פוקמון-המסע לעולם החיים

[IMG]http://img585.imageshack.us/img585/5593/61780407.gif[/IMG]

ברוכים הבאים אל המסע לעולם החיים סיפורו של צ'יני המינצ'ינו שמת בתאונה ומנסה לחזור אל עולם החיים ואל המאמן שלו.
כאן תמצאו קישורים אל כל פרקי הסיפור:
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1245063&postcount=7"]פרק ראשון-החלטה קשה[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1245714&postcount=12"]פרק שני-הוראות אחרונות ופרידה מהאור[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1246366&postcount=16"]פרק שלישי-צדדיה השונים של התהום[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1266767&postcount=20"]פרק רביעי- סיוטים[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1267378&postcount=23"]פרק חמישי-עזרה מפרח ושריטה משועל[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1267834&postcount=26"]פרק שישי-לסלעים יש רגשות [/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1268077&postcount=30"]פרק שביעי-יוצר הלבה[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1268600&postcount=35"]פרק שמיני-טופר מושט לעזרה[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1270906&postcount=38"]פרק תשיעי-אופל הלהבה[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1272376&postcount=46"]פרק עשירי- בחירה קשה נוספת[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1273893&postcount=49"]פרק אחד עשר-היום השימיני[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1275807&postcount=52"]אפילוג- צדו השני של השער[/URL]

הרגישו חופשיים להגיב ולתת ביקורת הסיפור פה כדי שתהנו:D
קריאה נעימה Dr spin

כתוב טוב ויפה. כל הכבוד.
הכתב בהחלט מאיים, כשאתה עושה רווח בין פסקה לפסקה אתה צריך שיהיה שורה ריקה בניהם.
שמתי לב לשגיאת כתיב אחת:
כשאני מתעורר הדבר הראשון שאני רואה הוא עור לבן וציצית כחולה אדומה.
אמורים לרשום "עור" עם האות א' במקום ע'.
חוץ מזה יש עוד כמה שגיאות קטנות, אבל אליהם לא שמתי לב כל כך.
גם חסרים סימני פיסוק פה ושם, כמו סימני שאלה ופסיקים.

חוץ מאלו, הסיפור מצוין, ואתה מקבל ממני ציון של 9.5\10, אני מצפה ממך לשפר את זה ל10!!
אני יעקוב. תשלח לי בה"פ בכל פעם שיוצא פרק חדש.

זאת לא שגיאת כתיב! התכוונתי לעור של טוגיקס שהוא בצבע לבן. ובכל אופן תמיד שכותבים משהו במחשב יש שגיאות כתיב.

אהה, טוב, אז הטעות היא אצלי.
בכ"מ סיפור מצוין, כל הכבוד.

נראה לי שהבנתי יש פוקימון שמת ומגיע לסוג של גן עדן לפוקימונים והא רוצה לחזור לחיים נכון?:)

רעיון יפה הסיפור מושך ,אבל כמו שאוהד אמר תרווח טיפה זה מאוד מאיים ומציק לעיינים. סך הכל סיפור ממש יפה וטוב,אהבתי את הרעיון שלו מחכה לפרק הבא שיהיה ....?

פרק יפה אבל בהתחלה לא מובן שזה פוקימון ועדיין לא יודעים מי זה כלומר לא יודעים איזה פוקימון זה אבל בעיקרון רעיון ופרק טובים מאוד.

[IMG]http://img560.imageshack.us/img560/5155/83278838.gif[/IMG]
חושך, אני לא רואה כלום. לאט לאט מתחילים לרצד אורות מול העיניים שלי, אני פוקח אותם וחוטף שוק. אני צף בתוך חושך מלא ערפילים וניצוצות עדינים, ומרגיש מוזר כאילו אני לא באמת נמצא באותו המקום. צללית גדולה מתקרבת ונעשית ברורה יותר ויותר. אני מרגיש שאני רועד, והצל הנורא מגיח מתוך הערפל.

אני מבין שזה פוקימון, הוא דומה לנחש גדול ואפור, כולו מכוסה פסים שחורים אדומים, וקוצים זהובים בולטים כמעט מכל חלקי גופו. הפנים שלו, שמוסתרות ע"י מסכה שצבעה כזה של הקוצים, מביטות בי עיניים אדומות רושפות.

הוא מדבר עליי בקול עמוק: "אני הוא גירטינה שומר עולם הרוחות ושופט המתים, כעת אביט אל תוך נשמתך. העיניים ננעצות בי ולרגע אחד אני לא חש דבר מלבד קור משתק שמפלח אותי מבפנים. רגע לאחר מכן גירטינה מדבר עליי שנית:" נשמתך טהורה ועל כן תישלח אל שמי האור" אני לא מבין מה הוא אומר, אך הוא נעלם חזרה אל הצללים ואור לבן בוהק ממלא את עיניי, אני לא רואה דבר ומאבד את ההכרה שוב.

כשאני מתעורר הדבר הראשון שאני רואה הוא עור לבן וציצית כחולה אדומה. אני מביט למעלה ורואה את השמיים, מלאים בענני נוצה רכים, ומוארים בקרני השמש.

אני מסתכל טוב יותר אל המשטח שאני נמצא עליו, אני שומע קול עדין אומר: שלום לך פוקמון קטן אני טוגקיס". אני נבהל ומנסה לעטר את מקור הקול. אני מגלה שהוא מגיע מלפניי, בוקע מתוך פה קטן שממוקם מתחת לעיניים שחורות רגועות. אני מבין שאני נמצא על פוקימון מעופף שנקרא טוגקיס. "שלום" אני אומר בהיסוס, "איפה אני". בקרוב מאד תדע אומר טוגקיס.

אני מרגיש שטוגקיס מתחיל לעוף נמוך יותר, ואני רואה שהוא עף לכיוון אי קטן שנמצא מתחתינו, צף לו בשמיים. האי מלא בשדות ירוקים, אגמים צלולים כבדולח, מגוון בתים נאים ועוד דברים רבים ומדהימים שמקרינים תחושת אושר. אני מצליח להבחין בפוקמונים שמטיילים באי ונראים מאושרים.

טוגקיס יורד נמוך יתור לכיוון ענן חשוף שצמוד לאי. על הענן הזה עומד פוקימון גבוה ורזה שנראה נשי ביותר, אני מזהה שזאת גרדוויר כמו זו שפגשתי בהיכל מחזות הזמר בעיר נימבסה. אבל משהו בה שונה מזו שפגשתי, מתוך הגב שלה, משני צידי הבליטה הורודה בוקעות כנפיים עשויות נוצות צחורות, כמו של סוונה, והיא כולה עטופה במעין הילה זוהרת. אנחנו נוחתים על הענן וטוגקיס אומר:" הגיעה הזמן לרדת". אני יורד מהגב שלו והוא ממריא חזרה אל תוך השמיים הכחולים הבהירים.

תודה טוגקיס אומרת גרדוויר ומנופפת לו לשלום. אני צועד לעברה בהיסוס, היא כל כך יפה וגבוהה. "שלום אני גרדוויר ואני אהיה המלווה שלך בתחילת דרכך כאן בשמי האור, מה שמך בבקשה?".

שמי "צ'יני ואני מינצ'ינו" אני משיב בביטחון. "קודם פגשתי פוקמון גדול ומפחיד בשם גירטינה הוא הזכיר את המקום הזה ואמר משהו על משפט ועל הנשמה שלי. למה הוא התכוון?". אני רואה שאתה מבולבל אז אני אסביר" לך אמרה גרדוויר בלבביות. אתה נפלת אל תוך תהום לפני שפגשת את גירטינה נכון? אז צר לי לבשר לך שמתת במהלך הנפילה הזאת". היא אמרה זאת בעדינות כדי שלא אפגע, אבל הייתי בהלם, מתתי בגלל הבופלנט שתקף אותי ואת הארי.

גרדוויר המשיכה בהסבר שלה:" המקום בו פגשתי את גירטינה הוא עולם הרוחות, ובני האדם מכנים אותו פרוגטוריו. גירטינה הביט אל תוך נשמתך ובדק מה עשיתי במהלך חייך. מכיוון שעשיתי יותר טוב מרע, נשלחת לכאן, שמי האור המכונים בפי בני האדם "גן העדן". אם הרע שעשית היה רב מן הטוב, היית נשלח לתהום האפלה שאותה מכנים בני האדם "גיהינום".
תוכלי לענות לי על עוד שאלה? למה בעולם הרוחות חשתי מנותק כל כך" פניתי עליה. מכיוון שבזמן שהייתך שם נוסף לך סוג רוח, וקיבלת חלק מהמאפיינים שלו כמו הניתוק מהמציאות החומרית" השיבה גרדוויר. "אני עדיין סוג רוח?" שאלתי בחשש.

"כלל וכלל לא, כעת נוסף לך סוג אל-חושי" הרגיעה אותי גרדוויר. "באמת!" צעקתי בפליאה. "כן" השיבה גרדוויר והושיטה לעברי את כף ידה שעליה התגשם גרגר צ'סטו קטן. "נסה להרימו בעזרת תנועת אל-חושי" הפצירה גרדוויר. הבטתי בגרגר והתמקדי בו. להפתעתי הרבה הוא הוקף בזוהר כחול וריחף מעל ידה של גרדוויר.

" תודה לך על ההסברים" אמרתי לגרדוויר באדיבות. "אבל אני רוצה לחזור אל עולם החיים ואל הארי המאמן שלי" הסברת במעט יותר תקיפות. "אתה בטוח שאתה לא רוצה להישאר כאן אם כל שאר הפוקמונים במקום הנפלא הזה. "לא", הודעתי בנחרצות "אני רוצה לחזור לחיים".

"אם כך" השיבה גרדוויר בטון חביב לא פחות מזה שהשתמשה בו קודם לכן, נצטרך לעבור לחדר אחר.

אתה כותב בצורה מדהימה. באמת כל הכבוד.
רק כמו שנאמר קודם, צור פסקאות עם שורה רווח ביניהם, אחרת הסיפור די מאיים. שראיתי את הסיפור פעם ראשונה לא רציתי לקרוא אותו בגלל זה, וכמעט הייתי מפסיד אותו אם לא הייתי מתעקש (מה שאולי חלק עשו). דבר נוסף יש לך שגיאות בין א' לע' למשל אתה כותב "דיבר עליי" במקום "דיבר אליי" וכדומה . . .

