סיבוב שני | פנטז ת'חפץ!

[IMG]http://www.up2me.co.il/images/85419817.png[/IMG]

סיבוב שני!
כתבו על החפץ הבא!

[SPOILER]תפוח האמת!
תפוח שנראה רקוב ומסריח, מי שמעז לנגוס בו זוכה לטעום טעם רענן וטרי ואם הוא ימות*, הוא יזכה לקבל את חייו בחזרה פעם אחת נוספת!
רק מי שלא שופט דברים כלפי חוץ, יעיז לנגוס בכזה תפוח!

-הכוונה שהנוגס מקבל יכולת אלמוות חד פעמית, לא שהתפוח יהרוג אותו. [/SPOILER]



וואו עכשיו הרמה מתחילה לעלות! זיכרו לציין את היכולת וגם את המגבלה!!!
יש לכם יומיים חבר'ה! עד יום שלישי בבוקר! הגישו את זה פה ולא לשכוח להגיש את זה בספויילר.
שאלות באשכול השאלות. פה מיועד אך ורק הגשה.

הגשה-
[spoiler]
''סבא! סבא! אתה יכול בבקשה לקרא לי סיפור לפני השינה?'' שאלתי את סבא בתקווה, אחרי הכל סבא מספר את הסיפורים הכי טובים שיש.
''בסדר, בסדר אבל זה האחרון!'' הוא אמר לי בחיוך בידיעה שאני לא יעזוב אותו עד שיספר לי לפחות עוד חמישה סיפורים, ''מה תספר לי היום?'' שאלתי בתקווה ''היום אני יספר לך סיפור על ילדה קטנה שאיבדה את המשפחה שלה במלחמת האזרחים'' ענה לי סבא בחוכמה, זה מה שאני אוהב בסבא כל הסיפורים שלו אמיתיים.
''היה הייתה פעם ילדה קטנה בשם מישל, אבל כולם קראו לה מישי, למישי היה שיער חום ארוך ויפה שתמיד היה קשור בשתי צמות משני צידי ראשה, לעיניה היה צבע שקד זוהר והיא תמיד לבשה אוברול חום שתאם את שערה.
בכל יום כאשר נשמעו האזעקות במפתיעה הייתה חייבת מישי לרוץ ולהסתתר מהטילים אשר שיגרו הארצות בדרום ארצות הברית על צפון ארצות הברית, שם גרה מישי ולצערה הרב עירה נכבשה והתקיים עליה מצור בנדיבות מדינות הדרום.
כולם היו רעבים, תשושים ועייפים אף אחד לא היה יכול להחזיק עוד זמן רב ברעב הזה, אבל מישי לא הייתה מדוכאת היא הייתה ילדה קטנה בעלת דמיון מפותח שכל יום ריחפה בחדרה או בממד הבית על כנפי הדימיון- יום אחד היא הייתה הנסיכה של מללכת פיורה, יום לאחר מכן היא הייתה קוסמת מוכשרת ואולי אפילו מלכה או חית יער כגון ארנב.
מישי תמיד חלמה שכשהבצורת תיגמר זה יהיה בזכותה, כמובן שדבר כזה יכול לקרות רק בכנפי הדמיון, וכך יום יום יצאה הילדה על כנפי הדמיון, לבשה שיריון, לקחה חרב ויצאה לקרב, יום יום הביסה את כל השומרים לבדה ושחררה את העיר מהמצור, או אפילו ניצחה בדו קרב את ג'פרסון דוויס, מנהיג ארצות הדרום אשר החליטו לפתוח במלחמה במטרה לשמר את העבדות בארצם ולא לקבל לידיהם את החוק האוסר על עבדות.
יום אחד, כאשר לא נראו טילים באופק הורשתה מישי לצאת החוצה לשחק קצת, בתנאי כמובן שתחזור עד שעת העוצר.
