גיבורי המסע האחרון

[u]פרק 1[/u]
לרוב הגדול של האנשים אימון פוקימונים נראה כמלאכה פשוטה ביותר. אנשים כאלה לרוב צפו יותר מדי בטלוויזיה בתוכנית פוקימון, שלא מציגה שום דבר מאימון הפוקימונים בצורה אמיתית והגיונית. הראש שלהם עובד בצורה לגמרי לא נכונה. הם חושבים שהם יבואו למעבדה, יבחרו את הפוקימון הראשון שלהם, ילכו קצת, יפגשו אנשים ויגיעו לליגה. הם לא יודעים ולא מבינים שכדי להפוך למאמן טוב צריך באמת לאמן את הפוקימון. כלומר, לדאוג שהוא שומר על הכושר שלו, לומד מתקפות חדשות ומרגיש טוב עם מצבו. אנשים שלא למדו איך לאמן את הפוקימון לא מסוגלים להפוך למאמנים טובים. וכן, כדי לאמן פוקימון צריך ללמוד איך לעשות את זה, וכדי ללמוד צריך ללכת לבית ספר שמלמד את המיומנויות האלה.
טיילר, למשל, למד בבית ספר מיוחד איך לאמן פוקימונים. הוא התגלה שם ככשרון לא קטן בנושא הזה, והרבה אנשים מצפים ממנו לגדולות בזכות ציוניו הטובים. טיילר לא סתם טוב בלהיות מאמן פוקימונים, הוא באמת יודע לעשות את זה באופן יוצא מן הכלל, הרבה יותר טוב כל מאמן שהיה בבית הספר הזה אי פעם.
בית הספר הזה הוא אחד מבתי הספר המפורסמים בעולם, והוא משמש גם כפנימייה. טיילר הגיע לשם כשהיה בן שבע, ולמד שם עד היום, כשהוא כבר בן חמש עשרה. מעולם לא היה לו פוקימון, מהסיבה שאסור לתלמידים להחזיק אחד, כך שהמחשבה שאת הפוקימון הראשון שלו הוא עומד לקבל היום, לא עוזבת את הראש אפילו לרגע.
במסגרת היותו תלמיד בבית הספר כבר יצא לו להלחם עם פוקימונים, אבל הפוקימונים האלה לא היו שלו, אלא של הבית ספר עצמו. בכל פעם שהיה מקבל לידיו פוקימון באחד מהשיעורים, הוא כבר היה משתוקק להלחם איתו, לראות את המתקפות שהוא עושה, להרגיש את העוצמה המשתחררת ממנו. הניסיון בקרבות אותו קיבל מבית הספר זה אחד מהדברים החשובים ביותר שהוא קיבל.