תסביר מה זה מינצ'ינו, כי אני לא מכיר דור רביעי (לא אוהב אותם).
יש לך המון שגיאות הקלדה ובהרבה מקומות אין " שיסבירו ויסדו את הדיבור. במיוחד בקטעים שגרדוויר מדברת.
אבל הסיפור נשמע מאוד יפה ומעניין.

תודה על כל התגובות המפרגנות והערות:)
רק חשוב לי לציין שאני מהאנשים שמעדיפים כתיבה ביד על פני הקלדה, וכשאני כותב הכל יוצא די מושלם ובלי שגיאות. אבל כשאני מקליד אני גם קצת מתרגש ויוצאות לי פה ושם טעויות. ואני עושה הגהה לפרק לפני שאני מפרסם אותו.
בכל אופן אני צריך לסיים משהו במתמטיקה (מבחן ביום ראשון) אז אחרי שאני אסיים אני העלה את פרק 2 אחרי הגהה וריווח.

בתור פוקימון לא הייתי אומר שיהיה לך שם, פשוט שם הפוקימון
כמו שלגרוודיור וטוגקיס אין שם פרטי
בכל מקרה הסיפור יפה, אני לא מתייחס לכל השגיאות כי אני מבין אותם לפי הקשר המשפט
האמת שחשבתי שזה ימשיך שונה אחרי הקטע של גיראטיניה, משהו באמת אפל כמו גיהינום
אבל באמת סיפור יפה ואחלה כתיבה אבל תעשה רווח בין השורות כי זה מאיים ולפעמים אני מתבלבל בין השורות
9.5\10, אני יגיד לך בה"פ מה היה חסר לי ולתת לך איזה הצעה

[IMG]http://img42.imageshack.us/img42/6553/80757599.gif[/IMG]
מיד לאחר שגרדוויר אמרה מילים אלו הכל מסביב השתנה. העננים פשוט התמוססו מתחתינו וקירות עץ חומים הופיעו סביבנו. בתוך החדר שנוצר לנגד עיניי הופיעו שולחן עץ ישן ולידו שני כסאות מאותו העץ, הופיעו גם אח וכמה מדפי ספרים. בעוד חלקי העננים האחרונים נמסים אל הרצפה, היא סימנה לי להתיישב על הכסא הרחוק מן הקיר. שנינו התיישבנו וצפיתי בכיסאות, מתאימים את עצמם לגופה הגבוה של גרדוויר ולגוף הקטן והשמנמן שלי.

גרדוייר הביטה בי ברוך והתחילה בהסבר:" כדאי לחזור משמי האור אל עולם החיים עלייך להגיע אל השער שבקצה התהום האפלה. לשם כך יינתנו לך שמונה ימים בלבד. בארבעת הימים הראשונים, תישאר עם הסוג האל-חושי, לאחר מכן תהפוך לסוג רוח, ובסוף היום השמיני, אם לא תעבור את השער, תהפוך לסוג אופל כמו שאר תושבי התהום האפלה ותישאר שם לנצח. ומובן שהסוג הנורמאלי שלך יישאר איתך תמיד.

דבר נוסף שעלייך לדעת עליו הוא פוקימוני העל. גירטינה הוא אחד מהם ובני האדם מכנים אותם "פוקימונים אגדיים". מרבית פוקימוני העל נעים בחופשיות בין עולם החיים, שמי האור והתהום האפלה. פוקמון העל העליון ארקאוס,נמצא מעל כל פוקימוני העל האחרים ומפקח עליהם.

שמי האור נשלטים בידי פוקימונית העל האל-חושית: קרסליה ושני עוזריה הם: לטיאס ולטיאוס דרקונים על חושיים.

התהום האפלה נשלטת בידי פוקימון העל האפל: דארקראי ושני עוזריו: הוונדום וזורוארק, שהאחד הוא מסוגי האופל והאש, ושני מסוג האופל בלבד." הבנתי טוב מאד למה היא התכוונה, ופגשתי בעבר בזורוארק, וידעתי שהוא מסוכן בעיקר משום יכולתו ללבוש כל צורה שיחפוץ. "והפרט הכי חשוב, על מנת לשוב אל עולם החיים אלייך להתמודד מול השומר שלו. פוקימון העל, הדרקון המעופף ריקוואזה. אלו הפרטים הכלליים, הבנת אותם?" שאלה גרדוויר.
"כן, הבנתי הכל" השבתי בביטחון( אף על פי שנחרדתי מהמחשבה על התמודדות מול פוקימון על, שלא הכרתי והשתייך לסוג הדרקון הקטלני).

"אם כך נעבור לציוד המסע שלך" המשיכה גרדוויר. היא פתחה את דלת השידה שמאחוריה והוציאה שקיק קטן ולבן, שסביבו קשור חוט זהוב כמו שרשרת. "הוא אולי נראה קטן, אבל הוא יכול להכיל הרבה יותר מגודלו החיצוני" הסבירה גרדוויר בהתלהבות. היא פתחה את קשרי החוט הזהוב שסגרו את השקיק, ואל תוך חלל החדר ריחפו חפצים רבים ושונים.

גרדוויר החלה בהסבר על חמישה בקבוקוני זכוכית עגולים שבתוכם הסתחררו עננים ורודים וזוהרים, והם עוטרו בחותמת ורודה של ביצה עם זוג כנפיים. "אלו הן פעימות ריפוי שיוצרו ע"י מלאכית הריפוי בליסי והצוות שלה. מכיוון שאינך חי עוד, אינך יכול למות, אך אתה יכול להיפגע קשות ולא להחלים עד סוף המסע. כדאי להשתמש בהם כל שעלייך לעשות הוא לפתוח את הבקבוקון ולתת להם לעטוף אותך, כל מי שיימצא בקרבתך באותו הרגע יירפא גם".

"וזה "הצביעה על זר של שלושה פרחים לבנים וזהובי אבקנים."זר פרחי טוהר, כאשר תותקף ע"י הסלעים או הצמחים האיומים שבתהום האפלה. הנח עליו את אחד הפרחים ותשוחרר. תוכל להשתמש בכל פרח פעם אחת השתמש בהם בחוכמה."

"ולסיום", הצביע גרדוויר על כוכב קריסטל בעל חמש פינות. "בכוכב זה עליך להשתמש רק כאשר תעמוד מול מחסום שלא תוכל לעבור בשום אופן ללא כוחותיך שלך! איני יכולה לגלות לך מה הוא עושה, אך כדאי להפעילו עלייך לומר מילים אלו: אני קורא בזאת לשומרי היקום הקטנים, בואו לעזרתי.

היא קמה מכיסאה וקשרה את השקיק סביב צווארי, הוא היה חמים ורך. "שאלות נוספות" פנתה עליי. "יש לי רק שתי שאלות" פניתי עליה: "האם פוקימוני על יוכלו לתקוף אותי בזמן המסע? ומה את בדיוק? אתה שונה מכל גרדוויר אחרת שראיתי. "ובכן, התשובה לשאלתך הראשונה מעט מסובכת, לפי חוקי המסע אסור לדארקראי לתקוף אותך ואסור לקרסליה לעזור לך. אך כל פוקמון על אחר יכול לתקוף אותך למרות שאין הדבר קורא לעיתים קרובות.

ולשאלתך השנייה, אני מלאך: פוקמון שהיה טוב במיוחד במהלך חייו ולכן במקום לנוח בשלווה, בעולם המופלא של שמי האור, הוא זכה באפשרות לעזור לתושבי עולם האור. אני אחת ממלאכיות הכניסה, אלו שמלוות את המתים החדשים כמוך אל תוך שמי האור, ומדריכות אותם בהתחלה . טוגקיס הוא אחד ממלאכי המעבר, שנושאים מתים מן עולם הרוחות לכאן. ובליסי היא מלאכית הריפוי הראשית שיחד עם מלאכים נוספים דואגת לבריאות תושבי המקום."

"מה עשית שהפכת למלאכית?" שאלתי אותה בעדינות רבה ככל שיכולתי. "הקרבתי את חיי" השיבה בעצב. "עבור מישהו שהיה מקריב את חייו עבורי. המאמן שלי אנטוניו, שאהב אותי לא פחות משאהב את משפחתו. הוא הותקף ע"י קרן על של טירניטר, שהיה שייך למאמן שחור לב וחסר רחמים. הוא הפציר בי להישאר רחוק בזמן האימות כדי שלא אפגע ואוכל לברוח עם הוא ייפגע. הוא הסתיר אותי מאחורי עץ, הניח בידי את הפוקדור שלי ואמר לי:"אם יקרה לי משהו, תוכלי לבחור עם להשתייך למאמן אחר או לחזור לטבע" היא סיפרה בקול חנוק מבכי. "אבל לא יכולתי לתת לקרן לפגוע בו, משום שידעתי שאהובתו מחכה לו בבית, ישנה ולא יודעת על מעשיו, ולי לא חיכה איש.

היום אני יודעת, שלא הוא ולא אהובתו שכחו אותי. הם באים כל שנה לבקר את גופי המת בהר פייר ומודים לי כל יום, ואני מרגישה ויודעת שעשיתי את הדבר הנכון". דמעות שקופות זוהרות זלגו מעיניה והחתימו את השולחן. "אני מצטער לא התכוונתי לפגוע" ניסיתי לנחם אותה מהצד השני של השולחן.
"זה בסדר" היא התעשתה, "בוא ניקח אותך לתהום האפלה".

ובדיוק כמו קודם העננים הופיעו מתוך הרצפה ועטפו את הכל, הקירות נעלמו וכשהעננים התפזרו טיפה עמדנו שוב על ענן הכניסה. "הדרך אל התהום האפלה פשוטה ביותר והיא למעשה המבחן הראשון שלך בדרך אל שער החיים" הסבירה גרדוויר. " אתה פשוט צריך לקפוץ מהענן למטה, וליפול עד אשר תיתפס ע"י שד הכניסה הונצ'קרוו. לתהום יש שדים במקום מלאכים, ותאמין לי הם הרבה פחות נחמדים".

