העולם שמעבר

[IMG]http://img546.imageshack.us/img546/3843/64540030.gif[/IMG]
קרדיט לדוקטור ספין(המ-ל-ך) על הלוגו השולט


שלום לכולם, אתם בטח מכירים אותי ואת הכתיבה שלי מהסיפור הקודם, 'שבעת הגיבורים- הסיפור של סנדשרו'.
אבל הסיפור הבא שאני כותב, לא עומד לעסוק בפוקימון. גם לא יוזכר בו פוקימון. זהו סיפור שמבוסס על המציאות, אך בדרך של פנטזיה. יצורים שלא נראו מעולם עומדים להתגלות בסיפור הזה, דברים מיוחדים שלא ראיתם במקומות אחרים. אבל אם תרצו לדעת את הכל, תצטרכו לקרוא.
כאן תהיה רשימת פרקים לסיפור. מכיוון שבסיפור הקודם לא היה כל כך סדר, ובאותה תגובה הוצגו גם רשימת הפרקים וגם ההקדמה, החלטתי לעשות 2 תגובות- אחת בשביל הרשימה, ואחת בשביל פרק ראשון.

אז הנה רשימת הפרקים, מוצגת לפניכם:

[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1279376&postcount=2"]פרק ראשון- היכרות![/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1279589&postcount=13"]פרק שני- המרידה.[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1279896&postcount=28"]פרק שלישי- המוות שלי.[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1281025&postcount=40"]פרק רביעי- היער.[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1281569&postcount=61"]פרק חמישי- כוח נסתר![/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1283577&postcount=75"]פרק שישי- ארבעה גברים ביער אחד[/URL]













קריאה מהנה!

[b]פרק ראשון- היכרות![/b]

[spoiler]אחח... הים. איזה מקום מופלא להיות בו. כל האלמוגים, הדגים הצבעוניים והמרהיבים... הים הוא המקום האהוב עליי, בזה אין ספק. במיוחד עם מדובר בים סוף, שנמצא ליד חופי העיר אילת. ולא אכפת לי שבכל פעם מחדש אני צריך לסבול נסיעה של חמש שעות וחצי יחד עם האחים המציקים שלי, כל עוד אני נשאר בשפיותי, וחושב על מה שיקרה לאחר שנגיע ליעדנו. וכאשר אני צולל יחד עם אבי, שנינו מתלהבים בכל פעם מחדש, מצביעים ומוציאים בועות ממשקפות הצלילה שלנו, משום העובדה שאנו לא יכולים לדבר, ומראים אחד לשני דגים מיוחדים, שכיף כל פעם מחדש לראותם.

אבל הסיפור הזה לא עומד לדבר על הים. הוא גם לא ידבר על אילת. אפילו לא על ארץ ישראל, או על העולם בכלל. הסיפור הזה לא יהיה על רומאנטיקה. לא על חינוך, או על ים. הסיפור יהיה על פנטזיה. על הרפתקאות. ועל אקשן. המון אקשן. כאשר כמעט בכל פרק יקרו לגיבורי הסיפור, ואני בניהם, מקרים חדשים שילוו באלימות. ולכן כל מי שמתנגד לסיפורים כאלה, שיש בהם המון אקשן, שיפסיק לקרוא את זה, ולא יחזור. גם כל מי שליבו לא מתאים לדברים האלה, הוא צעיר מדי או מבוגר מדי, ולא מוכן לזה, שיצא מכאן.

הסיפור הזה ידבר על עולם אחר. עולם שאין לו גבולות, שהוא נמשך עד אין סוף ללא קץ, ושבכל פעם ניתן לגלות בו משהו חדש שלא ראית קודם. זהו העולם בו אני עומד להתמקד, ולספר לכם על מה שעברתי שם. אני ממליץ לכם לא לנסות את הדבר הזה בבית, לא לנסות להגיע לשם בדרך זו או אחרת, מהסיבה הפשוטה- להגיע לשם... זה כרוך במוות. ואין דרך חזרה לעולם שלנו. יותר נכון, כמעט אין.