לצערו הרבה, אחרי שמונה שנים של שהות בפנימייה, הוא צריך לעזוב אותה. מגיל שבע עד גיל חמש עשרה הוא חי ונשם את קירות המקום, את המדריכים, את המורים ואת החוקים הנוקשים. בכל שמונה השנים הוא הרגיש כאילו הוא נמצא בהוגוורטס, ולאמיתו של דבר, המקום יפה וגדול בדיוק באותה המידה. הוא יתגעגע אל המקום בכל ליבו.
טיילר דחס את כל הדברים שלו לתיק גב שכבר התחיל להראות נפוח יתר על המידה. הוא עדיין לא מאמין שהוא עומד לעזוב את המקום הזה. תמיד האירוע הזה נראה לו כל כך רחוק, והנה עכשיו הוא ממש מתרחש. אם הוא היה יכול לחזור בזמן לפחות שלוש שנים אחורה, הוא היה עושה את זה בלי לחשוב בכלל, ואם הוא היה יכול להעביר את הזמן קדימה לעוד שלושה ימים, גם את זה הוא היה עושה.
הפרופסור כבר היה אמור להגיע. המאמנים המתחילים שלא לומדים בפנימייה בדרך כלל צריכים ללכת למעבדה של הפרופסור ושם הם בוחרים את הפוקימון הראשון שלהם. אבל לא כך זה כאן. בתור תלמיד בבית הספר הזה, ניתנת לך פריבילגיה אלוהית ומקודשת, אולם חסרת משמעות ומיותרת, לקבל את הפוקימון שלך בפנימייה עצמה. כלומר, הפרופסור מגיע בכבודו ובעצמו להביא את הפוקימונים לבחירה.
טיילר הסתכל על השעון שלו וראה שהוא מאחר. הוא היה אמור להיות בכיתת המחשבים לפני חמש דקות, שם הפרופסור אמור לחכות לו. הוא חטף את התיק שלו במהירות ויצא מחדר המגורים, חדר שהיה שלו במשך שמונה שנים עד לפני רגע, חדר ששימש כבית אחד ויחיד, ולרגע עלתה במוחו המחשבה שהוא לא יראה את החדר הזה יותר לעולם.
האורות במסדרון היו כבויים. רעש הפסיעות המהירות שלו על ריצפת השיש הדהדו וחדרו לאוזניו. השעה אחת עשרה בלילה, אחרי כיבוי אורות. אם הוא היה יוצא מהחדר בשעה כזו ביום רגיל, הוא היה נענש. אבל הוא כבר לא חלק מהמוסד הזה, ואף אחד לא יכול להעניש אותו.
טיילר רץ מתנשף בכבדות. הוא יצא מפתחו של בניין המגורים ונע במהירות למבנה כיתת המחשבים. מבנה כיתת המחשבים הוא מפואר ומשוכלל יחסית, ודומה מאוד למבנה של מעבדה, לכן לא קשה להבין למה בחרו במבנה הזה כדי להביא למאמנים את הפוקימונים שלהם.
טיילר נכנס לכיתת המחשבים בטריקת דלת. החלל נראה כמו אולם קטן, עשרות כיסאות היו מונחים אחד על יד השני, ומחשבים יקרים ומשוכללים היו מונחים על שולחנות. טיילר ראה שלחדר הוכנס שולחן שלא אמור להיות שם, ועליו הונחו שלושה פוקדורים. בחדר כבר עמדו שלושה אנשים אחרים מלבדו, והוא התקדם אליהם במבוכה, מתנצל על כך שאיחר.
אחד האנשים היה אדם מאוד ידוע, פרופסור הוק. טיילר התרשם מאוד מנוכחותו של הפרופסור, שניצבה איתנה ובטוחה, מלאת ידע ומסתורית. שני האנשים האחרים היו שני נערות מהשכבה שלו, שאמורות גם הן להתחיל את מסען.
"כולם נמצאים פה?" שאל הפרופסור.
"כן, לא אמור להגיע עוד אף אחד." ענתה ילדה ששמה לילי. לילי הייתה אדם גבוה מאוד ביחס לגילה, וזו התכונה שתמיד הבליטה אותה מאחרים. היא לא הייתה ילד יפה במיוחד, אם נודה באמת. שיערה היה קצר ומסודר בתספורת של גברים ופניה היו כחושות ועייפות. הבטן שלה רזה עד כדי חולניות של ממש. טיילר תהה עד כמה לילי מסוגלת להסתדר במסע ארוך כל כך במצב הזה. אבל הוא לא הכיר אותה כל כך טוב, כך שיכול להיות שהיא תפתיע אותו יום אחד.
את הילדה השניה טיילר הכיר הרבה יותר טוב, היא למדה איתו באותה הכיתה. שיערה השחור הגיע כמעט עד לקרסוליה, היה לה את השיער הארוך ביותר שטיילר ראה מימיו. פניה היו כמעט שקופות מרוב לובן, והיא נראתה כמו אחת מהנסיכות הסיניות שמאלצים אותן להישאר בצל, כדי שעורם יישאר לבן ויפה. שמה היה סופיה, והיא ללא ספק הייתה האדם היפה ביותר בחדר.
על טיילר אומרים שגם הוא אדם יפה, אבל עד היום הוא לא הצליח להבין אם אומרים לו את זה מתוך נימוס או שבאמת מתכוונים לזה. כמו הרוב הגדול של מאמני הפוקימונים, גופו של טיילר שרירי באופן מכובד ביותר, וזה כתוצאה מהאימונים שהוא עבר במסגרת בית הספר. עורו של טיילר היה חיוור כמעט כמו של סופיה, אבל לרמה של סופיה אף אחד לא מסוגל להגיע.
פרופסור הוק כחכח בגרונו. פניו היו חרושות קמטים ושיערו היה לבן לגמרי. הזקנה נראתה עליו בבירור, אבל זה לא הפריע לו להיות אחד מהמוחות הגדולים של עולם הפוקימון. אומרים שפרופסור הוק הוא האיינשטיין של הפוקימונים.
"כמו שאתם כבר יודעים, אני מקווה, על השולחן שלפניכם מונחים שלושה פוקדורים שבתוכם נמצאים שלושת הפוקימונים ההתחלתיים," אמר הפרופסור בנימה של הרצאה. "סקווירטל, בלבאזור וצ'ארמנדר. אם עדיין לא קבעתם מי מכם ייקח את מי, זה הזמן לעשות את זה." סיים הפרופסור, והעביר את השרביט אל שלושת הנערים.
טיילר ידע מייד את מי הוא רוצה, והוא לא התכוון להתפשר על זה. "אני בוחר בסקווירטל." אמר מהר, לפני שמישהו אחר ייקח לו את ההעדפה.
"אני הייתי מעדיפה לקחת את סקווירטל," אמרה לילי ותקעה בטיילר מבט מאשים. "אבל אם אין לי ברירה אני אקח את צ'ארמנדר."
סופיה נראתה כמי שתוהה אם למחות או להסכים עם זה שהיא תיקח את בלבאזור. "כל שלושת הפוקימונים נראים טובים בעיניי. אז בשביל לא ליצור בעיות אני מוכנה לקחת את בלבאזור." סיימה סופיה כשעל פניה מבט מעורער.
"אם כך," התחיל הפרופסור. "זה היה אחד הבחירות המהירות ביותר שיצא לי לזכור. היו שנים שבהם ילדים כמעט הלכו מכות על הפוקימון שאותו הם רצו. אני מאוד שמח שזה לא המצב כרגע." הפרופסור חייך חיוך זקן ומשועשע, כזה שיש רק לאנשים זקנים. "אתם מוזמנים לקחת את הפוקדורים שלכם, את הפוקידע וכמובן את הפוקימון." הוק פשפש בתיק המעבדה שלו והוציא שלושה מכשירים קטנים ואדומים. יחד איתם הוא הוציא גם חמישה פוקדורים והניח אותם ליד כל אחד מהמכשירים האדומים.
טיילר היה להוט לקחת כבר את הפוקימון שלו. הוא ראה שעל הפוקדור הימני מוטבע סמל כחול בצורת טיפה. הוא היה הראשון שהרים את הפוקדור שלו מהשולחן. לילי וסופיה עשו כמוהו ואספו גם את הפוקידע והפוקדורים.