מישי יצאה לה למשחק ולפתע ראתה התקהלות קטנה, ומן הסתם הלכה לראות מה קורה.
תושבי הכפר מצאו ארגז אשר היה מלא בתפוחי עץ אדומים ונפוחים, מספר התפוחים תאם את מספר התושבים ועל כן הוחלט שכל תושב יקבל תפוח אבל הייתה בעיה- תפוח רקוב אחד שכן בארגז.
מי לא יקבל תפוח? או מי יאכל תפוח כה רקוב?
מישי הייתה ילדה קטנה ותמימה, על פי דעתה תפוח הוא תפוח, ומה חשוב מראה התפוח? העיקר שתשביע את רבעונה ותהנה מתפוח עץ נחמד.
לקחה מישי את התפוח ונגסה בו, קולות גועל נשמעו מסביב אך מישי דווקא נהנתה מהתפוח מאוד, הוא היה התפוח העסיסי והטעים ביותר שאכלה אי פעם, שהרי אף אחד לא ידע שזהו תפוח האמת.
באותו ערב, כאשר ראו מדינות הדרום בארצות הברית כי המצור אינו מזיז לממשל, הן החליטו לנקוט בפעולה קיצונית.
הן החליטו לשלח טילים על בתי כל התושבים ולא להשאיר אף שורד, הם שילחו טילים ובאותו הלילה העיר נמלאה צרחות וצווחות, בכי של צער וכאב, ריצות, זעם, בלבול וטשטוש.
כמעט ואף אחד לא שרד את הפיצוץ, ואלה ששרדו לא שרדו את היריות, ממשלת ארצות הברית הגיעה בצער להביא למנוחה את כל גופות האנשים, לקבור אותם במקום יאה ולהעניק לכל אחד, אפילו לקטן שבהם עיטור כבוד.
כאשר מצאו את גופתה של מישי שלושה חיילים, נדהמו למה שארצות הדרום יעשו, לפגוע בילדה שלווה כל כך? יפה כל כך, חמודה כל כך, קטנה כל כך?.
חור ירי גדול היה בלבה של הילדה המסכנה, הם עמדו לגרור אותה בצער משם, להביא אותה למנוחת עולמים, שלפתע פקחה מישי את עיניה, השורדת היחידה של העיר שמאותו יום והלאה נקראה ''עיר עם רוח של ילדה''.
מישי הועברה למקום בטוח וזכתה למשפחה מאמצת ולחיים טובים עד יום מותה, היא לעולם לא שחכה את הוריה וחבריה, וידעה שיום אחד תפגוש אותם שוב, אף אחד לא ידע מה ארע באותו יום מדהים, היום בו הלב של הילדה הקטנה הזאת תיקן את החור שנפער בו, דבר אחד בטוח משהו מיוחד בילדה הזחיחה הזאת שלעולם לא הפסיקה להילחם בכנפי הדמיון''
''סבא, אני אוהב את הסיפור הזה, אבל הוא בטח לא אמיתי איך מישהי יכולה לשרוד ירייה בלב'' אמרתי בחיוך, מראה הילדה הקטנה מהסיפור של סבא היה תקועה בראשי, ''או תאמין לי ילדי, זה אמיתי בהחלט, עכשיו תן לסבא לצאת עם סבתא שלך למסעדה טוב?'' ביקש סבא, באותו הרגע נכנסה סבתא לחדר, שערה החום אשר רבות השנים זרעו בו פסים אפורים היו קשורות כרגיל בשתי צמות, עיני הדבש הנוצצות שלו אורו למראה נכדה הקטן, ''סבתא מישי אתם חייבים ללכת?'' שאלתי, 'מישי..' הדהדה המילה בראשי, עייני אורו, חייכתי והלכתי לישון אחרי הכל אני נכד של נס מהלך, נכד של תפוח אמת.
[/spoiler]