הבטתי אל העננים שמתחתיי ועל קרני השמש מעליי בפעם האחרונה. וקפצתי מהענן. ובאותו רגע שרגליי ניתקו מן הענן נזכרתי במשהו חשוב, צעקתי אל הגרדוויר המלאכית שמעליי:" מה שמך". ומלמעלה שמעתי את קולה כהד: "אדריאנה, שמי אדריאנה".

זה היה נהדר!
איזה רעיון יפיפה, פוקימון שמוכן לעשות מסע מסוכן בלי היסוס כדי לחזור למאמן שלו.
מעניין אם הסיפור ימשיך אל מעבר לחזרה אל החיים או שכולו הוא בתוך העולם המוזר ההוא.

סיפור מאוד יפה

מתי אתה תפרסם את הפרק הבא?

[IMG]http://img833.imageshack.us/img833/7959/24320122.gif[/IMG]
המשכתי ליפול במשך זמן שנראה כנצח, עד שנחתי על משהו שחור ומלא נוצות. הבטתי קדימה ופגשתי ראש דמוי מגבעת, עיניים אדמות ממסוגרות בלבן ומקור צהוב וחד.

"אתה הונצ'קרוו נכון?" שאלתי בפחד מהציפור הגדולה,שנראתה הרבה פחות חביבה מטוגקיס.

"ודאי שזה אני, אני נראה לך כמו פירוו" קרקר לעברי הונצ'קרוו בטון ממורמר. "מובן שלא" מיהרתי לתקן את עצמי, "פשוט רציתי להיות בטוח שאני בדרך הנכונה אל התהום האפלה".

"אכן כן" קרקר הונצ'קרוו, "עוד מעט נתחיל את הירידה". ורגע לאחר מכן, החל הונצ'קרוו לצלול מטה. נאחזתי בו בכח, משום עוצמת הרוח סביבנו איימה לקרוע אותי ממנו והלאה.

הונצ'קרוו ירד לכיוון סלע עצום ממדים, ואני הבחנתי שיש בו פתח שמתוכו בוקע אור אדום. עברנו דרך הפתח והשארנו את השמיים הכחולים מאחורינו. הונצ'קרוו המשיך לרדת עד שהפתח היה נקודה זעירה מעלינו ונחת על האדמה.

"רד ממני כבר, טיפש" הוא קרקר לעברי לאחר שלא ירדתי, משום שהאדמה לא נראתה נוחה כל-כך.

ירדתי ממנו וכל החושים שלי הוצפו: הריח באוויר היה גופריתי וצרב את נחיריי, האדמה הייתה חמה ומחוספסת, לפניי רק חושך, ושמעתי קריאות סבל של פוקימונים מעונים.

"מה שאתה רואה מולך הוא חומת החושך" קרקר הונצ'קרוו ברשעות. "עד שלא תעבור לצידי השני לא תראה דבר. בהצלחה ילד אתה תצטרך אותה"

הונצ'קרוו גיחך והמריאה למעלה חזרה אל השמיים. הבטתי החושך שהשתרע לפניי, והתחלתי לצעוד לתוכו.

בתוך החושך לא ראיתי דבר, היה לי קר עד לשד עצמותיי, והרגשתי כל הזמן ידיים בלתי נראות שניסו לתפוס אותי ולמשוך אותי איתם. המשכתי להתקדם בידיעה שאם אוותר אשאר שם לנצח.

התקדמתי עד שבסופו של דבר החושך נגמר. ואז נגלתה לעיני התהום האפלה על כל זוועותיה.

נהרות מגמה זרמו מכל עבר, פוקמונים מעונים נמצאו בכל מקום והדי חום עלו מן האדמה. על סלע מעליי עמד מגמורטר שסביבו הסתחררו 3 פעימות מים, שאיימו לכבות את הלהבות שלו.

על סלע אחר ניצבו דורנט והיטמור וניהלו קרב, שנראה שנמשך כבר שנים ללא מנצח.

בשמיים חלף ארודקטיל שנראה מפוחד, ומיד אחריו הופיעה צ'ריזרד זועם. הכל מסביב הקרין תחושות הפוכות מאלו שהקרינו שמי האור, תחושות של סבל של פוקימונים שנענשים על מעשיהם ולא יזכו למנוחה שלווה לעולם.

התחלתי ללכת, לא נראה שלמישהו אכפת ממני, עד שהותקפתי ע"י שלושה טיירוגים עצבניים.

שאותם סילקתי ע"י חיתוך על חושי, שגילית שאני מסוגל להשתמש בו (כי נוסף לי הסוג האל-חושי).

המשכתי ללכת עד שקלטתי משהו זוהר ובהיר לפניי. ידעתי שהסיכויים לכך שזה השער קלושים, משום שאפילו לא חלף יום אחד.

אבל בכל זאת רצתי לכיוון האור. כשהגעתי עליו, גילית שמדובר בקריסטל תכול בוהק שנדמה שסופת שלג מסתחררת בתוכו. האדמה סביבו הייתה מכוסה בשכבת כפור, והאוויר סביבו היה קר יותר מאשר בשאר האזור.

הבטתי בו עוד קצת והמשכתי להתקדם. ותוך כמה צעדים נבלמתי, ע"י קיר בלתי נראה שחסם את דרכי.

תהיתי אם אוכל לעקוף אותו, אבל משני צדדיי זרמו נהרות מגמה לוהטים. בעוד אני חושב מה לעשות, נחת לידי פוקמון עגול ואדום עיניים שנראה כמו כדור שלג ענקי.

"מנסה לעבור נכון?" הוא גיחך לעברי. "נכון" השבתי עליו בחשש.

"אני גליילי, וכבר ראיתי פוקמונים במסעות כמו שלך. אתה צריך לעבור דרך הקריסטל אל האזור הקר של התהום האפלה,ולמצוא בו את הקריסטל שמשקף את האזורים החמים. זה יעביר אותך לצד השני של הקיר."

"האזור הקר? מה זה? ולמה עליי ללכת לשם?" שאלתי והבטתי בעיניים האדומות.

" כאן באזורים החמים, נמצאים פוקימונים" שמעשיהם הונעו מתוך רגשות שליליים כמו: כעס, שנאה, ייאוש, עצב ונקמה. אני למשל הקפאתי גוזל טיילוו כדי לנקום באביו סוולוו שגנב ממני את טרפי יום קודם.

"מובן שגם קודם עשיתי מגוון של מעשי רשע" גיחך גליילי מרוצה מעצמו. "אבל הפוקימונים בצד הקר, הם אלו שמה שהניע אותם, הוא תשוקה טהורה לכאב וסבל של האחר.
אלו שהרגו בלי להסס, אלו שאני מקווה שיחסלו אותך בהנאה" צחקק גליליי בקולו המקפיא, והתגלגל משם כאילו הקיר לא מפריע לו כלל.

לקחתי לעצמי שנייה לעכל את מה שאמר וצעדתי אל תוך הקריסטל.

לרגע אחד נעטפתי כולי בסופת שלג, וכשהיא התפזרה הייתי במקום שונה לחלוטין.

ירד שלג מעליי, ולפניי ראיתי רק מרחבי קרח שוממים. מהתקרה נתלו מאות נטיפי קרח שנראו קטלניים. ולכל אורך האזור בלטו מן הקירות מדפי קרח ועליהם פוקימונים.

התחלתי ללכת חלק מן הפוקמונים ישנו, ואלו שלא נעצו בי מבט חמדני. לכולם היו עיניים כחולות וזוהרות כמו קרח, ופחדתי שעם אביט לתוכם זמן רב מדי אקפא במקום.

המשכתי ללכת ללא הטרדות, עד שמלמעלה הופיעו שני צללים. הם נחתו על הקרח ליידי, הם עמדו על שתי רגליים, גופם היה כחול כהה, היו להם זנבות וצווארונים עשויים נוצות אדומות. הם חשפו בפניי ניבים חדים וטפרים שנראו חדים עוד יותר.

הם דיברו ביחד:" אנחנו האחים וייויל, היינו עוזריהם של האחים אנריקן, הפורצים המוכשרים, אנחנו נחסל אותך".
שניהם אגרפו את כפות הידיים, שלהם שהחלו לזהור בכחול.
הם הקיפו אותי משני הצדדים ועמדו לתקוף, החלטתי שפשוט אקפוץ וכך האגרופים יתקלו זה בזה. אבל הם היו חכמים, ברגע שקפצתי הם הפנו את האגרופים כלפי מלא. הועפתי הצידה והרגשתי כוויות קור גם מקדימה וגם מאחורה.

בעוד אני מנסה להתרומם אני שומע אותם מצחקקים:" זה כיף בדיוק כמו פעם". "אולי אכפת לכם לפני שאתם מחסלים אותי לספר לי איך מתתם" שאלתי אותם, בתקווה שאולי אלמד איך לחסל אותם.

"זו הייתה מלכודת מתוחכמת וקטלנית" הם החלו בסיפור.

"האחים אנריקן תכננו לגנוב אבן חן מדהימה, אדומה כמו להבה וכנראה הכילה כוחות מיסטיים כלשהם".

עברנו את השומרים במוזיאון בלי בעיה, הם חיסלו את בני האדם ואנחנו את הלוקסיו והגרוולייט.

נכנסנו אל החדר שבו האבן הוצגה, אולם גדול אם כיפת זכוכית מעליו.

ברגע שאחד האחים נגע בתיבת התצוגה, הכל נהרס. האבן ירדה אל תוך תיבת התצוגה המשוריינת.
הדלתות האוטומטיות ננעלו, וכל כיפת הזכוכית נסגרה תחת כיפת מתכת. היינו לכודים, ומתוך הרצפה עלתה פצצה ענקית.

תוך מספר שניות היא התפוצצה, ואין לנו מושג מה קרה לאבן". הם סיימו את סיפורם שסופר כאילו בקול אחד.

"חיסלתם כל מי שעמד בדרככם למטרה" אמרתי להם. "האם אני מפריע לכם בדרך למטרה?".

"לא" השיבו שניהם, "זה פשוט מהנה לראות אותך סובל כל כך, נאבק למרות שאין לך סיכוי".

"אם כך למה שלא תעזרו לי בהשגת המטרה שלי" הצעתי.