"אם כך, אני שמח שהחלק הזה הסתיים בהצלחה." אמר הפרופסור. "כל מקרה, אם מישהו מכם רוצה ליצור איתי קשר, יש הוראות בתוך הפוקידע שלכם איך לעשות את זה. הפוקידע שלכם גם ישמש ככרטיס אשראי, ואתם מקבלים כמענק התחלתי אלפיים דולר שמקבל כל מאמן הנמצא בתחילת דרכו. אל תמהרו לבזבז את הכסף!" גער הוק. "הוא ישמש לקניית מזון לעצמכם ולפוקימונים, פוקדורים, תרופות או כל מצרך שימושי אחר. הכסף יספיק לכם בערך לחודש וחצי אם תנצלו אותו נכון. אחרי שהוא ייגמר אתם תאלצו להשיג כסף בעצמכם."
טיילר מאוד חיבב את הפרופסור, באמת. אבל הוא כבר חיכה שהוא ישחרר אותם. הוא רצה לצאת מבית הספר, לצאת מהפנימייה ולפתוח דף חדש בחיים.
"אתם משוחררים." אמר הפרופסור כאילו קרא את משבותיו. "בהצלחה לכולכם. ואני רוצה שכולכם תיצרו איתי קשר לפחות פעם אחת בשבוע, לא פחות."
הוק ארז את תיקו ויצא יחד עם שלושת המאמנים הצעירים החוצה. היה מאוד קר בחוץ, קר וחשוך.
"האמת שאני לא יודע למה התחילו את המסע שלכם כל כך מאוחר בלילה. נהוג להתחיל אותו בדרך כלל בבוקר או מקסימום בשעות הערב. אבל עכשיו ממש לילה." אמר הוק בהרהור. "לא חשוב, להתראות לכולכם ודרך צלחה." הוק נפרד מהם וחזר לכיוון חדרי המגורים, שם כנראה יישן הלילה ואז יחזור למעבדה שלו בעיר פאלט בבוקר.

"טיילר וסופיה," אמרה לילי, הילדה הגבוהה בעלת השיער הקצר. "האמת היא שאני מעונינת לעשות את המסע הזה יחד עם מישהו. זה לא נראה לי כיף להיות לבד במשך כל כך הרבה זמן."
טיילר חשב על מה שהיא אמר. הוא לא רוצה לעשות את המסע הזה עם מישהו. אף על פי ששניהן ילדות נחמדות מאוד, ומסע בקבוצה אכן יכל להיות כיף, הוא מעדיף לעשות את זה לבדו. הוא לא יודע מה מניע אותו לרצות את זה, אבל הוא תמיד אהב לעשות הכל לבד. הוא מסתדר לבד יותר טוב מאשר בקבוצה, הוא סוג של זאב בודד, וכבר אמרו לו את זה יותר מפעם אחת.
"אני מסכימה ללכת אתך." אמרה סופיה. "אני חושבת בדיוק כמוך, ממש לא מתחשק לי ללכת לבד, בטח לא בלילה קר כמו זה." אמרה כשפניה האדומות מקור מוכיחות את דבריה. "מה אתה מעדיף לעשות?" פנתה אליו סופיה.
טיילר חשב איך להגיד שהוא רוצה ללכת לבד בלי לפגוע ברגשותיהן. "אני רוצה ללכת לבד. אני מעדיף לצבור את הניסיון הזה לבדי." אמר בהתנצלות.
"אם זה מה שאתה רוצה..." אמרה לילי שלא נראתה מאוכזבת. "שיהיה לך בהצלחה."
"בהצלחה גם לכן." אמר טיילר, ובאמת התכוון לזה.
שתי הבנות הלכו לכיוון השער המערבי, משם הם ייצאו לתמיד משטח בית הספר.

בית הספר שבו הוא חי עד לפני עשר דקות גדול מאוד ויוקרתי מאוד, וזה אחת הסיבות שהוא גם מפורסם מאוד. אבל הדבר שמייחד את בית הספר הזה יותר מכל, זה המקום שבו הוא נמצא. בית הספר "סילברלינג", על שם פריינגר סילברלינג, אחד מגדולי מאמני הפוקימונים בכל הזמנים והאדם שייסד את המקום, נמצא בתוך ליבו של יער גדול וסבוך.
לבית הספר יש ארבע יציאות מכיוונים שונים: צפון דרום מזרח ומערב. רק היציאה המזרחית היא דרך סלולה עם כביש, וזו גם הדרך היחידה של מכוניות להגיע למקום. שלושת היציאות האחרות משמשות לאימוני התלמידים, לסיורי לילה וללימודים. אבל שימוש נוסף לשלושת היציאות טמונה במנהג עתיק שהיה מונהג פעם: בעבר, לפני חמישים שנה בערך, היה נהוג שכל אחד משלושת המאמנים שהתחילו את המסע ייצאו ביציאות שונות. מי שבחר בסקווירטל היה צריך לצאת ביציאה הצפונית, מי שבחר בבלבאזור היה יוצא ביציאה המערבית ומי שבחר בצ'ארמנדר יצא בדרומית. המנהג המטופש הזה הלך ונעלם עם השנים, כנראה מהסיבה שהיו באמת הרבה אנשים שהעדיפו ללכת בקבוצות, כמו שלילי וסופיה עשו היום, וגם בגלל שבאותה התקופה שהמנהג נעלם בדיוק בנו את היציאה המזרחית, הנחשבת ליציאה חדשה יחסית.
ובכל זאת, אל עף שהמנהג הזה בוטל כבר ממזמן, טיילר העדיף ללכת בשביל הצפוני. הוא לא יודע מה גרם לו לרצות ללכת לשם, אולי זה בגלל המנהג עצמו. ובל אופן, סופיה ולילי הלכו דווקא לכיוון מערב, כך שסביר להניח שהם לא ייפגשו בזמן הקרוב.
דלתות השער הצפוני היו פתוחים לקראתו, דבר שקרה לעיתים נדירות במיוחד. רק בימים שבהם נעשו סיורים ביער המקיף את בית הספר נפתח השער הזה, וגם זה לא תמיד. בדרך כלל הסיורים יצאו דרך השער המזרחי או הדרומי.
משקופי השער היו עשויים עמודים גדולים ועבים בסגנון רומאי עתיק, והיו חרוטים לכל אורכו אותיות בשפה שהוא לא הכיר. כשהוא עבר דרך שתי העמודים, הוא הרגיש תחושה של התעלות אותה לא הרגיש בעבר.