הגשה -
[spoiler]הייתה זו שעת לילה מאוחרת ורוב העיר סאריבנייה שקעה בשינה עמוקה. הרוח שרקה לה בין העצים והירח המלא האיר את הארץ. אך בעיר הזו התגנבה לה, דמות מסתורית עטופת גלימות שלא ישנה. ברדס שחור כיסה את פניה ולגופה החליקה גלימה שחורה שהסוותה אותו לצד הקיר השחור והאפל. הדמות התגנבה למרכז העיר, שם שכן ארמון המלך. הברדס הוסר מעל הראש ונגלה לעיני הירח ראש שופע תלתלים מאפירים. זקן ארוך החליק תחת הפנים המסתוריות והתנופף ברוח. האיש -שמו רוהאן- שלף סכין קטנה. תנועה קטנה והסכין התפצלה לשניים. הסכין הבהיקה באור הירח ונגלתה כסכין העשוי מיהלום. רוהאן נעץ את סכינו השמאלי בעץ הנרקב שבנה את הטירה מצדה האחורי והחל בטיפוס. הטיפוס היה קשה ורוהאן נשטף אגלי זיעה, אך לבסוף הוא הגיע לראש הקיר. הוא טיפס ומצא עצמו במרפסת המובילה לחדר המלך. 'כמה קל יהיה כעת להרוג את המלך,' חשב רוהאן בינו לבין עצמו, אך מיד התחרט. זו לא הייתה משימתו. הוא חלץ את נעליו וזרק אותם מהמרפסת. הוא החל ללכת בארמון המלך כשטפיפות רגליו לא משמיעות קול. הוא נכנס לחדר סודי שהוחבא מתחת לדלת השרותים, חדר מצחין ומלא בצואת בני אדם. הוא החל ללכת לעומק החדר עד שמצא אותה. זו הייתה כספת כסופה. שהבריקה בזוהר תמידי. גודל הכספת לא עלה על גודל אשכולית, אך בתוכה, אצרה הכספת את האוצר הגדול ביותר על פני כדור הארץ- 'תפוח האמת'. רוהאן לקח את סכין היהלום שלו ותחב אותו לתוך חור המפתח. הסכין סובב מעט ולבסוף השמיעה הכספת קול נקישה. רוהאן אחז בידית ומשך אותה לאחור. בתוכה עמד לו תפוח רקוב ומצחין. התפוח היה תפוח ענק ובתוכו שרצו וזזו תולעים וחרקי ריקבון אחרים. רוהאן שלח יד אל התפוח, ואסף אותו אל חיקו.
לפני שהפציע השחר, רוהאן היה כבר בדרכו אל הממלכה השניה.
כמה ימים לאחר מכן, התכונן מחנה הלוחמים לקרב. רוהאן, ששירת בצבא הפרשים ידע שהעוינות תגיע אל קיצה. אחת מהממלכות תנצח, ואילו השנייה תירקב לה אי שם בספרי ההיסטוריה. המלך, רכוב על פרש עמד לפני הפרשים ואמר להם מילים אחרונות לפני הקרב של חייהם. לכל פלוגה היה תפקיד שונה וברגע זה הזכיר המלך לכול פלוגה את תפקידה העיקרי. המטרה של פלוגת הפרשים של רואהן היה לכתר את מלכם בעטרת כבוד, ולרצוח את כל מי שיתקרב למלך. נשמעה צעקה מהצבא העויין, והקרב החל. עשרות אלפי חיילים פתחו בריצה לעבר צבאו של רואהן. בנדנו של רואהן התנדנדה לה חרב עשויית יהלום. רואהן שלף אותה במהירות והסתער לעבר החיילים. דם נשפך בכל מקום, וגופות הסתחררו באוויר. חיצים ריחפו באוויר ופגעו באנשים רבים. אבני בליסטרא שוגרו ורמסו פלוגות של עשרות חיילים. הקרב היה קשה ועקוב מדם. אך צבאו של רואהן הוביל במערכה הזו. כשהרגישו כולם יותר טוב וראו את הצבא העויין במפלתו, נשמעה צעקה: “המלך נפגע מחץ בלב ועכשיו הוא גוסס!” מצב הרוח המרומם נעלם ברגע. בכי נשמע מכיוונים שונים וקינות רבות זמזמו ברחבי החלל. הצבא העויין הבין שכרגע נמצא הצבא במשבר, ולכן פתחו במלחמה מחודשת, בה הובילו רוב גדול. רואהן עזב את הקרב והלך אל המלך. הוא הושיט לו את התפוח והמלך סירב לקבלו. “התפוח הזה רקוב ומגעיל. הביאו לי תפוח רענן וטרי!” ציווה המלך ומיד הלכו שני משרתים להביא לו את מבוקשו.חץ נורה לפתח האוהל וכוון אל המלך. רואהן זינק ועצר את החץ בין צלעותיו. דם החל להתפרץ מחזהו של רואהן והמלך נדם. רואהן בנחישות אחרונה פתח את פי המלך ודחף פנימה את התפוח. המלך- על ערש דווי לא יכול היה לבלוע את התפוח הקסום ולכן השתמש רואהן באצבעו כדי לדחוף את התפוח אל תוך בטנו של המלך. רואהן איבד דם בכמות כה אדירה עד שאיבד את הכרתו. המלך קם על רגליו, צעיר וחזק משאי פעם היה, שלף את חרבו ורץ לקרב.
רואהן לא קם יותר לעולם. אך יש אומרים שלפעמים בלילות ירח מלא, מנצנץ לו שם כוכב של תפוח, תפוח אמת.[/spoiler]
מקווה שאהבת. אני רק רוצה לציין שמאוד קשה להתרכז בכתיבה כששלושה גורי חתולים קופצים לך על המקלדת, הראש וכו'.