"מהי" הם שאלו. "די דומה לזו שהייתה לכם, להגיע אל אבן זוהרת כמו אש שנמצאת בצד השני של האזור הזה". "למה שלא תעזרו לי, תוכלו לחסל כל מי שיעמוד בדרכי, בדיוק כמו פעם".

"הצעה מעניינת" הודו שניהם. "אבל עם נגיע אל הצד השני ולא תהיה שום אבן, אנחנו נחסל אותך" אמרו בטון נחרץ. וכך נחתמה העסקה.

הלכנו לאורך האזור הקפוא ונתקלנו בכל מיני פוקימונים איומים.
היה אבומסנוו שהתרברב בכל פוקימוני העשב שחיסל ורצה לתקוף את האחים וויוייל בפטיש עץ .

אבל אחד האחים זינק אל מאחורי הגב שלו, ושניהם תקפו אותו באגרופי אש, בדיוק כמו שתקפו אותי עם אגרופי הקרח.

וגם היה היפנו ארוך אף, שרצה להפנט אותי, אבל האחים וויוייל נעמדו סביבו והתחילו להסתובב עד שחטף סחרחורת. אחרי שהיה מסוחרר שניהם תקפו אותו בדופק אפל.

היו עוד המון תוקפים אבל אני לא זוכר את כולם. בשלב מסוים נהיה לי קר במיוחד וחששתי שלא אוכל להמשיך. אבל האחים פשוט הפשירו חלק מן הקרח באגרוף אש, והשפריצו עליי את המים החמים.

בסופו של דבר הגענו אל הקריסטל. הוא היה באותה הצורה כמו קריסטל הקרח, אך הוא היה אדום, והסתחררו בתוכו גיצים. האדמה מסביבו הייתה חמה, והשלג שירד לידו נמס לפני שנגע באדמה.

"הנה האבן שלנו" הכריזו האחים באושר. "ונראה שהיא לא שייכת לאף אחד, כך שנוכל לקחת אותה". "אז מה המשימה הבאה שלנו" שאלו אותי שניהם. "אני לא יודע מה המשימה שלכם, אבל אני יודע מה המשימה שלי" השבתי וצעדתי אל תוך הקריסטל.

שמעתי אותם מקללים וצועקים לרגע, אבל אז חדר גיץ לעיני. ברגע שהוצאתי אותו ממנה, כבר הייתי באזורים החמים.

הבטתי לאחור וראיתי את הזוהר הלבן של קריסטל הקרח הרחק מאחוריי. נראה היה שהתקדמתי את כל המרחק שהתקדמתי באזור הקפוא. הרגשתי עייפות ולמרות הפחד, נשכבתי על האדמה החמה עצמתי את עיניי ונרדמתי.

אני מגיב פה כי על אף הזמן שחלף אני רואה שאתה מצפה לתגובה.

שמע, קראתי הכל ואני פשוט נדהמתי. לא רק שהרעיון מקורי ומקסים בעיני(!), קיבלת את ביקורת הקוראים והבנת את רצונם ושינית בפרק האחרון...
אני פשוט מת על הסיפור הזה! אני כל כך במתח! אהבתי במיוחד את החפצים הקטנים שהוא קיבל כדי להתמודד עם המסע!
אני יודע שלאחר תקופה קשה לחזור לסיפור... אבל אני מעוניין לדרבן אותך! בבקשה! אני מת על הסיפור הזה והייתי רוצה שתמשיך...

אגב גם לי יש הצעונת... בגלל שאתה גם מעצב, הייתי מציע לך לעצב מעין לוגו לכל פרק. ראיתי שאתה מסוגל לעצב דברים מדהימים, אני משוכנע שזה ימשוך קוראים רבים!
גם תוכל לעשות לינק קטן שמראה איזה פוקימון מדובר... מאחר שיש הרבה שלא ממש מכירים את פוקימוני הדור הרביעי...

[QUOTE=The Charmander;1266618]אני מגיב פה כי על אף הזמן שחלף אני רואה שאתה מצפה לתגובה.

שמע, קראתי הכל ואני פשוט נדהמתי. לא רק שהרעיון מקורי ומקסים בעיני(!), קיבלת את ביקורת הקוראים והבנת את רצונם ושינית בפרק האחרון...
אני פשוט מת על הסיפור הזה! אני כל כך במתח! אהבתי במיוחד את החפצים הקטנים שהוא קיבל כדי להתמודד עם המסע!
אני יודע שלאחר תקופה קשה לחזור לסיפור... אבל אני מעוניין לדרבן אותך! בבקשה! אני מת על הסיפור הזה והייתי רוצה שתמשיך...

אגב גם לי יש הצעונת... בגלל שאתה גם מעצב, הייתי מציע לך לעצב מעין לוגו לכל פרק. ראיתי שאתה מסוגל לעצב דברים מדהימים, אני משוכנע שזה ימשוך קוראים רבים!
גם תוכל לעשות לינק קטן שמראה איזה פוקימון מדובר... מאחר שיש הרבה שלא ממש מכירים את פוקימוני הדור הרביעי...[/QUOTE]
אדם אני לא הפסקתי לכתוב את הסיפור אלא לקחתי החלטה שאני רוצה קודם לסיים אותו ורק אחרי זה לפרסם אותו אתמול כתבתי את שני הפרקים האחרונים ואני מקווה שיהיה לי היום זמן לפרסם בנושא חדש את ארבעת הפרקים הראשונים, ואחר כך אם יהיו תגובות לפרסם פרק ביום.
לגבי עניין העיצוב זה גם חלף לי בראש אבל אני לא יודע איפה אמצא תמונות שמתאימות לסיפור בכל אופן אני אנסה:big_wink:
התגובה שלך ממש ריגשה אותי ואני שמח שיש מישהו שלא שכח את הסיפור הזה.

כל הכבוד על כך שאתה ממשיך את הסיפור!

[IMG]http://img192.imageshack.us/img192/9617/70319714.gif[/IMG]
אני עומד על רצפת אבן קרה, מהצדדים שלי אין כלום חוץ מקצת ערפל, קר כל כך שיש לי צמרמורת.

מתוך הרצפה מופיע משהו לבן שמתנופף ברוח אחריו יוצאת עין כחולה בורקת, הראש שמגיח עונד שרשרת אדומה ענקית, אחריה כתפיים רחבות שסרטים שחורים תלויים עליהן,ויוצאות מהן זוג ידיים גרמיות ונוראות, ולבסוף גוף משונה שנראה כמו שמלה קרועה ושחורה. "שלום לך צ'יני" אומר הפוקימון המפחיד בקול מצמרר, אני הוא דרקראי.

כמעט התעלפתי רק מלשמוע את השם, הבנתי שמשהו פה מאד מוזר. פניתי אל דרקראי בביטחון הכי רב שיכולתי לגייס:"חוקי המסע אומרים שאינך יכול לפגוע בי, אז תסתלק מכאן". אבל דרקראי רק צחק, וענה לי בקולו המצמרר:"חוקי המסע באמת אומרים שאיני יכול לתקוף אותך באופן פיזי, אבל זה, החלום שלך" הוא הצביע על הכלום האפל שהיה סביבנו. "אבל אני יכול להפוך את החלום הזה לחיובי עבורך, לא תרצה לראות מה שלום המאמן שלך?" הוא אמר בטון המפתה ביותר שהיה יכול לגייס. אתה באמת יכול להראות לי מה שלומו עכשיו?" שאלתי אותו בחוסר אמון .

"כמובן, התבונן ותתרשם" אמר דרקראי. בתוך היד שלו החל להתגבש כדור אור ארגמני, מוקף ברקים שחורים. הוא שחרר את הכדור אל האוויר הוא החל לגדול לגודל ענק מול עיניי. בתוך הכדור הענק החלה להופיע תמונה בהירה ומוארת. ראיתי את הארי בחדר שלו, הוא ישב עם הגב עליי, וראיתי שמתחת לשיער הזהוב שלו, על העורף נמצאת צלקת אדומה ומכוערת, מזכרת מהבופלנט שפגע בנו.

ראיתי שהוא מחזיק משהו ומלטף אותו, חשבתי שזה בטח האושווט שלו, שהיה אחד מחברי הטובים לפני המוות. אבל כשהוא הסתובב עליי עיניו הירוקות היו ממוקדות במשהו אחר לגמרי. זה היה מ'ינצינו אחר, עם סרט ורוד על אוזנו. שמעתי את הארי מדבר עליו בחיבה:" הו מיני, את הרבה יותר מתוקה וחכמה מצ'יני העלוב שהיה לי. בהתחלה חשבתי לצרוח אבל אז הבנתי משהו. צעקתי על דרקראי:" אתה חושב שאני לא יודע מי אתה! אתה שליט התהום האפלה ואדון הסיוטים, כל מה שהראית לי עכשיו מזויף ושקרי. אתה רק רוצה לייאש אותי ולגרום לי לוותר בעזרת הסיוטים הזולים שלך!" .

"אתה באמת חכם ונועז משציפיתי" אמר דרקראי בטון מריר. "אבל אני אעשה כל מה שאוכל כדי שאתה לא תסיים את המסע שלך בשער החיים" הוא הטיח בי בנחרצות. לאחר שסיים את דבריו, דרקראי נעלם . הרגשתי את רצפת האבן נשמטת תחת רגליי וצנחתי אל תוך מערבולת ערפל חשוכה. אך ידעתי שזו עוד אחת מהיצירות של דרקראי ופשוט עצמתי את עיניי ונרדמתי. כשקמתי ראיתי לשנייה אחת, שפרושה מעליי כיפת אור זהובה ומנצנצת. תוך שבריר שנייה היא נעלמה, אבל אני הבנתי, שמישהו שמר עליי בלילה.