השם שלי הוא אוהד, אני בן ארבע עשרה וגר בעיר מודיעין. יש לי במודיעין כמה חברים טובים, כמה ידידים, וכמה אויבים. אבל בעיקרון, החיים שלי מתנהלים בצורה טובה. אני משקיע בלימודים, משחק עם חברים, ואוהב לצאת איתם למקומות חדשים. האהבה הגדולה שלי שייכת למים. אני אוהב כל מה שקשור למים; בין אם זה שחיה, צלילה, סקי מים או קפיצה מרמפות גבוהות. אין לי פחד כשמדובר במים. אלו גם סוגי הספורט היחידים שאני באמת יכול להגיד שאני מצטיין בהם. אספר לכם קצת על המראה שלי. אני בעל גוון עור לבן, נוטה להיות קצת אדום לפעמים מסיבה לא ברורה. יש לי שיער בצבע חום בלונד, ועיניים תכולות. אני לא רזה, אבל גם לא שמן, אני בגובה ממוצע יחסית לגילי, והמשקל שלי גם כן ממוצע. יש לי שלושה חברים טובים, בואו ואציג בפניכם אותם:

אביאל: חבר מצוין. תמיד הוא אוהב לצייר איתי יחד ספרי קומיקס, להאזין לשירים ולשחק במשחקים. אנחנו אוהבים להחטיף אגרופים אחד לשני מדי פעם, סתם בשביל הכיף, אבל אני בעיקרון נגד אלימות. אביאל מומחה באמנות הטאיקוואנדו, אומנות אוקראינית שמתמקדת בעיקר בבעיטות למרחק. לאביאל יש שיער שחור ודי קצר, עיניו חומות, ויש לו משקפיים מרובעות וגשר בשיניים. יש למרות שהוא נראה ממבט ראשון כחלשלוש, אביאל לא כזה. הוא לא יפחד לתת בעיטות חזקות כשצריך, ויעזור לחבריו בעת צרה.


דוד: חבר ממש טוב. הוא אוהב לשחק באייפון, לראות סרטים מצחיקים, ולהרביץ. מאוד אוהב להרביץ. בעיקר לחברים הטובים שלו, מה שמוזר. אבל הכוונה שלו היא להתאמן, והוא לא מרביץ חזק. יותר נכון, אם הוא לא רוצה הוא לא ירביץ חזק. טוב, אולי קצת... אפשר לומר שאין לו כל כך שליטה עצמית על הכוח שלו, אבל הוא טוב במה שהוא עושה. והדבר הזה נקרא ג'וג'יטסו. אומנות לחימה יפנית, שהייתה נהוגה בעבר אצל הסמוראים. דוד מתמחה בעיקר בהגנה עצמית, במקרה של אקדח מוצמד לראש, או סכין על הצוואר, דוד ידע לגונן על עצמו מפני כל מתקפת פתע כזו. יש לדוד כינוי שנדבק אליו במשך השנים, הכינוי הוא ניסים. תזכרו את זה. דוד די נמוך יחסית אלינו, בעל צבע עור שזוף מעט, וגוף צנום. שיערו שחור ועיניו חומות.


יעקב: החבר השונה. ולמה שונה? כי הוא היחיד שצבע עורו שחור. הוא אומר שזה 'שחום' כדי לא לצאת מה שנקרא 'מגוזען', כלומר שכולם גזענים אליו. אני אישית ממש לא גזעני אליו, וכך גם חבריי, אבל בהחלט אפשר להגיד שאם אין לו דאודוראנט מתחת לבית השחי, עדיף להתרחק ממנו מעט. יעקב אוהב לשמוע מוזיקה, ולצאת יחד להרפתקאות. אם רציתי אי פעם לצאת לאיזושהי הרפתקה מעניינת, באיזה יעד גדול או בהר גבוה, יעקב יהיה הראשון שאצלצל אליו, ויבקש ממנו להתלוות אליי. יעקב יכול לתת אגרופים חזקים, אבל בקצב איטי, מכיוון שהוא יותר גדול מהאחרים, וממני. יעקב מאוד מאסיבי, ואם יהיה צריך להרים משהו כבד, הוא יהיה הכשיר ביותר לכך. ליעקב יש שיער שחור, עיניים חומות, וכמו שציינתי כבר, צבע עור 'שחום'.
[/spoiler]

קול מגניב וטוב

[quote=מאסטר ליאון;1279377]קול מגניב וטוב[/quote]

תודה רבה!

כתיבה מצוינת! אין הערות.
זה יותר מתאים להיות הקדמה מאשר פרק.

[QUOTE=Ash Is A Nub;1279379]כתיבה מצוינת! אין הערות.
זה יותר מתאים להיות הקדמה מאשר פרק.[/QUOTE]

יכול להיות, אבל אני לא רציתי לפרסם הקדמה, מכיוון שבד"כ הקדמה הינה קצרה במיוחד.
תודה רבה!