הנה שלי
[spoiler] שם פרק : פרק 2-פיקאצ'ו אוהב ***?
זה היה בוקר שלוו למדי, הציפורים צייצו, הפיקאצ'ואים עשו ***. מה אפשר להגיד זה בוקר רגיל "באופנוטודרוטס". עבור משפחת מונסטר שבנם מת זה לא היה בוקר רגיל. עבר כבר שבוע מאז שבנם מונסטר מת. הם היו כל כך עצובים הם החליטו לעשות ילד שיחליף את המקום הריק שהותיר המוות של מונסטר. הם עשו ילד עם אחד הפיקאצ'ו שבחווה שלהם- יצא להם חצי ילד רגיל וחצי פיקאצ'ו. הוריו של מונסטר לא אהבו את הילד החדש שלהם מכיוון שהיה מכוער אז מכרו אותו תמורת חצי דולר לזוג קניבלים שיאכלו אותו.
טוב נחזור לסיפור המקורי עבר שבוע מאז שמונסטר מת ובשעה 7 בבוקר, צלצל פעמון הדלת של ביתיהם. הוריו של מונסטר ורק כמו ולא היה להם כוח בשביל לקום לפתוח את הדלת. הם החליטו לפתור בעיה זו דרך קרב מכות. לאחר 5 דקות של מכות אמא של מונסטר הפסידה ונאלצה לפתוח את דלת ביתה.

כשההיא פתחה את הדלת היא פתחה פה פעור וקפא במקום למראה עיניה. בדלת הופיע לא אשר מונסטר בנם שמת לפני שבוע. אביו של מונסטר הבחין שמשהו לא כשורה והלך לבדוק מי זה בדלת. כשהוא הגיע , הוא שם לב לבנו שחיי וכמו אשתו קפא במקום.