אל תדאג, אני אף פעם לא שכחתי את הסיפור.
הפרק קצת קצר(קצת...) אבל עלילה מספקת

אני מסכימה עם מגל

וככה עושים את זה-

תיקח את הקישור של העמ' בוא הפרק, בעמ' הראשון תכתוב משהו כמו למשל-
פרק ראשון

תסמן עם העכבר את המיליפ פרק ראשון כך שיהיו מוקפות במן ריבוע כחול ואז בלי שהכחול ירד תחץ בתפריט עריכת הודעות על הוסף קישור, ברגע שתוסיף את הקישור ותלחץ על אישור, תקראה בהודעה שהמילה פרק ראשון כחולה וכאשר תלחץ על זה זה יוביל אותך לעמ' בוא הפרק

[IMG]http://img543.imageshack.us/img543/1652/29335150.gif[/IMG]
קמתי, בדקתי ששקיק הציוד עדיין קשור לצווארי והתחלתי להתקדם הלאה. כרגיל, הקיפו אותי מראות הסבל של הפוקימונים האחרים, אבל לא יכולתי להתעכב עליהם הייתי צריך להמשיך להתקדם.

כעבור שעה בערך (הזמן בתהום לא היה ברור כל-כך) חסם את הדרך שלי יער עבות. כשניסיתי לפלס דרך בין השרכים והעצים שלו, הם פשוט התמזגו לקירות שלא אפשרו מעבר.

ניסיתי לחתוך את הצמחים בעזרת חיתוך על חושי, אבל להבי האור הבוהקים פשוט התנפצו על קירות הצמחים,שלא נראה שנפגעו אפילו מעט.

החלטתי שאילו כנראה הצמחים הנוראים של התהום ושזהו זמן מתאים לשימוש בפרחי הטוהר. פתחתי את קשרי השקיק, ולהפתעתי זר פרחי הטוהר הזוהר ריחף מתוכו אל תוך ידי. שלפתי פרח אחד מן הזר והנחתי לשאר הזר לרחף חזרה אל תוך השקיק. הבנתי שכנראה השקיק קורא את מחשבותיי ויודע מה אני רוצה לעשות, מה שיכול להועיל כאשר אצטרך לשלוף ממנו משהו במהירות.

הנחתי את הפרח אל גזע העץ שחסם את דרכי, וחיכיתי. אבקני הפרח הזהובים זרחו לרגע קצר, ומיד לאחר אותו רגע הפרח כולו קמל. עלי הכותרות הפכו יבשים וחסרי ברק, הגבעול הפך חום וצר, והאבקנים דהו לגוון אפור. הפרח כולו התפורר לאבק, ולא נראה כל שינוי ביער שלפניי.

ובזמן שחשבתי מה לעשות, שמעתי קול מגיע מאחוריי" יו הו פוקמון קטן". הסתובבתי וראיתי שלכיווני מתקדם פוקימון גבוה, שהזכיר מאד פרח. גופו היה גבעול ירוק ועגול, ומתוכו יצאו רגליים שטוחות וארוכות וזוג ידיים דמויות עלה. אך החלק הבולט ביותר בגופו היה הראש, שעלי כותרות צהובים עיטרו את צורתו העגולה מכל כיוון. הוא נעמד לידי והציג את עצמו:" שלום אני סנפלורה, ואני יכול לעזור לך לעבור את היער הזה" קולו היה צפצפני ומתלהב.
"למה שאלך איתך" אמרתי, "אחרי הכל אתה נשלחת לתהום האפלה".
"נכון שרוב הפוקימונים שנשלחים לכאן הם איומים ונוראים" התחיל סנפלורה בהסבר. "וגם אני הייתי פעם כזה, אבל השתניתי, אני מנסה לעזור לכל מי שאני יכול כדי לפצות אל החיים הנוראים שחייתי" ניסה סנפלורה לשכנע אותי שהוא בלתי מזיק. הרהרתי לרגע, למרות שלא יכולתי לבטוח לחלוטין בסנפלורה, הוא היה תקוותי היחידה בחציית היער, ולכן נאלצתי להסכים להצעתו.

"אני מסכים לחצות איתך את היער" הודעתי לסנפלורה. "נפלא" הריע סנפלורה בואו נצא לדרך". סנפלורה התקדם לכיוון קיר הצמחים הראשון שחסם את הדרך.

הוא הניח עליו את ידו דמוית העלה על מסך הענפים הסבוך, והיא החלה לזהור באור ירוק. הייתי מרותק למראה מה שקרה, האור הירוק התפשט מידו של סנפלורה על פני רשת הענפים, והבחנתי לראשונה שהיא ארוגה כשתי וערב. הענפים הזוהרים החלו לנוע, חלק למעלה וחלק לצדדים, עד שרשת הצמחים נפרמה לגמרי.

כשאני עדיין מוכה הלם ממה שסנפלורה עשה צעדתי אחריו אל תוך היער. "סנפלורה איך בדיוק עשית את זה" שאלתי אותו צמא לידע. " לכל פוקימוני העשב כאן יש יכולת לתקשר עם הצמחים" הסביר סנפלורה בסבלנות, "פשוט ביקשתי מהם לזוז". המשכנו ללכת, היער היה חשוף וערפל כבד עטף את הכל. כל פעם שנתקלנו במחסום כלשהו סנפלורה נטרל אותו. הפעם המרשימה ביותר הייתה שהוא גרם לשני עצים שהיו מלופפים זה סביב זה להיפרד.

המשכנו ללכת עד שהגענו אל קרחת יער שנראתה כמו החלק המפחיד ביותר של היער. "סנפלורה את בטוח שאתה יודע את הדרך" שאלתי בחשש. בהמשך הדרך נראו רק עצים גדולים שהיו צמודים זה לזה כחומה.

"פשוט נראה שלא ניתן להמשיך מכאן" ניסיתי להסביר לסנפלורה את הבעיה. "לא, אנחנו בדיוק במקום הנכון" אמר סנפלורה, אך קולו היה שונה נמוך ומאיים יותר. "סנפלורה אתה בסדר?" מלמלתי בפחד הולך וגובר. סנפלורה הביט לעברי, עליי הכותרת הצהובים שלו נסגרו וכיסו את פניו. הוא זינק וביצע גלגול באוויר, בזמן שגופו התכסה בזוהר סגול משונה.

"הכל בסדר גמור" הוא אמר לי באותו הקול המאיים. אך לא הקול היה זה שהפחיד אותי, במקום שבו נחת סנפלורה מהגלגול לא עמד סנפלורה, עמד פוקימון אחר, שדמותו מוכרת עד כאב, זורוארק!
זורוארק עמד מולי מטיל אימה, גופו האפור והשרירי היה מוכן לזנק עליי, הוא היה גבוה פי שתיים מסנפלורה. הוא נעץ בי את עיניו הכחולות ואמר בקולו הנורא "האדון דרקראי ישמח לשמוע שנפטרתי ממך מינצ'ינו עלוב".

לא היה לי הרבה זמן, הכיוון שממנו באנו כבר היה חסום ברשת ענפים נוספת, אבל אז צד את עיני פתח צר בחומת העצים שלפניי והבנתי מה לעשות. פתחתי את שקיק הציוד ואפשרתי לאחת מפעימות הריפוי לרחף אל ידי בדיוק כפי שרציתי.
"הו אתה מקדים תרופה למכה" צחקק לעברי זורוארק. "זה לא משנה לאחר שאסיים איתך אפילו אלף פעימות ריפוי לא יועילו.

הייתי מוכן, ברגע שזורוארק זינק לעברי ניפצתי את הצנצנת. העשן הוורוד הסמיך עטף את הכל, וידעתי שבוודאות זורוארק לא רואה טוב ממני.

זינקתי אל מתחת לשורשיי העץ ועברתי אל הצד השני. בזמן הקפיצה הצליח זורוארק לשרוט אותי שריטה ארוכה לכל אורך רגלי אך בגלל שפעימת הריפוי עטפה את האוויר סביב נרפאתי ברגע.

לאחר שעברתי אל הצד השני של קרחת היער התחלתי לרוץ אל כיוון היציאה מהיער כמו משוגע. כל צמח שנגעתי בו פשוט התמוסס.
לאחר ריצה של דקות ספורות פרצתי אל מחוץ ליער, הבטתי לאחור וראיתי שכל היער מתפוגג כמו עשן. הבנתי שכל היער היה אשליה שזורוארק יצר כדי ללכוד אותי, בדיוק כמו ההתחזות לסנפלורה.

מיששתי את רגלי הכאב עבר ולא הייתה אף צלקת. ומחשבה אחת הדהדה בראשי, למה דרקראי מנסה כל כך למנוע ממני את סיום המסע? האם הוא נוהג ככה בכל הפוקימונים שיוצאים למסע כזה?

חבל לי שאני צריך לעשות דאבל:um_face: אבל זה הכרחי, כדאי שתוכן העניינים יהיה מסודר כל הודעה עם פרק צריכה להכיל רק אותו ואת תמונת הכותרת.
אז למי שלא הסתכל על הודעת הפתיחה כדאי:wink: יש תוכן עניינים מסודר עם קישור לכל פרק בנפרד כולל תמונת כותרת בכל פרק:D
אם האשכול כולו נראה קצת מוזר מבחינת הרצף זה בגלל שהייתי צריך לסדר אותו:sorry:

כמנהל הפורום לשעבר אני מתיר לך לעשות דאבל :p

[IMG]http://img3.imageshack.us/img3/8849/52856155.gif[/IMG]
התעוררתי משינה נטולת חלומות וסיוטים, מה שעורר בי מחשבה שדרקאי ויתר על הנסיונות לעצור אותי.למרות שזרימת הזמן בתהום לא הייתה ברורה במיוחד, תמיד ידעתי מתי לשכב לישון ומתי לקום.

אבל המחשבה על הוויתור של דרקראי התפוגגה ברגע שהסתכלתי סביבי, שכבתי על רצפת סלע מחוספסת, מכל כיוון ראיתי רק עמודי אבן שסגרו עליי, והקרקע האדומה של התהום הייתה הרבה מתחתיי. והדבר הנורא ביותר היה שקיק הציוד שלי, שנח לו על האדמה מרחק של עשרות מטרים מתחתיי.

קמתי על רגליי והסתכלתי סביבי, עמדתי בתוך כלוב אבן, בקצה של מגדל סלעים אפורים וגדולים. החלטתי שהדבר שהכי כדאי לעשות הוא לנסות להשתחל דרך הסורגים וליפול למטה. אבל ברגע שניסיתי להתקרב על שולי הכלוב, יצאו מתוך רצפת הכלוב שתי זרועות אבן וכבלו אותי אל הרצפה.