הכתיבה שלך נחמדה. אני אישית לא ניסיתי להתעמק בסיפור כי כבר נמאס לי לראות סיפורי פוקימון.
לדעתי כדי לך לפנות לנושא אחר.

אני מבין מה אתה אומר. בעיקרון ניסיתי להתאים את הנושא לפורום, זה בסך הכל נושא שקל לי לכתוב עליו כשפונים לקהל יעד של אנשים בפורום פוקימון.
אני מקווה שבהמשך, כשיהיו יותר פרקים (כבר כמעט סיימתי לכתוב את הפרק החמישי), אתה תנסה להתעמק קצת יותר.

[u]פרק 2[/u]
מסיבה לא ברור כלשהי, החליטו להתחיל את המסע של טיילר דווקא באחת עשרה בלילה. לא זמן נהדר להתחיל בו מסע. ולכן, זמן לא רב אחרי שיצא מבית הספר, הוא פרש את שק השינה שלו מתחת לעץ אלון גדול והלך לישון. ולמרות שהוא ישן בטבע בתור מאמן כדת וכדין, הוא עדיין לא הרגיש שהוא נפרד מחייו הקודמים כתלמיד בית הספר וילד שחי את חייו בפנימיית "סילברלינג". הוא הרגיש צורך להתרחק מהמקום, לצבור ניסיון ולהפוך למאמן אמיתי.
טיילר קם בשעה שש בבוקר עם צלצול השעון המעורר הנמצא גם הוא בתוך הפוקידע שלו. הדהים אותו עד כמה הטכנולוגיה של היום הצטמצמה והפכה להיות מיניטורית כל כך. דוגמא לכך זה באמת הפוקידע. הוא מכיל גם שעון, גם טלפון, גם מכשיר ג'י פי אס, גם כרטיס אשראי והוא לא יופתע לדעת שהוא משמש גם כמכונת כביסה ומיקרו. ולמרות שהטכנולוגיה הזו טובה כל כך, כך היא גם מסובכת. הפוקידע מכיל עשרות כפתורים שהוא בכלל עוד לא התחיל להבין למה הם משמשים. בפעם הבאה שייצא לו לדבר עם פרופסור הוק, הוא יישאל אותו.
במהלך ארוחת הבוקר המהירה שהכין תכנן טיילר את הדרכים שבהם הוא יעבור בזמן הקרוב. הדבר הראשון שהוא יאלץ לעשות זה לטפס על רכס הרים קטן ונמוך הנמצא כמספר קילומטרים קדימה בתוך היער, דבר שלא כיף כל כך לעשות, ואת זה הוא אומר מניסיון. במסגרת בית הספר יצא לו לתפס על רכס ההרים הזה כמה וכמה פעמים, וזה כחלק מהאימונים הקשים שעוברים התלמידים כדי לחשל אותם לקראת המסע.

טיילר ארז את שק השינה שלו בחזרה. הוא התחיל ללכת ובנפשו כבר התגעגע למקלחת נעימה. אבל הוא ידע שלמקלחת הוא יתגעגע יותר ויותר, כאשר יעברו שבועות בלי להרגיש טיפת מים על גופו.
לשמחתו הרבה של טיילר, הוא הכיר את האזור הזה של היער כמו את כף ידו. הוא עדיין קרוב מרחק של כמה קילומטרים בלבד מבית הספר, ואם היה רוצה לחזור לשם הוא היה מגיע חזרה תוך שעתיים בלבד של הליכה. הוא גם ידע שאחרי רכס ההרים שאותו הוא מתכוון לעבור כבר ביומיים הבאים, יש נחל הנקרא טשיו, ואם הולכים במורד נחל טשיו, ואת זה הוא גם מתכוון לעשות, הוא יגיע לעיירה בשם ניורו. בעיירה ניורו יש מכון פוקימונים, ואת המכון הזה הוא מתכוון לנצח.
טיילר המשיך ללכת שעה נוספת. כבר היה ניתן לראות את רכס ההרים מבעד לענפי העצים. אולם הוא לא ראה שום דבר מעניין מלבד כמה פידג'ים קטנים. הרבה מאמנים מתחילים נוהגים ללכוד פידג'ים מהסיבה שפידג'י נחשב לפוקימון חלש וקל מאוד לתפיסה. דווקא בגלל זה טיילר מעדיף שלא לתפוס אותו.
העייפות התחילה להציק. כמעט שעתיים שלמות שהוא הולך בלי הפסקה וכאב פתאומי ברגליים לא מקל עליו. מה הוא יעשה בהמשך הדרך? השעה כבר בערך תשע בבוקר, והיום רק התחיל.
הוא תהה איך לילי וסופיה מסתדרות. הוא הרגיש אשמה על כך שנתן לשתי נערות צעירות ללכת לבד ביער, ולכן קיווה ששתיהן מצליחות להסתדר טוב כמוהו, הרי גם הן סובלות מכאבים ברגליים, מעקיצות של יתושים ומחום כבד.