[QUOTE=Master Po;1279380]יכול להיות, אבל אני לא רציתי לפרסם הקדמה, מכיוון שבד"כ הקדמה הינה קצרה במיוחד.
תודה רבה![/QUOTE]

לא, לא, לא, בסיפורי הפורום הקדמה הינה קצרה, בספרים אמיתיים, דבר שזו המטרה שלך, אני מנחש, אין הקדמה אלא פרק שהוא גם הקדמה

[QUOTE=Ash Is A Nub;1279381]לא, לא, לא, בסיפורי הפורום הקדמה הינה קצרה, בספרים אמיתיים, דבר שזו המטרה שלך, אני מנחש, אין הקדמה אלא פרק שהוא גם הקדמה[/QUOTE]

שזה מה שעשיתי, נכון?

סיפור יפה ^^ אין מה לשפר.
מתי הפרק השני?

[QUOTE=Rin Kagamine;1279427]סיפור יפה ^^ אין מה לשפר.
מתי הפרק השני?[/QUOTE]

הפרק השני כבר כתוב, יצא מחר.

נראה טוב

תודה רבה

פרק הבא יפורסם... בשניות הקרובות.

פרק שני- המרידה.

[spoiler]אז עכשיו, אחרי שהצגתי את עצמי ואת חבריי בפניכם, אני רוצה להתחיל לספר את הסיפור שלי. הסיפור יתחיל במקום שבו ציינתי קודם, אילת. הגעתי יחד עם המשפחה שלי, אבא, אמא ושלושה אחים, אחד בן שמונה, אחד בן חמש ואחד בן שנה, אל אילת, ולא סתם, אלא בנסיעה באוטו. נסיעה בלתי נסבלת, עקב העובדה שיש לי אחים שיודעים להציק כמו שצריך, בשאלות כמו "אפשר את הפלאפון שלך?" שנשאלות שוב ושוב אפילו שאני אומר "לא", ובשאלות כמו "אפשר להעביר שיר?" בפסטיגל של האנגרי בירדס, חמש שעות של חפירה בלתי פוסקת מוצאת לה מקום במוחי, ולא מוכנה לצאת עד שנגיע ליעדנו.

אבל הצלחתי להחזיק את עצמי, בעזרת כוח רצון, ובעזרת העובדה שיש לי סמארטפון, כי בלעדיו הייתי צריך לשחק עם האחים שלי, באמצע נסיעה במדבר, את המשחק 'ארץ עיר' או 'שעשועוני ידע'. וממש לא היו לי עצבים לדברים האלו, עקב העובדה שהאחים שלי לא יודעים איזו חיה מתחילה באות 'ב'. אז פשוט אני אומר 'ב' כשהם עוצרים אותי, ואז אני משחק בסמארטפון עד שהם יגלו, או יותר נכון, עד סוף הנסיעה.

אז הגענו לאילת, חנינו ליד מלון יפה, גבוה ורחב ובצע בז'. חלונות קטנים כיסו אותו מכל צדדיו. מזרקת מים גדולה התפרשה לפני הכניסה, וכמה אנשים חסרי בית אספו את המטבעות שהיו זרוקים שם. נכנסנו למלון, השכרנו חדר, ונסענו מיד לים. הנסיעה הייתה קלה, עשר דקות בהם הסתכלתי על החלון והאזנתי לשירים מרגיעים, והאחים שלי ישנו כל הדרך. איזה תענוג.

לאחר שהגענו, רצתי מהר אל החוף, פשטתי את חולצתי ואת מכנסיי, והתכוננתי להיכנס לים עם בגד הים החדש שאבי קנה לי. אבל אמא שלי קראה מרחוק "אל תיכנס, תחכה לנו!". והקשבתי, כי ממש לא רציתי להיכנס לצרות ברגע הזה.

כעבור כמה דקות, הם הגיעו. מיד רצתי למים, אבל אבי עצר אותי לפני שעוד הספקתי להיכנס. "חכה, אוהד," הוא אמר, "אני רוצה שהיום לא נהיה בים". "מה?!" שאלתי אותו בתדהמה, "למה לא??". "אני רוצה שהיום נהיה כולנו ביחד, המשפחה, בלי פילוג לקבוצות" הוא השיב לי. "ביחד??? כולנו???" שאלתי בחרדה, "וחמשת שעות הנסיעה לא הספיקו??". "אני חושב שבתור אחד שהיה כל הזמן עם הפלאפון שלו," ענה אבי, "אתה לא כל כך היית איתנו". "אבל.. אבל..." ניסיתי להגיד, אבל לא היה לי מה. הוא די צודק. "טוב, בסדר..." אמרתי, "אבל ניכנס למים מאוחר יותר?". "אין בעיה" אמר אבי.