צחוק גדול ועמוק עלה מכל הכיוונים, הוא נשמע כאילו הוא מורכב מהמון קולות שונים. "לעולם לא תצא מפה,קטנצ'יק" שמעתי את הקולות מכל עבר. "מי אתם" שאלתי בפחד הולך וגובר שהפעם הסתבכתי במשהו רציני. "אנחנו הסלעים של התהום האפלה ואתה לא תצא מכאן בקרוב, צחקקו לעברי הקולות.

אז הבנתי שהקולות בוקעים מהסלעים שמתחתיי, ועמודי הכלוב עצמו, סלעים חיים כלאו אותי מכל כיוון. אימצתי את מוחי להיזכר עם אדריאנה אמרה משהו על סלעים חיים בתדריך שלה. הפנים הלבנות העדינות שלה, צפו אל מול עיניי ונזכרת במה שאמרה לי:"פרחי הטוהר שימושיים נגד הצמחים והסלעיים האיומים שבתהום. אבל הייתה רק בעיה אחת, שני פרחי הטוהר שלי אוחסנו בשקיק הציוד שנח מתחתיי, חשוף לחלוטין.

החלטתי שכדאי לנסות להפעיל את הכוח העל-חושי החדש שלי במלוא העוצמה. הושטתי את הידיים קדימה אל המקום שבו שיערתי שהשקיק נמצא ונתתי לזהור הכחול לעטוף אותן. ניסיתי לדמיין את השקיק מרחף אליי, אבל פשוט לא הצלחתי. הרגשתי איך הוא נופל לאדמה כל פעם מחדש.

עצרתי וחשבתי מה אני יכול לעשות, אולי אם אדבר אל הסלעים ואבין אותם אצליח לשכנע אותם לעזור לי, כמו שעשיתי עם האחים וויוייל. ניסיתי להתחיל שיחה איתם ושאלתי:"למה אתם בכלל מחזיקים אותי, כאן מה ייצא לכם מזה". ומקהלת הסלעים השיבה:" האדון דרקראי הבטיח לגמול לנו כראוי, אם נחזיק כאן את היצור הקטן והאפור, עד למועד הניצחון שלו". "איזה מועד ניצחון? למה אני מעצבן אותו כל כך? למה אני חשוב כל כך?" שאלתי את הסלעים המדברים.

"אסור לנו לגלות, אסור שתדע" השיבו כל הסלעים במקהלה החדגונית שלהם". "מה אני יכול לתת לכם כדי שתשחררו אותי?" ניסיתי לשדל אותם לגלות לי. "דבר לא יעזור" שמעתי קול אחד ברור מעל כל שאר המקהלה. על רצפת הכלוב שלי התגבשו פני אבן ארוכות שגבישים אדומים עיטרו אותם מכל כיוון. "אני הוא ג'יגליט מנהיג סלעי התהום" רעם לעברי הפרצוף. "ואף אחד לא ישתחרר מכאן כל עוד אני שולט". הבטתי בפרצוף הזועם של ג'יגליט והבנתי שכנראה אין שום אפשרות חוץ מלשבת ולחכות.

בזמן שחיכיתי שקט מוחלט עטף אותי מכל כיוון, ואחרי כ5 שעות של המתנה ללא תנועה הרגשתי משהו. הרגשתי של האנרגיה בגוף שלי התרכזה אל תוך הראש. הרגשתי שאחרי המדיטציה הארוכה הכוח העל חושי בגוף שלי התחזק בהרבה.

בלי להסס הנפתי את השקיק שלי מהנקודה שלא יכולתי לראות על הרצפה אל תוך היד שלי. זו הייתה הרגשה מדהימה, כל האנרגיה שאגרתי השתחררה בבת אחת בכיוון אחד, כמו גייזר. תפסתי את השקיק בשתי ידיי והנחתי לפרח טוהר לבן לרחף אל חיקי.

מתחתיי הפרצוף של ג'יגליט הפך לזועם עוד יותר. "שלא תעז להשתמש בכוחות פרח הטוהר הזה עליי" הוא נהם לעברי.

"פרח טוהר, כישוףףף משמיי האוררר" נשמעה שוב מקהלת הסלעים בהתרגשות. "אנחנו מתחננים בפנייך, הנח את הפרח עלינו" הפצירו בי הסלעים המדברים. "למה" שאלתי אותם, בתקווה שמצאתי את הדבר שישכנע אותם לשחרר אותי. "הפרח שהגיעה משמי האור יוכל לבטל את הקללה שדרקראי הטיל עלינו" זעקו לעברי הסלעים. "איזו קללה הוא הטיל עליכם", שאלתי את הסלעים המתרגשים. "זה לא משנה רק תניח אותו על עלינו לפני שיהיה מאוחר מדי" זעקו הסלעים בסערת רגשות.

הבנתי שאני יוצר מרד בג'יגליט ושאין מה להפסיד והנחתי את הפרח על רצפת הכלוב. הפרח התנהג אחרת לחלוטין ממה שקרה עם היער של זורוארק. האבקנים שלו זהרו באור זהוב, ועליי הכותרת שלו התארכו ונפתחו אל כל כיוון כמו שמש. מקצה הגבעול שלו צמחו שורשי אור זהובים, שנפרשו לכל עבר וגלשו אל פני כל מגדל האבן.

בזמן שהפרח המשיך לזהור המגדל פשוט התמוטט. הסלעים האדירים נפלו לכל עבר והכלוב שלי נגע באדמה תוך זמן קצר. הבטתי סביבי, הסלעים האפורים שנחו סביבי היו עטופים בשורשי האור הבוהקים כברשתות, והם החלו להשתנות.

כל סלע נהפך לפוקמון אבן אחר, היו שם גיודוד, רוגנרולה, קרנידוס אגרון ואפילו קורסולה וקרדילי. כולם נראו מאושרים מאד, וגם הכלוב השתנה תחת רגליי. העמודים והתקרה שקעו אל תוך הרצפה ואני מיהרתי לזנק מחוץ לכלא האבן.

הכלוב לבש צורה של פוקמון גדול ורחב בעל שתי רגליים, גבישים אדומים בוהקים צמחו מכל חלק בגופו, ועל ראשו נפקחו זוג עיניים אדומות אישונים. "אני אגרום לך להצטער על כך" נהם לעברי ג'יגליט בצורתו השלמה.
"לפני שתפגע בו תצטרך לעבור אותנו" אמרו כל שאר פוקימוני האבן והקיפו אותו מכל כיוון. המשך במסע שלך, "לא נותר לך זמן רב" קרא לעברי פרובופס גדול שפם. בלי להסס קשרתי את השקיק לצווארי ורצת הרחק מקטטת האבן, בדרכי אל שער החיים.

יש לי מילה אחת והערה אחת

המילה-
וואוו! סיפור מדהים!

אופס עשיתי שלוש חח

הערה- הפסקאות קצרות מידי, אתה עושה יותר מידי פיסקאות, למשל אפשר סתם לדוגמא לשלב את-


בלי להסס הנפתי את השקיק שלי מהנקודה שלא יכולתי לראות על הרצפה אל תוך היד שלי. זו הייתה הרגשה מדהימה, כל האנרגיה שאגרתי השתחררה בבת אחת בכיוון אחד, כמו גייזר. תפסתי את השקיק בשתי ידיי והנחתי לפרח טוהר לבן לרחף אל חיקי.

מתחתיי הפרצוף של ג'יגליט הפך לזועם עוד יותר. "שלא תעז להשתמש בכוחות פרח הטוהר הזה עליי" הוא נהם לעברי.


ל-


בלי להסס הנפתי את השקיק שלי מהנקודה שלא יכולתי לראות על הרצפה אל תוך היד שלי. זו הייתה הרגשה מדהימה, כל האנרגיה שאגרתי השתחררה בבת אחת בכיוון אחד, כמו גייזר. תפסתי את השקיק בשתי ידיי והנחתי לפרח טוהר לבן לרחף אל חיקי.
מתחתיי הפרצוף של ג'יגליט הפך לזועם עוד יותר. "שלא תעז להשתמש בכוחות פרח הטוהר הזה עליי" הוא נהם לעברי.

אני מודע לקטע של הפסקאות אני די עושה נסיונות כי בהתחלה לא ריווחתי בכלל ואנשים נבהלו:um_face: אבל לאט לאט אני לומד איך לרווח נכון:wink:
והמון תודה על הביקורת ובעיקר על האמונה

מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זאת המילה היחידה לתאר את זה אבל איזה פוקימון ג'יגליט?

[IMG]http://img703.imageshack.us/img703/1503/15403927.gif[/IMG]
ביום שלמחרת, שמחתי לקום ולגלות שאני עדיין על האדמה וששקיק הציוד קשור לצווארי. אבל למדתי שאסור להיות שאנן, ושבכל רגע דרקראי עלול לשלוח לעברי תקיפה נוספת. הלכתי במשך שעות ארוכות ודבר לא קרה, רק שהיה נדמה לי שנהיה חם יותר מרגע לרגע. ואז זה הגיע, מהמרחק ראיתי צללית גדולה מתקדמת לעברי, והבנתי שהנה מגיעה אתגר נוסף של דרקאי. תוך שניות ספורות הוא עמד מולי, פוקמון גבוה ורחב כתפיים, כל גופו הכחול היה משורג שרירים, הוא לבש רק תחתונים שחורים וחגורת קרב גדולה. את הראש הענק שלו עיטרה מעין כרבולת זהובה, והעיניים שלו היו באופן בכלל לא מפתיע אדומות. "אני הוא מאצ'מפ פוקימון הלחימה האדיר ביותר, נשלחתי ע"י לורד דרקראי ואני הולך לחסל אותך" נהם לעברי איש השרירים הכחול. ואז הוא חשף בפניי את החלק המאיים ביותר בדמותו, זוג ידיים נוסף שצמח מתוך הגב שלו! לפני שהספקתי למצמץ ארבעת האגרופים העיפו אותי למרחק של עשרים מטר באוויר.