פתאום טיילר שמע משהו שגרם לו לעצור את הליכתו. הוא שמע פצפוץ של עלים בקרבת מקום, סימן לכך שיש יצור חי בסביבה. הדבר נראה לו מוזר ביותר, מהסיבה שאין הרבה פוקימונים באזור הזה של היער. רק כשהולכים ומעמיקים יותר ויותר ניתן למצוא פוקימונים נדירים יחסית, כך שאם יש פה פוקימון כלשהו, זו יכולה להיות הזדמנות טובה לאימון. חוץ מזה, שלטיילר עוד לא יצא אפילו לראות את סקווירטל, וזה יכול להיות נחמד לראות את הכישורים שלו בזמן אמת.
טיילר שלף את הפוקדור של סקווירטל. הוא התבונן סביבו, מוכן לשחרר את הפוקימון שלו ברגע שהפוקימון הפראי יחשוף את עצמו.
לאכזבתו הרבה של טיילר לא היה זה פוקימון, אלא בן אדם. האיש נראה כבן עשרים בערך, ועל מותניו היתה חגורה חגורת מאמנים. חגורת מאמנים הפכה להיות מאוד פופולרית בשנים האחרונות בקרב מאמנים, ומה שהיא עושה זה לאכסן את כל ששת הפוקימונים שלך בצורה מסודרת על החגורה. כלומר, ניתן לתלות שש פוקדורים על החגורה הזו, וזה דווקא יעיל, אבל אנשים לא עושים את זה בשביל יעילות, אלא בגלל שזה נחשב ליפה.

גם אם זה לא פוקימון, נוכחות של בן אדם במקום כזה היא מסקרנת, כיוון שאין הרבה אנשים שעוברים במקום כמו זה.
"אתה במקרה הולך לבית הספר סילברלינג?" שאל טיילר.
"כן," ענה האיש בפשטות. "אבל לא כי יש לי מה לעשות שם, אני אהיה חייב לעצור היום להתרענן לפני שאני ממשיך במסע. ההליכה ביער הזה ממש מתישה."
"אתה מאמן פוקימונים," אמר טיילר כאילו הדבר אינו ברור גם ככה. "מה השם שלך? השם שלי הוא טיילר. וכמה זמן אתה מאמן?" שאל במהירות רבה מידי.
"אואן זה השם שלי, ואני מאמן כבר חמש שנים." שוב אמר בפשטות.
אואן אכן נראה כמו מאמן ותיק. על חגורת המאמנים היו שישה פוקדורים נוצצים, וטיילר מאוד קינא במצב שלו. הוא רק מחכה שהזמן יעבור ויניח לו להיות בעל שישה פוקימונים משל עצמו. בנוסף לכך, פניו של אואן היו ניצני זיפים שהתאימו מאוד לפניו, והוא היה גבוה וחסון מאוד. שיערו היה ארוך והגיע עד לכתפיו, סימן לכך שהוא לא הסתפר הרבה מאוד זמן.
"ומה אתה עושה פה טיילר? יער זה לא מקום שמתאים לילדים בגילך! יש לך מושג כמה מאמנים הלכו לאיבוד ביערות ולא חזרו?" אמר אואן בנזיפה קלה.
אם טיילר עד לפני שנייה חיבב את אואן, הרגע זה נגמר. דווקא מאדם שנראה צעיר וידידותי הוא היה מצפה לקצת יותר פתיחות ואמון.
" התחלתי את המסע שלי אתמול, אם זה מעניין אותך," התחיל טיילר, "אבל אני למדתי בבית הספר סילברלינג, ואני יכול להבטיח לך שאני מכיר את האזור הזה יותר טוב ממה שתכיר אותו אי-פעם. אם כבר אתה זה שצריך להיזהר לא ללכת לאיבוד." טיילר דיבר בנימה מאוד שקטה ורצינית, ולא בוולגריות. ולמען האמת, טיילר בכלל לא אדם שמתעצבן בקלות. הוא לא זוכר אפילו פעם אחת בחייו שהוא הרגיש צורך לצעוק או לקלל.
אואן גיחך ונראה לא מרוצה מההתפרצות של טיילר. " אני מקווה שתצליח במסע שלך." עיניו של אואן נצצו בקרני השמש באופן שגרם לו להראות מפחיד יותר ממה שהוא באמת.
"להתראות," אמר טיילר.
אואן הושיט לטיילר יד, וטיילר, נבוך מהמחווה המטופשת, הושיט יד גם כן.
"כן," השיב האיש הזר. "להתראות."
אואן המשיך ללכת לכיוון בית הספר סילברלינג וטיילר המשיך לכיוון העיירה ניורו. טיילר מאוד רצה להתראות עם האיש הזה שוב. אפילו אם זה בעתיד הרחוק. הוא פשוט השאיר עליו רושם טוב, למרות שהוא מתנהג לאנשים קטנים ממנו כמו אל תינוקות מפגרים, ולמרות שהפגישה שלהם ערכה בערך שתי שניות וחצי. טיילר תמיד חלם להיות מאמן מנוסה, ונראה שאואן בהחלט יודע איך לעשות את העבודה שלו. הוא הבטיח לעצמו שהוא יזכור את השם אואן.