מונסטר צחק מהוריו שקפו במקום ואמר בקול שמחה כזה " אבא , אמא- אני לא רוח, אני לא זומבי. אני פשוט חזרתי לחיים ". הוריו של מונסטר חזרו מהקפאה שלהם והושיטו את מונסטר על הספה והם ישבו לידו וביקשו לשמוע איך בנם חי ולא אמור להיות בגן עדן. מונסטר שמח לספר להם את הסיפור על זה שהוא חי כרגע. מנסטר עשה חיוך ותוך כדי התחיל לספר את סיפורו. " הסיפור מתחיל כך: לפני שבוע היה יום הולדת שלי וקיבלתי אופניים מכם שבסוף התגלו שיש להם את היכולת לעוף בשמיים. אז כמובן שעליתי עליהם ועפתי בשמיים מעל העיר "לופי המלך". כשעפתי לא שמתי לב לדבר חשוד אחד. אייס- ציד מרושע שראה אותי עף בעזרת אופני, רצה להרוג אותי ולקחת את האופניים שלי לעצמו. אז הוא עקב אחרי ,אני לא חשדתי לרגע בכלל שמישהו רודף אחר האופניים ששלי. אני עפתי עם האופניים שלי לעבר "עמק המוות". אייס גם הגיעה לשם ניצל את הסביבה כדי להרוג אותי. הוא פשוט שלח כדורי אש מידו שגרמו להרים מסביבי להתמוטט. לא היה לי מספיק זמן להתחמק ולכן הריים פגעו בי ונפלתי מהאופניים שלי לעבר האדמה. כשאני נופל על האדמה אני שם לב לתפוח רקוב מאוד שנראה בן 10 שנה לפחות נמצא לידי במרחק סנטימטר ממני. אני כבר חשבתי שאוככל את התפוח במילא אני אמות. אז פתחתי את פיי ואכלתי את התפוח הרקוב. חשבתי שלתפוח היה טעם נראי, מה שמסתבר שהיה לו טעם ממש טוב .- לאחר10 שניות ההרים נפלו עלי ומתתי. לאחר שבוע שזה היום מצאתי את עצמי שוכב "בעמק המוות" חיי, הבנתי מכך שהתפוח שאכלתי החזיר אותי לחיים פעם נוספת ".


הוריו של מונסטר ממש בכו כשהם שמעו את הסיפור של מונסטר, הם הודו בעומק רב לאל "תורשקרביש"( זה היה אלך התפוחים שבכוכב שלהם ). על זה שנתן ללי לחיות פעם נוספת. הוריו של מונסטר בכו הרבה מאוד שכל ביתהם הפך לאגם אחד גדול. מונסטר אמר להם " תרגעו, הבית יצוף ". תוך כדי אמירה זאת מונסטר חיבק את הוריו שיפסיקו לבכות עליו. כך נעשה הוריו הפסיקו לבכות ולהציף את הבית.

לאחר שהבית הופסק להיות מוצף- להבה כחולה יצאה מן המים ושינתה את צורתה לצורת אייס. מונסטר והריו נדהמו ממה שקורה פה. הדבר שדומה לאייס התחיל לדבר " אני אייס- לא אמיתי. מונסטר מזל טוב שאתה חיי- אם תרצה להשיג את אופנייך שוב, אז בוא ךגראנד ליין ותילחם נגדי ". אייס נעלם.

מונסטר מבלי לחשוב פעמיים התארגן , ומיד יצא לעבר "הגראנד ליין" לפגוש את אייס[/spoiler]

המשך יבוא.

אני מקווה שאוכל להגיב לסיבובים הבאים, אבל זה לא בטוח.