נחתתי על האדמה הלוהטת, והתרוממתי במאמץ. הבטתי בענק הכחול בעל ארבע הזרועות ותהיתי כיצד אני אמור להביס אותו. החלטתי שבגלל שמאצ'מפ הוא סוג לחימה, מהלכים על חושיים ישפיעו עליו. שיגרתי לעברו חיתוך על חושי, וקיוויתי שהלהב הזוהר יפגע בו קשות, אבל משהו אחר קרה. אחת מכפות הידיים של מאצ'מפ השחירה וזהרה בסגול והוא ניפץ את הלהבים הזוהרים שלי באגרוף. "זה לא יכול להיות אתה סוג לחימה, צעקתי עליו". מאצ'מפ עביט בי וצחק," אתה שוכח שכמו כל פוקימון אחר כאן אני גם סוג אופל, ולכן אני יכול להשתמש במתקפות כמו אגרוף מציצה". הבטתי בו והבנתי שמצבי לא טוב, סוג הלחימה שלו גבר על סוג הנורמאלי שלי, וסוג האופל על העל- חושי, היית חייב להבין מה החולשה שלו.

החלטתי לנסות להרים אותי בעזרת על חושי, ההילה הכחולה המוכרת עטפה אותו, אבל לא הצלחתי להרים אותו, הוא היה פשוט כבד מדי. מאצ'מפ השתחרר מההילה ורץ לעברי שוב, הוא העיף אותי גבוה לאוויר בארבעה אגרופים ממוקדים. כשנחתי על האדמה שמתי לב למשהו מוזר, מאצ'מפ נראה מבולבל מאד כאילו לא הבין מה עשה כרגע. באותו הרגע הבנתי מה החולשה שלו, הוא תוקף מהר יותר ממה שהוא חושב. כך שאם אתקוף אותו במכות מהירות ומבלבלות אולי הוא יתבלבל ויפסיד לי. צעקתי לעברו:" היי מאצ'מפ אתה חושב שתוכל לחסום את כל החיתוכים העל חושיים שלי באגרופים שלך? אני חושב שלא!". "מאצ'מפ שכבר התאפס על עצמו צעק עליי חזרה" מובן שאני יכול לחסום את כל האורות העלובים שלך, נסה אותי!. התחלתי לשגר לעברו להבים זוהרים בלי הפסקה, כל פעם שאגרוף אחד הונף לחסום להב אחד כבר היה צריך לחסום אחר. בדיוק כמו שציפיתי המח האיטי של מאצ'מפ לא עמד בזה, ארבע הזרועות העוצמתיות שלו הסתבכו זו בזו כקשר, הוא איבד שיווי משקל ונפל לאחור.

צעדתי לכיוונו והסתכלתי, הוא הביט בי בכעס ואמר, אולי אני לא יכול לעצור אותך, אבל יורק הלבה בדרכו לכאן והוא בטוח יצליח. לא ידעתי מי הוא יורק הלבה אבל הנחתי שמדובר בשליח נוסף של דרקראי. השארתי את מאצ'מפ המבולבל והמפותל מאחוריי והמשכתי בדרכי.

השעות עברו, ומרגע לרגע נעשה חם יותר. בשלב מסוים פשוט הבטתי למעלה וצעקתי:"למה חם פה כל כך". התשובה לא איחרה לבוא, מתוך העשן הסמיך שהסתיר את תקרת התהום נפל פוקמון גדול במיוחד. הוא השמיע קול חבטה אדיר, כשארבע רגליו החומות אדומות, נגעו בקרקע התהום במרחק של עשרים מטרים ממני. גופו הענק היה נראה כשעשוי מלבה, והוא היה מכוסה בשברי מתכת שנראה שנמסו לתוכו לאיטם. עיניו הכתומות שדמו לבארות לבה עמוקות, נחו תחת קסדת מתכת משונה. הוא פער לעברי את פיו שכולו מלא בשיני מתכת ושאג:" אני הוא היטראן יוצר הלבה ואדון החום, התכונן להישמד בלהט שלי יצור נחות". הוא פלט לעברי כדור של לבה רותחת, אך הצלחתי לחמוק ממנו בקלות. הוא המשיך לנסות, אך הוא פשוט היה איטי מדי.

הייתי בטוח שהניצחון בקרב אצלי, פשוט אתחמק עד שהוא יתעייף וילך. אבל אז היטראן שאג עליי שוב:" אתה מוכשר משציפיתי, אך אינך יכול להתמודד עם סופת המגמה". הוא רקע ברגליו וסדק נוצר באדמה, הסדק המשיך עד שהגיע לקרבתי, אז הוא התפצל לשניים ויצר מעגל סביבי. הלבה שגלשה מן הסדק, עלתה לאוויר. טורנדו של לבה זוהרת נוצר סביבי. קירות הלבה הלוהטים סגרו עליי מכל כיוון, הרגשתי את החום הנורא צורב אותי, הבנתי שבקרוב לא יישאר ממני הרבה. שברייר שנייה לפני שהקירות סגרו עליי לחלוטין, צל מהיר פרץ אל המחסום הלוהט ותפס אותי בזרועותיו. לאחר הרגע שבו שתפס אותי הצל, הכל הכל נעשה חשוך והתעלפתי.

תעשה סטופ קטן... אתה ממש נמהר! אתה מפרסם פרקים בקצב מסחרר וזה לא נעים כל כך... אני אקרא את הפרק הזה מחר.

אני משוכנע שעשית עבודה מעולה ועתה כבר רוצה להגיש את החומר אבל האט בבקשה. לטובתך :-)

אדם סליחה שאני מסחרר אותך:sorry:(למרות שזה בלתי נמנע עם כיני כמו שלי:wink:)
העניין הוא שראיתי שבסיפורים אחרים מפרסמים פרק ביום והבנתי שאין לי סיכוי להצליח אם לא אפרסם פרק ביום.
בכל אופן אני אכבד אותך ואפרסם את הפרק הבא אחרי שתודיע שאתה מוכן עליו:)
ולמי שלא יודע הנה פוקימונים של דור חמישי שהופיעו בסיפור:
מינצ'ינו
[IMG]http://cdn.bulbagarden.net/media/upload/thumb/e/ec/572Minccino.png/250px-572Minccino.png[/IMG]
ג'יגליט
[IMG]http://img.pokemondb.net/artwork/gigalith.jpg[/IMG]
זורוארק
[IMG]http://cdn.bulbagarden.net/media/upload/thumb/a/a6/571Zoroark.png/180px-571Zoroark.png[/IMG]

אז זה ג'יגליט

פרקים נהדרים!
רק עכשיו הספקתי לקרוא את כולם. כל הכבוד :)

[IMG]http://img818.imageshack.us/img818/3757/52416746.gif[/IMG]
הדבר הראשון שראיתי שפתחתי את עיניי היה פרצוף. זה היה פרצוף בגוון טורקיז בעל עיניים צרות ואדומות אישונים שביניהם מעין מטבע זהב ומתוך הראש יצאה נוצה ורודה ארוכה. מיד דחפתי את הפרצוף הרחק ממני, וכיוונתי לעברו את שני האגרופים הקטנים שלי באומץ הרב ביותר שיכולתי לגייס. צעקתי עליו" אתה אחד מהאחים וויוייל אני לא אתן לך לעצור אותי. אבל הפוקימון המשונה רק הביט בי במבט של הבנה וחמלה ואמר" הייתי שמח להיות וויוייל אבל לצערי הרב מתתי לפני שהספקתי להתפתח". "מי אתה? ולמה היית כל כך קרוב עליי?" שאלתי אותו. "שמי סניזל, ובמקרה שאתה לא זוכר אני הצלתי אותך מסופת המגמה של היטראן" השיב לי סניזל בשלווה". "אבל למה הצלת אותי, חשבתי שכולם כאן שונאים אותי" הפניתי לעברו את השאלה. "זה מכיוון שאני לא מכאן", השיב סניזל ושיגר קרן על-חושית מידו הימנית. "אתה הגעת משמי האור? גם אתה במסע?", שאלתי אותו מופתע לחלוטין. "ממש לא" השיב סניזל, "אולי זה יסביר לך משהו" אמר ופתח את שקיק הציוד שגיליתי שהיה קשור לצווארו.

מתוך השקיק ריחפה עננת עשן כחולה ומנצנצת. בתוך העננה החלו להופיע נקודות אור צבעוניות, שהתחברו אט אט לפנים זוהרות. הפנים היו ציפוריות, מעין מקור זהוב שמעליו אבן חן ורודה, משני צידי האבן הביטו בי עיניים ורודות עמוקות ומרגיעות, ואת הפנים האלו עטף ירח זהוב וגדול. הפה הקטן של הדמות נפתח והחל לדבר עליי:" שלום לך צ'יני, אני היא קרסליה שליטת שמי האור ואני חושבת שעליי להסביר לך כמה דברים. וודאי שמת לב לקנאות שבה דרקראי מנסה לסכל את מסעך, ואני רוצה להסביר לך את הסיבה לכך. אז כך, לפני שאתה יצאת למסע שלך, כבר עברו בהצלחה שני פוקימונים את המסע הזה אחד אחרי השני. אני ודרקראי נפגשנו לפגישה השנתית שלנו בה אנו דנים ביחסים בין התהום האפלה ושמי האור. אני הייתי מסוחררת קצת מיין הברי ששתינו ואמרתי לו שאני מוכנה להתערב שגם אם הפוקימון הבא שיישלח למסע הזה יהיה מג'יקרפ, הוא יעבור בקלות את התהום העלובה שלו. דרקראי שאל על מה אני מוכנה להתערב ואמרתי שאפילו על חלקה בשמי האור. וכך התערבנו, לחצתי את ידו, וברגע שהעשן השחור שלו עטף את כף היד שלי התפכחתי. הבנתי איזו טעות גדולה עשיתי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. דרקראי בכלל לא התייחס על הפוקימונים הקודמים שנכנסו אל התהום, הוא פשוט נתן להם לעבור. אבל בגלל ההתערבות הוא עושה עכשיו כל מה שהוא יכול כדי לעצור אותך. הוא מחפש איך לעקוף את חוקי המסע, אז הוא עצמו לא תוקף אותך אבל הוא שולח עלייך את הסגן שלו, ומשכנע פוקימון על לתקוף אותך ועוד רוקם אלף מזימות. אני מצטערת צ'יני, ולכן אני עושה את המעט שאני יכולה ושולחת את אחד המלאכים המוכשרים שלי לעזור לך."