טיילר המשיך ללכת והרהר באדם שפגש לפני כמה דקות. סיקרן אותו לדעת לאן אואן הולך, איזה פוקימונים יש לו, וכמה תגים. הוא חרט במוחו את שיערו הארוך והזיפים על פניו, מנסה לא לשכוח את המראה שלו. טיילר חשב שהוא היה צריך להזמין את אואן לקרב, אבל בטח לא היה לו סיכוי נגד מאמן ותיק כל כך. וחוץ מזה, חשב טיילר, מה מאמן כמוהו עושה בדרך ההפוכה ליציאה מהיער? אואן הוא מאמן עד כדי כך חזק שהוא מסוגל לחצות את כל היער?
עברו כמה דקות כואבות ושקטות של הליכה. טיילר כבר הרגיש את הזיעה על גופו, ותיק המסעות הענק שלו הכביד עליו. אבל כל הכאבים נפסקו ברגע, כשפתאום הוא שוב שמע רעש של צעדים והתנפצות עלים על האדמה. כנראה עוד מאמן מגיע, חשב. אבל אז הבין שהסיכוי שהוא יראה כאן עוד מאמן היום נמוך מהסיכוי שהירח ייפול עליו.
בצורה כמעט אינסטנקטיבית טיילר שלף את הפוקדור. זה ככל הנראה פוקימון, למרות שהדבר הזה מפתיע בפני עצמו. הפוקימון עשה רעשים חזקים וקולניים. טיילר מיד התחיל להריץ בראשו איזה סוג של פוקימון מהאזור מוציא קולות חזקים כל כך ונמוכים כל כך. הוא מעולם לא נתקל ברעשים האלה, אבל משהו אמר לו שזה יכול להיות פוקימון מסוכן למדי.
לפי הצלילים היצור שעשה את הקולות היה לא רחוק מאוד. לא יותר ממאה מטרים. אבל בגלל הצמחייה הסבוכה והעצים הצפופים לא ניתן לראות את הפוקימון עצמו.
הקולות נשמעו כמו שאגות קטנות. כאילו יצור מפלצתי ורעב מאוד משמיע אותם, מסוג הנהמות האלה ששומעים בכל סרטי האימה המגוחכים האלה, עם המפלצות העוד יותר מגוחכות שמזילות ריר בכמויות של תעלת ביוב מסריחה.
שאגה עצומת דציבלים קרעה את אוזניו והקפיצה את ליבו. טיילר יכול היה להתערב שאואן, שאמור להיות רחוק ממנו כבר, גם מסוגל היה לשמוע את השאגה הזו. הוא קפא במקומו. זיעה קרה החלה לרדת ממצחו כמו מפל מים. טיילר נכנס למצב של קיפאון.
רעש חזק של שברי ענפים על הרצפה נשמעו. הפוקימון כנראה הרבה יותר גדול ממה שטיילר חשב בתחילה, והוא גם כנראה מתקרב אליו. מה הוא יעשה כשהפוקימון יימצא אותו, לא היה לו מושג.
טיילר לא חשב יותר מדי, לא היה לו זמן לחשוב במצב כזה. כשאין לך מושג מה עומד לבוא מולך נהוג לברוח. אבל הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. הוא רצה להתמודד עם מה שיבוא מולו. אנשים נורמאליים כנראה היו קוראים לו אדם אמיץ או מטומטם, אבל הוא היה מעדיף לקרוא לעצמו אדם נחוש.
הפוקדור שאותו טיילר אחז עד לפני רגע נזרק לאוויר. זוהר אדום הבהיק לשנייה בודדת ואז נעלם כלא היה. במקומו הופיע פוקימון שגובהו חצי מטר בערך. עיניו של הפוקימון היו גדולות וסגלגלות, והן נצצו כמעט באושר. גופו של הפוקימון היה כחול בהיר וצלול, דבר המאפשר לו לא להראות מרחוק בין מימי האגמים בהם ניתן למצוא אותו. שריונו של סקווירטל נראה קשיח מאוד ומטופח, דבר המראה שללא כל צל של ספק פרופסור הוק טיפל בו היטב.
מהר מאוד התגלה לטיילר מי הפוקימון שהקים את הרעש. היה זה פוקימון שהוא זיהה מיד כטורפיוס. העלים העצומים שעל גב הפוקימון, הצור הארוך והבננות הצהובות והבשלות שנתלו מקצה גרונו לא השאירו מקום לתהיות. טיילר היה נדהם לראות טורפיוס באזור הזה של היער. רק בלב ליבו של היער ניתן לראות טורפיוסים, וגם שם הם נחשבים לנדירים במיוחד. טורפיוסים לעולם לא מתקרבים לאזור הזה, דבר שמעורר תהיות בקשר להימצאותו כאן.
למרות שטיילר חי שמונה שנים מחייו ביער, וזה יותר ממחצית, לא יצא לו לראות אפילו טורפיוס אחד. עד כדי כך הם לא באים למקום לאזורים האלה. פוקימונים מהסוג הזה נמצאים רק הרבה יותר דרומית מהמקום הזה ואפילו הרבה יותר דרומית מסילברלינג. רק כשמגיעים לחלקים הדרומיים ביותר של היער יש לך סיכוי לראות טורפיוס, וגם זה אחרי מספר ימים של חיפושים.
החצי מטר הכחלחל של סקווירטל נראה כמעט משעשע מול שני המטר גובה שיש לטורפיוס. לטורפיוס יש גם יתרון, כי הוא מסוג עשב, אבל לטיילר עדיין הייתה הנחישות לנצח את מה שעומד מולו, ויותר מזה. עכשיו אחרי שהוא ראה שטורפיוס הוא הפוקימון, גם גבר אצלו הרצון ללכוד אותו, ובעצם ללכוד את הפוקימון הראשון שלו.

