וכאלה...
ככה אפשר להבין את המשמעות, כשאדם חוטא במשהו, הוא לא חוטא את זה לעצמו, הוא חוטא לכל ישראל, לכן אנחנו עלולים להענש "עונש קולקטיבי".
כמובן שיכולות להיות למצוות גם ערך פרטי, אבל זה לא העיקר שלהן.
עוד דבר שהוא תמוה ביותר.
נותנים (בהמשך הפרשה) מעיין קיצור בשביל המהלך שרוצים להגיע אליו, שהולך ככה.
אחרי שיבואו אליכם כל הברכות והקללות, ותהיו בגלות, עם ישראל ישיב אל ליבו ("והשבות אל לבבך בכל הגויים...") את ה' ביחד בעודו מפורד בין העמים.
ואז מתואר שה' ישיב אותנו לארץ:""ושב ה' אלקיך את שבותך, וריחמך..."
שימו לב לצורות הגוף המוזרה, "[u]ושב[/u] ה'.. את שבותך..." איזו מין עברית זאת, צריך להגיד והשיב, לא ושב.
הפירוש? הק נמצא איתנו בגולה, ויחד איתנו הוא חוזר לארץ.
כמובן שזה לא מילולית ככה, זה משל (כמובן) לעוד הבדל בינינו לבין שאר האמונות.
בגלל שהיהדות היא דת של אומה (דרך אגב, זה לא מוגד כדת, בגלל שדת זאת אמונה שמתבטאת ביחיד) המשמעות של זה היא שה' בעצם הוא הרוצה את הקשר איתנו, ולא כמו בשאר האמונות שמתארות את הרצון של האדם אל האל, כדי להתגלות בעולם דרכינו (שזאת גם הסיבה שחוקי היהדות נקבעו על ידי ה' ולא על ידי אנשים) ולכן הוא לא יכול להתגלות דרכינו כשאנחנו בגולה, לכן, במובן מסויים, כשאנחנו בגולה, גם ה' בגלות.
והדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו מהפרשה, וגם בו יש עוד דבר שהוא פשוט מדהים.
משה אומר לנו דבר שנשמע כמו שיחת מוטבציה למה אמור להיות קל לקיים את המצוות:"כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום. לא נפלאת (פלא=מורחק, מובדל. לכן זה פילאי כי זה לא שיגרתי) היא ממך, ולא רחוקה היא (כתיב: הוא); (ובפסוק הבא מסבירים: ) לא בשמים היא. לאמר, מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו, וישמיענו אתה ונעשנה; (ואותו דבר כתוב על מעבר לים בפסוק הבא...)"
בפשטות ההסבר הוא, שאין תירוץ אמיתי ש"קשה" לקיים את המצוות, בגלל שהיא מתאימה בדיוק בשבילינו, תפורה למידותינו.
אבל כאן יש פירוש מדהים ברש"י דיבור המתחיל "לא בשמים היא": "שאילו הייתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללמדה".
שיש לנו מזל שהתורה כאן איתנו, בגלל שבלי התורה לא היינו מסוגלים להתקיים מרוב שהיא חלק ממנו, עד שאם היא הייתה רחוקה ממנו, היינו חייבים ללכת וללמוד אותה מרוב צורך.
התורה היא חלק בלתי נפרד ממנו בתור עם.
עד לכאן רציתי לכתוב.
הדבר תורה הזה יכול להיות גם פתיחה נהדרת לנושאים על תורת הרב קוק שאולי אם אני אזכה אני אוכל לפתוח. ואני מקווה שזה לא יהיה "כבד" מדי, כי הרב קוק זה מאוד קשה.
כמה מילים על פרשת וילך,
הפרשה נראת יותר כמו מבוא לפרשה הבאה שנקרא, פרשת האזינו.
נראה שבעקבות הנושא שהופיע הרבה בפרשות האחרונות, שכשעם ישראל יגיע לארצו הם עלולים לחטוא בעבודה זרה, בפרשה ה' מסביר למשה מה התוכנית שלו בשביל למנוע מעם ישראל את מעגל הקסמים (מעגל קסמים=תופעה שמגדילה את עצמה) של החטאים.
החשש הוא, שאם ישראל יחטאו, יגיעו אליהם הרבה דברים רעים, ואז בגלל שהם מקבלים עונשים הם יחשבו שרע להם כי ה' לא איתם, אז הם רק יעבדו יותר עבודה זרה ובסוף יגלו.
הפיתרון של ה' הוא, שמשה ילמד את בני ישראל שירה שתישאר תמיד עם עם ישראל וככה הם יזכרו גם בזמני הצרות למה הם נענשים, וככה הם יחזרו לה'.
רש"י מסביר שהשירה היא אותה שירה שמופיעה בפרשת האזינו.
סליחה שאין לי השבוע איחול יפה לסיום.
שבת שלום.