הפנים של קרסליה התפרקו לאלפי ניצוצות צבעוניים והעננה נשאבה חזרה אל תוך שקיק הציוד. "אני לא מבין, שמי האור כל כך גדולים, למה לקרסליה חשוב כל כך להגן על חלקה קטנה שלהם?" שאלתי את סניזל המלאך. "שמי האור אם לדייק הם אינסופיים, אבל לא זו הבעיה", הסביר סניזל בקדרות. "העניין הוא שאם לדרקראי תהיה בעלות על חלק בשמי האור, הוא יוכל לפתוח שער אל התהום האפלה, ולתת לכל השדים והנבלים שלו לצאת ולהשתלט על שמי האור". "אין מישהו שיוכל לעצור את זה, ארקאוס או איזה פוקימון על אחר.

"ארקאוס הוא רק המפקח, אסור לו לתמוך באף צד במהלך ריב בין פוקימוני העל, ומהרגע שנחתמה ההתערבות הזו אפילו הוא לא יכול לעצור את התוצאות שלה" הסביר לי סניזל וראיתי כיצד הוא מצטמרר מהמחשבה. "זה אומר שאני חייב להשלים את המסע שלי, כדי להציל את שמי האור" אמרתי לסניזל. "נכון ולכן אני כאן כדי לעזור לך" הכריז סניזל.

"אז בוא נצא לדרך" הכרזתי והתכוננתי לשיגור קרן על-חושית מתוך היד שלי. אבל להפתעתי הרבה לא יצאה מן היד שלי הקרן הצבעונית, אלא כדור שחור מוקף ברקים סגולים. צפיתי בכדור מתקדם כמה מטרים באוויר עד שפשוט נעלם. "מה קרה לי?" הבטתי בסניזל בחרדה. "זהו כבר היום החמישי שלך כאן" השיב סניזל. "כידוע לך הסוג הנוסף שלך הוא רוח, ולא על חושי". "כמה זמן הייתי מעולף?" שאלתי את עצמי בחרדה. וסניזל השיב לי בלי שהתבקש:" היטראן תקף אותך בערב היום הרביעי וכעת צוהרי היום החמישי, הכוויות היו נוראיות ונאלצתי להשתמש בשתיים מפעימות הריפוי שלך עד שהן נעלמו לחלוטין". הוא הביט בי והבנתי שהיה לו קשה לראות אותי כשעוד הייתי מעולף.

"איבדנו זמן יקר ועלינו להחזיר אותו" הכרזתי. התכוננתי ללכת אבל הרגשתי תחושה מוזרה בגוף שלי. הסתכלתי למטה וראיתי שכפות הרגליים שלי שקועות ברצפה. " אני חושב שלפני שנצא כדי שאתרגל איתך קצת את סוג הרוח" צחקק לעברי סניזל. וכך למדתי לשלוט במרב מתקפות הרוח מקרן בלבול ועד ציפורן צל. ולאחר שעות של אימונים אינטנסיביים והסברים להמשך הדרך, יצאנו אני וסניזל להמשך הדרך, זה יה הלילה של היום החמישי ולא נותר לנו זמן רב, להגיע אל שער החיים ולהציל את עתיד שמי האור.

וואוו!!! איזה פרקים מדהימים אתה כותב!!! כל הכבוד לך! עוד פרק!עוד פרק!

מדהים אתה לוקח את הרעיון השגרתי של המסע של הפוקימון אבל מהמוות לחיים זה פשוט מדהים

[IMG]http://img692.imageshack.us/img692/6026/99194238.gif[/IMG]
הלכנו במשך כל הלילה והיום שאחריו, האוויר והאדמה היו הרבה פחות לוהטים מה שאמר שהיטראן כנראה כבר התרחק מאיתנו. בכל פוקמון שניסה לתקוף אותנו טיפלנו אני וסניזל יחד בצורה מושלמת. הוא משתמש בשיסוע לילה אני בציפורן צל, אני בכדור צל הוא באבקת קרח, היינו בטוחים שדבר לא יעצור אותנו כעת עד ששמענו את הקול.
"ברוכים הבאים יצורים חלשים" קרא לעברנו קול עמוק ומפחיד. הסתובבנו כדי לראות מהיכן בא הקול, ונתקלנו בזוג עיניים זוהרות באדום, שנעצו בנו מבט חודר מתוך הצללים. העיניים האלה ריחפו באפלה שמעל קיר סלע גבוה שהתרומם משמאלנו, וחששתי מכך שאיני יכול לראות לחלוטין את מי שהן שייכות לו. אך לפחות החשש הזה נעלם שהעיניים והגוף שמאחוריהם זינקו מן הסלע בקפיצה גמישה אחת ונחתו בקלילות מולי ומול סניזל.
באותו הרגע החלטתי שהיה עדיף לראות רק את העיניים נוכח היצור המבעית שעמד מולנו. הוא דמה לכלב שחור וגדול, כל גופו היה דק ושרירי, את גבו עיטרו מעין עצמות כסופות, וסביב צווארו ענד עצם כמעט עגולה שגולגולת מחברת את שתי קצותיה. מראשו שחלקו הקדמי אדום כדם קרוש, התעקלו זוג קרני כסף גדולות ובקצה זנבו הדק נצנץ להב שחור וחד למראה. הרגשתי כיצד כל גופי מצטמרר ושאלתי את הכלב השחור המפחיד "מי אתה?".
"אני הוא האוונדום הסגן השני והמוצלח יותר של לורד דרקראי וממני לא תברח בקלות, מינצ'ינו קטן". הבטתי בהאוונדום ותהיתי אם יש בו משהו קטלני יותר ממה שאני רואה עכשיו. קראתי לעברו:"אני לא לבד כאן יש איתי מלאך, וביחד נביס גם אותך". האוונדום הביט בנו במבט השורף שלו ואמר:"לצערך אנחנו ניפרד עכשיו מהמלאך השומר שלך". הוא פלט להבה ענקית מפיו והיא פגעה היישר בחזה של סניזל. סניזל התפתל בכאב בעוד הלהבה נכרכה סביבו, "שלום צ'יני אני מצטער" הוא לחש לעברי. לרגע אחד הופיעו עליו כנפיים גדולות והילה לבנה כמו אלו של אדריאנה, ואז הוא נעלם. הוא פשוט לא היה שם יותר והיה ברור שהוא לא יחזור.
"מה עשית לו?" צעקתי אל האוונדום. רק שלחתי אותו הביתה", אמר האוונדום, "ועכשיו תורך". לפני שהספקתי להבין למה הוא מתכוון הוא שיגר להבה נוספת לעברי. אך הלהבה הזו הייתה שונה, היא לא פגעה בי, היא נהדפה הצידה ממני. יכולתי לראות צורה ברורה של כדור ביני לבין הלהבה וחשבתי שזה סימן שאני מוגן. אבל טעיתי,הלהבה שהתפצלה סביבי התחברה שוב מאחוריי, למעשה נלכדתי בתוך כדור אש. "עכשיו האש האפלה שלי תבלע אותך" הכריז האוונדום. ראיתי כיצד תחתית הכדור נעשית שחורה והאדמה האדומה נעלמת מעיניי. השחור הזה התפשט כלפי מעלה מכסה את כל דפנות הכדור, לאחר שהוא הגיע את קצהו של הכדור לא יכולתי לראות דבר. הרגשתי כיצד החושך הופך מוצק יותר כמו מים שסוגרים עליי מכל כיוון. החושך הפך יותר ויותר מוצק עד שהרגשתי שלא נותר לי אוויר לנשימה, הוא סגר על צווארי ואז נחנקתי.
אחרי זמן רב מאד איני יודע כמה הרגשתי שאני חוזר למצב של מודעות. לא חשתי שום חלק של הגוף שלי הייתי רק נשמה בלי גוף כלוא לחלוטין באפלה מוחלטת. אמרתי לעצמי שאני חייב להתעורר איכשהו לחזור אל הגוף שלי, גם העתיד שלי וגם העתיד של שמי האור תלוי בזה. אבל איך אחלץ מהחושך הנצחי הזה, איך אצא משם. החלטתי שאם אבין מהו חושך אולי אצליח להשתחרר מהכלא הזה. חשבתי לעצמי, מה זה חושך, זה רק חוסר אור, הוא לא יכול לקבור אותי כאילו הוא משהו מוצק. נתתי למחשבה למלא את הראש שלי, חושך הוא רק חוסר אור,חושך הוא רק חוסר אור.
ואז הרגשתי שוב את הגוף שלי, החושך שעטף אותי כבר לא היה מוצק עוד. המשכתי לחזור אל המחשבה בראשי, עד שראיתי שכפות ידיי מתחילות לזהור. שחושך השחור שעטף את כדור האש החל להיעלם כמו קרח שנמס. וכשלא נותר יותר חושך פרשתי את ידיי לצדדים וכדור האש נעלם. האוונדום לטש בי עיניים כלא מאמין. "אף אחד לא התגבר אל הלהבה האפלה שלי מעולם" הוא זעק. "גם אתה נכשלתי האוונדום, עכשיו לך מכאן" צעקתי לעברו. "אתה עוד תראה, אולי אני נכשלתי אבל אתה לא תשוב אל עולם החיים" נהם לעברי האוונדום. הוא יילל ולהבה ענקית פרצה מן האדמה ועטפה אותו. כשהלהבה דעכה האוונדום לא היה שם.
נשכבתי אל האדמה ועצמתי את עיניי, הייתי מותש וידעתי שכשאקום יישארו לי רק שני ימים להציל את שמי האור לגמרי לבדי.

שכחת לערוך את רשימת הפרקים והפרק ממש מותח אבל זה לא הרבה פרקים אם כל הפרקים הם על המסע

[quote=מאסטר ליאון;1270910]שכחת לערוך את רשימת הפרקים והפרק ממש מותח אבל זה לא הרבה פרקים אם כל הפרקים הם על המסע[/quote]
תודה על התזכורת ערכתי את הרשימה:)
וכן אין הרבה פרקים, לא רציתי לכתוב איזושהי סאגה ארוכה רק סיפור קצר ומותח. למעשה נשארו רק עוד שני פרקים ואפילוג.