טורפיוס נעצר מול סקווירטל ושאג שאגה מרעידה נוספת. לסקווירטל עדיין אין ניסיון קודם בקרב, כך שקרב ראשון מול טורפיוס זה קפיצה למים העמוקים. זה סיכון לא קטן, אם סקווירטל יפסיד בקרב, טורפיוס כנראה יתקוף אותו, ולא יהיה את סקווירטל שיגן עליו.
טיילר בדק במהירות את השטח. העצים במקום הזה צפופים, וזה אחת מהסיבות שטורפיוסים לא יכולים להתקיים במקום כזה. בצד הדרומי של היער העצים במרווחים הרבה יותר גדולים. הדבר הזה יכול להוות את אחד מהיתרונות החשובים ביותר בקרב הזה מול טורפיוס, יתרון שיכול לעמוד לצדו של סקווירטל.
טיילר חשב לרגע. עוד יש לו סיכוי לברוח, אבל ברגע שהוא יתקוף את טורפיוס הוא ייכנס לעימות רציני. טורפיוסים ידועים במזג הנעים שלהם, אבל ברגע שתוקפים אותם פיזית הם מתחילים להתפרע. זה עוד אחד מהעצות השימושיות שטיילר למד בבית הספר.
טיילר החליט לתקוף.

"סקווירטל, תשתמש בסחרור מהיר!" פקד במהירות.
סקווירטל נכנס לשריונו והחל להסתובב בתאוצה הולכת וגוברת. הסחרור עצמו גרם לאוויר לזוז ולאבק רב על האדמה להתפזר. טורפיוס הביט על סקווירטל כמוכן להגן על עצמו. מעשה חכם, יש לציין, כי בתוך שניות שריונו של סקווירטל עף במהירות לעבר אחת מרגליו של טורפיוס.
טורפיוס פלט צווחה מצמררת כשסקווירטל הטיח את עצמו בעוצמה כל כך חזקה. בדיוק דברים כאלה אסור לעשות לטורפיוסים, בדיוק דברים כאלה מרגיזים אותם. אבל מלבד כאב רגעי לא נראה שסקווירטל הצליח לעשות נזק חמור.
סקווירטל נחת על הרצפה בצורה מגושמת. סקווירטלים לא בנויים לנחיתה על הרצפה אחרי קפיצה, ולכן זה יהיה משהו שטיילר יצטרך ללמד את הסקווירטל שלו לעשות.
המקום הצפוף אכן היווה יתרון מצוין של תנאי שטח. אם המקום היה מרווח מספיק בשביל שטורפיוס יוכל לזוז בו במהירות, כנראה שסקווירטל כבר היה שוכב על הרצפה מעולף.
"אקדח מים!" אמר טיילר בתקיפות. זה אמנם אולי לא יהיה יעיל במיוחד מול טורפיוס, אבל הוא רוצה לראות עד כמה סקווירטל מיומן במתקפת המים שלו.
טורפיוס לא התכוון לשבת בשקט ולתת לסקווירטל לירות עליו את אקדח המים. בין רגע הוא פלט מגבו עשרות עלים חדים ששרקו בחדות כשחתכו את האוויר והתקרבו אל סקווירטל.
"סקווירטל, נסיגה!" אמר טיילר במהירות.
זה היה מאוחר מדי, העלים היו מהירים. לפני שסקווירטל הספיק להיכנס לשריון שלו הוא כבר נחתך מהעלים. דם בצבע ורוד שקוף זרם מידו השמאלית של סקווירטל. הדבר הזה היה בעייתי ביותר. גם סקווירטל נפגע, וגם המהלך הזה גרם לביטולו של אקדח המים.
"סקווירטל נסה להתעלם מהכאב," ניסה טיילר לעודד את הפוקימון החדש שלו. "תשתמש בסחרור מהיר, הפעם נסה לפגוע בראשו!"
סקווירטל שוב הסתחרר במהירות, מעיף אבק לכל כיוון. לשימוש בסחרור מהיר היו כמה יתרונות חשובים ברגע זה. דבר ראשון, סקווירטל מגן על עצמו בכך שהוא נכנס לשריון שלו, ודבר שני אם המתקפה הזו תפגע בראש של טורפיוס המצב יהיה רע מאוד בשביל הטורפיוס הזה. הראש של טורפיוס זה המקום הרגיש ביותר בגוף שלו, ופגיעה ישירה וחזקה עלולה להיות קטלנית.
סקווירטל קפץ גבוהה באוויר באמצעות התנופה שקיבל ממתקפת הסחרור והתקדם במהירות לכיוון ראשו של טורפיוס מלמעלה, ובדיוק כשהוא עמד לפגוע, טורפיוס נופף בכנפיו והשתמש במתקפת רוח חזקה שהחזירה את שריונו של סקווירטל לאוויר.
זה היה מחזה מדהים. בהזזה אחת של כנפיו הצליח טורפיוס להעיף את סקווירטל וחסום את מתקפת הסחרור המהיר. ועד כמה שזה היה מדהים, זו בדיוק הייתה ההזדמנות שלו לתקוף – כשסקווירטל באוויר. טורפיוס לא יכול לצפות למתקפת מים מלמעלה.