תהנה:)
[spoiler]שעת לילה מאוחרת. ממבט ממעוף ציפור על עיר הבירה של ממלכת הירלנדריה, בונדן, היה נראה שהכל רגוע ושלו ומהלך החיים פועם כסדרו: האנשים וחיות-היום ישנים, קולותיהן של חיות-הלילה נשמעים מידי פעם, ומנגינה שקטה מתנגנת מבית קטן ומוזנח בפאתי העיר, לצד החומה הגדולה. אולם כאשר נשקע אל תוך גינות ארמון המלוכה, נמצא שיש שיבוש כלשהו במהלך החיים השקט של העיר. שלושה נינג'ות לבושות שחורים העומדות על יד עץ מיוחד במינו, גופותיהן של ארבעה שומרים מפוזרות סביבן. אחד הנינג'ות ניגש אל עץ גדול, בעל עלים זוהרים, שעליו צמח פרי מיוחד במינו. אמנם זה לא היה נראה כפרי מיוחד כלל- הוא היה בעל מראה של תפוח, רקוב, ולא מעורר תאבון כלל, אולם היה טמון בו סוד, כוח המעניק הזדמנות שנייה לחיים לנוגס בו. מספרים שהראשון שנגס בתפוח נהרג מיד מלהב אכזר שהוחדר ללבבו, אולם לאחר רגע אחד הוא קם, גופו שלם ובריא. שמו היה תפוח האמת- רק מי שיכול להתגבר על מה שרואות עיניו, על מראהו העלוב של התפוח ויטעם אותו, יטעם טעם מופלא שאינו קיים במקום אחר בעולם ויזכה להזדמנות נוספת לחיות. הנינג'ה החל מזיז את הענפים והעלים, עד שחשף את הענף עליו צמח התפוח. זה היה תפוח שרובו כבר סגול מרקב, הוא היה קטן ומצומק, והיה קשה להאמין שאי מי נגס בו, במיוחד בגלל העובדה שהיה נראה שלם. "סוף סוף" אמר הנינג'ה שעמד ליד התפוח "אבל קשה לי להאמין שהדבר הזה הוא באמת מה שמספרים" הוא קטף את התפוח וחזר לשני חבריו, מחזיק את התפוח רחוק מפניו בתיעוב. הנינג'ות הנוספים בחנו את התפוח ואחד מהם אמר "מספרים שהטועם ממנו זוכה לחיים שניים... איך אפשר לאכול תפוח שכזה?" הוא העווה את פניו בגועל. "אתה צודק" אמר השלישי "גם אומרים שטעמו מופלא, אך אני בספק אם מישהו באמת נגס בו אי פעם" הוא הצביע על התפוח "ראו, אין עליו סימני נגיסה למרות שישנן אגדות על אנשים שנגסו בו". הראשון גלגל את עיניו "אגדות הן אגדות, לא תמיד יש בהן שמץ של אמת. אבל אין זה מעיניננו. צוו עלינו להביא את התפוח, שמנהיגנו הפתי יחליט אם לאוכלו או לא" השניים האחרים הסתובבו לאחור כשקול נשמע מפתח הגן "אתם לא הולכים מכאן לשום מקום מלבד לגיהנום". הנינג'ה שהחזיק את התפוח לא נאלץ להרים את פניו כדי לזהות את בעל הקול. את קולו של קאי, נסיך הממלכה, הוא הכיר טוב-מאוד. הוא הסתכל על הנסיך הצעיר המחזיק בידו חרב, כשלצידו פלוגת חיילים. "אז מה קאי?" הוא אמר "לשפוך דם בשביל האגדות שמספרים על התפוח הזה נראה לך בסדר, ואותי אתה מנסה לתפוס בגלל רצח של כמה אנשים על דבר ממשי, כסף?" הוא הרים את תהפוח בזלזול "על הדבר הזה? התפוח הרקוב הזה? עליו אתה מנסה לשמור? בגלל שהעלים של העץ עליו הוא גדל זוהרים, ומספרים עליו אגדות של חיים כפולים וטעם מופלא?" הוא צחק "כולם יודעים שאביך רצה לטעום את התפוח אולם לא הצליח, הוא נגעל ממנו. ובאמת לא היתה סיבה לנגוס ממנו. הוא סתם תפוח שנרקב מרוב שנים שהוא על העץ הזה, ואנשים קונים את הסיפור העלוב על התפוח הזה?" הוא צחק פעם נוספת אך נשתתק לשמע קולו של הנסיך "צריך כוחות אדירים על מנת לטעום מתפוח כזה, ואמונה. אתה צריך להאמין במשהו כדי לקבל את מה שהוא נותן. אנשים שאינם מאמינים ביכולותיו, באמת ירגישו את מה שהם רואים ומאמינים שהתפוח הזה- תפוח רקוב וחסר כל השפעה. כדי לתת לדבר משמעות אמיתית, צריך להאמין בו באמת"[/spoiler]