שני אחיי הבוגרים יותר, התיישבו על החול מיד כשהגענו. פרשתי בכוונה את המחלצת הגדולה והאדומה שהבאנו עליהם, כדי שיבינו שלא יושבים עכשיו על החול. שניהם החלו לקפץ בבהלה ולעשות תנועות שהזכירו פרכוסים, אז הרמתי את המחצלת. ושניהם פשוט התחפרו בחול. חייכתי חצי חיוך, ופרשתי את המחצלת שוב, הפעם יחד עם קריאת "זוזו הצידה". שניהם הקשיבו, וסוף סוף פרשתי אותה. התיישבנו כולנו, פרשנו את התיקים, ונחנו.

האחים שלי הלכו מטר לצד, והחלו לבנות ארמון חול, יחד עם בריכה בצד, כדי שבכל זאת ייהנו מהמים שבים. רציתי לעזור להם, אבל אחי הקטן נראה משועמם ומסכן, ובעקבות העובדה שאימי מרחה אותו בכמויות של קרם הגנה, הוא נראה כמו איזה ליצן עצוב. אז הרמתי אותו, והתחלתי לדגדג אותו ולשחק איתו. הוא מאוד ניהנה, אבל אמא שלי לקחה אותו ואמרה שהגיע הזמן שלו לאכול. בזמן שאימא שלי הוציאה בקבוק 'סימילאק', והאכילה אותו, הלכתי לעבר שני אחיי האחרים, ועזרתי להם לבנות את הבריכה. זה יצא ממש עמוק, אבל לצערנו המים לא הגיעו לשם. לקחתי דלי, והתחלתי לרוץ הלוך ושוב מהחוף לים כדי להביא מים, ולבסוף הצלחתי למלא חצי מהבריכה. התכוונו להיכנס, אבל אז גילינו שיש מקום רק לשניים. התכוננתי להיכנס ולהותיר את אחד האחים שלי בחוץ, אבל יד הגורל הכריעה, ודווקא האח היותר קטן, והבכיין, נשאר בחוץ. הוא התחיל לבכות ואמר שהוא לא רוצה להיות יותר פה, אז ההורים שלי אמרו ש"בגלל שאתה הבכור, אנחנו מצפים ממך שתוותר לו". ובאמת וויתרתי. אך תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי שקוע בשעמום. הדבר היחיד שיכלתי לעשות זה להיכנס לים. "אבא, אולי ניכנס עכשיו?" שאלתי. אבל אבי נד בראשו, בטענה ש"אמרנו שלא עכשיו, עכשיו הגיע הזמן לזמן איכות עם המשפחה". "ומה אני אמור לעשות?" שאלתי, "להסתכל על האחים שלי בבריכה?". "אולי באמת כדאי לך" אמר אבא שלי. הבנתי שזה חסר תועלת. הסתכלתי על האחים שלי, שנהנו בבריכה. עברו הדקות, והשעמום רק הלך וגבר. אמא שלי סיימה להאכיל את אחי, אבל היא ואבי שיחקו איתו, ושוב נותרתי בצד. "טוב," הכרזתי, "אני רואה שאני יוצא סקפטי מכל הכיוונים, אז אני אכנס למים לבד!". "לא!" קרא אבי בקול תקיף, "אני לא מרשה לך להיכנס לשם לבד!". "זה כבר לא מעניין," אמרתי בקול מיואש, "גם ככה לא תרשה לי". לקחתי שנורקל ומשקפת מהתיק התכול שהיה שרוי על המחצלת, וצעדתי לכיוון המים. "לא, אוהד!" קרא אבי, "אוהד קליין, חזור לכאן מיד!". אבל לא הקשבתי לו. המשכתי לצעוד, בתקווה שהוא יבוא איתי. אבל הוא לא בא.