"סקווירטל, תשתמש בפעימת מים!" צעק טיילר בקול חזק ממה שצריך, אבל זה היה האדרנלין שהניע אותו.
טיילר ידע שהוא לוקח סיכון עצום כשהוא משתמש בהתקפה הזו, כי הוא לא ידע מה היכולות של סקווירטל עם מתקפות מים. הוא לא ראה את סקווירטל עושה אפילו אקדח מים פשוט, כך שמתקפה חזקה בהרבה כמו פעימת מים יכולה לגרום לו לאבד את הרגע החשוב הזה.
אבל סקווירטל לא אכזב. מפיו יצאו כמויות מים עצומות שלא ניתן היה לתאר במילים. המים יצאו בצורה של רצף גלגלים עבים וחזקים שפגעו בראשו של טורפיוס בעוצמה.
פעימת מים זו מתקפת מים ייחודית מאוד. בשונה ממתקפות מים אחרות, פעימת מים משלבת בתוכה גם כוח על חושי, אולם מזערי ביותר. זה לא בדיוק כוח על חושי שרואים אצל פוקימונים על חושיים, אבל זה מאוד מזכיר את זה. בכל מקרה, הכוח העל חושי הזה מסוכן מאוד, וזאת בגלל שהוא יכול לגרום לפוקימון הנפגע מהמתקפה לבלבול רציני ביותר. טיילר מקווה שזה מה שיקרה לטורפיוס.
סקווירטל נחת על הרצפה, או יותר נכון להגיד, התרסק על הרצפה. נחיתה קשה במיוחד, ומגובה רב מדי, טיילר לא בטוח אם סקווירטל יוכל להמשיך להלחם עוד הרבה זמן, ולכן הוא קיווה שטורפיוס מבולבל ברגע זה.
על עיניו של טורפיוס אכן ראו שהוא היה מבולבל, תנועותיו היו מגושמות והוא היה תשוש ורטוב. הוא החזיק את רגלו בצורה מוזרה, דבר שמעיד על כך שמתקפת הסחרור המהיר הראשונה פגעה בו באמת חזק, ולא סתם פגיעה שטחית כמו שחשב בהתחלה. טיילר חשב ברצינות אם לזרוק על טורפיוס פוקדור עכשיו, או לאמץ את סקווירטל העייף לעוד מתקפה אחת אחרונה ומסוכנת. חוץ מזה, טורפיוס נראה מאוד אומלל פתאום, לאומת ההתחלה, בה הוא נראה כפוקימון מפחיד ומאיים. טיילר הוצף בגל של רחמים, והחליט לוותר על מתקפה נוספת. מה שיהיה יהיה, ואם טורפיוס יצליח לצאת מהפוקדור, רק אז הוא יגיד לסקווירטל לצאת למתקפה נוספת.
הוא שלף פוקדור ריק מהכיס שלו, ושלח אותו על טורפיוס. הפוקדור פגע בגוף הגדול והרטוב ובלע את טורפיוס באור אדום ובוהק.
טיילר מצא את עצמו מתחנן שטורפיוס לא ייצא מהפוקדור. הוא רצה שהוא יהפוך להיות הפוקימון שלו, אבל לא רצה לפגוע בו שוב.
בפוקדור התנדנד קלות, ונראה שתחנוניו של טיילר אכן נענו. הפוקדור עצר מהתזוזה. טורפיוס נתפס. גלים של גאווה הציפו אותו, ועוד יותר גלים של הקלה. הוא הצליח לתפוש פוקימון שמאמנים מנוסים ממנו וחזקים ממנו לא הצליחו. רובם אפילו לא הצליחו למצוא אותו. עניין אותו לדעת מה פרופסור הוק יגיד על זה. הוא יודיע לו כשיגיע לעיירה ניורו.
סקווירטל עשה עבודה מצויינת, וללא ספק הבחירה בו כפוקימון התחלתי לא מאכזבת בכלל. הוא התגלה כפוקימון מוכשר ביותר. אבל המצב שלו רע בדיוק כמו של טורפיוס. מתקפת הרוח הזו של טורפיוס העיפה אותו ממש גבוה וגרמה לו להתרסק על הרצפה, ואם לא היה לו את השריון החזק שפרופסור הוק טיפח, המצב היה הרבה יותר רע. כשהוא ידבר עם הפרופסור הוא יגיד לו שהוא עשה עבודה נפלאה עם סקווירטל.

אחרי הקרב המתיש טיילר נאלץ להמשיך ללכת. הוא היה עייף מתמיד וכבר השתוקק לחברה של בן אדם אחר. ואם נדבר בכנות, הוא כבר השתוקק לספר על הצלחתו בתפיסת הפוקימון הראשון שלו. הוא כבר רוצה לראות את פניו של האדם הראשון שישמע שיש לו טורפיוס. טורפיוס זה לא פוקימון שמוצאים בקלות. הם מסתתרים רק במעמקי יערות מבודדים בלבד, בדיוק כמו היער הזה.
אחרי קרב כזה שני הפוקימונים שלו צריכים לנוח. הוא מעריך שעד שהוא יגיעה לניורו הם כבר יחזרו לעצמם ולכוחותיהם. אבל הוא עדיין צריך לעבור קילומטרים רבים בתוך יער סבוך, ורכס הרים אחד גבוה מאוד.