נכנסתי למים, ולפתע שמעתי קריאה חזקה וכועסת, "אוהד!! שבוע בלי מחשב בשבילך!!". אבל לא הקשבתי. אם כבר קיבלתי עונש, אין כאן מה להפסיד. התחלתי לצלול, אבל אבי זינק למים, עם כל בגדיו, וחסם אותי. "אוהד, אני לא מרשה לך לעשות את זה, זה מסוכן!". "אז למה שלא תבוא איתי??" שאלתי אותו ברוגז, "לי לא מגיע ליהנות?". "כנראה שאם אתה מתנהג ככה," אמר אבי, "באמת לא מגיע לך". זה היה הקש ששבר את גב הגמל. התזתי עליו מים, ובזמן שהוא ניגב את פניו, צללתי מתחת לרגליו וחמקתי ממנו. המשכתי לצלול קדימה, 'נמאס לי מהמשפחה הזו,' חשבתי לעצמי ברוח מרדנית, 'חושבים שאני היחיד שנשאר בצד'. אבל בחלוף הדקות, הבנתי שאולי אני טועה. יצאתי עוד פעם לשאוף אוויר מבחוץ. הסתכלתי אחורנית, לא היה סימן ליבשה. 'לא יכול להיות, התקדמתי רחוק עד כדי כך??' שאלתי את עצמי. לא היה גם סימן לאבא שלי. הבנתי שאני אבוד, במקום שהכי פחות חששתי ממנו. בים. ועוד ים סוף. עכשיו עומד לטרוף אותי כריש, או שאיזה דג חרב גדול ישפד אותי, או שצב ים יבהיל אותי ואני יטבע.

החלטתי, לאחר כמה דקות של מחשבה, שעדיף להמשיך לשחות. עדיף להגיע ליבשה מאשר להיתקע בים. ומכיוון שאיבדתי כבר את חוש הכיוון, התחלתי לשחות קדימה. שחיתי, ושחיתי, עד שאזל כוחי. צפתי על המים לכמה דקות, ולאחר מכן המשכתי לשחות. לפתע, ראיתי עצם זז באופק. 'סירה!' חשבתי לעצמי, 'אולי הם יוכלו להציל אותי!'. התחלתי לשחות במהירות לעבר הסירה. מזלי שהיא שטה לצד ולא אחורה, כי הצלחתי להשיג אותה ולהתקרב אליה. הסירה גדלה, וראיתי אותה בבירור. זאת הייתה סירת מפרש, לא גדול האבל גם לא קטנה. המפרשים הלבנים ובטן הסירה בצבע העץ העתיק, גרמו לה להיראות בדיוק כמו צעצועי סירות הפיראטים שקונים בחנות. אבל הדבר השונה בה, שהתנוסס מהתורן שלה דגל ירוק, עם כיתוב ערבי מלמעלה, וחרב ארוכה למטה. בהתחלה חשבתי שזהו סמל של פיראטים, אך פתאום נתקפה במוחי מחשבה משונה, שגרמה לי להשתין בתוך המים מרוב פחד. 'הערב הסעודית...'. זה היה הדגל של הערב הסעודית. 'לא ייתכן... לא יתכן שהגעתי רחוק עד כדי כך... עברו רק כמה דקות!' חשבתי לעצמי. אך לפתע נזכרתי בעוד משהו, עוד משהייתי צעיר. הייתי גם כן באילת, בפעם הראשונה בריף הדולפינים. הצוללן המדריך הסביר לנו שיש צוללנים שנתקפים במחלה שגורמת להם לשכוח את מה שעשו לפני זמן מסוים. 'האם יכול להיות... שעברו כמה ימים, ואפילו לא הרגשתי בכך?'. כל מה שזכרתי זה ששחיתי בלי הפסקה. אבל לא לכל כך הרבה זמן...

רציתי לחשוב קצת יותר על הדברים, אבל לא היה פנאי לכך. הסירה הבחינה בי. היא הסתובבה לעברי, והחלה לשוט. שחיתי במהירות לכיוון ההפוך, אבל הסירה הייתה מהירה ממני. התחלתי לצלול, אבל לפתע הרגשתי במשהו חזק שפוגע בי. זאת הייתה רשת לציד דגים. ואני הייתי כלוא בתוכה. הרשת עלתה לאט לאט, וראיתי שלושה דמויות מסתכלות עליי מסיפון הסירה. והחיוכים הזדוניים שעיטרו את פניהם, רק הלחיצו אותי עוד יותר, וגרמו לי להתעלף.[/spoiler]

פרק ממש מגניב, אני אעקוב אחרי הסיפור.

[QUOTE=scizor-x;1279599]פרק ממש מגניב, אני אעקוב אחרי הסיפור.[/QUOTE]

מצוין, תודה!