[QUOTE=FakeBoy;1023585]מצוין, אבל אני חושש שזה עומד להיות 2 פרקים...
מחר פרק חדש![/QUOTE]
לא נורא אז אני אקרא 2 פרקים ביום
Printable View
[QUOTE=FakeBoy;1023585]מצוין, אבל אני חושש שזה עומד להיות 2 פרקים...
מחר פרק חדש![/QUOTE]
לא נורא אז אני אקרא 2 פרקים ביום
מצוין!
שתדע, הפרק הבא שאני אוציא מחר הוא פרק ספיישל.
מאנין על מה היה הספישל אבל על תגלה זה יהרוס את הכיף
[u][size="4"]פרק 39 – החורף מגיע! (פרק ספיישל)[/size][/u]
"נראה שהשנה תוכרז שנת בצורת" אמר קריין החדשות במסך הפלזמה שבבניין הקבלה של המדשאות. "הגשם והשלג היו כבר אמורים להופיע, אך השנה הם מאחרים, החזאים שלנו לא צופים גשם כלל לפחות עד סוף החודש, ותמונה של שנה חסרת גשמים מתחילה להיראות הגיונית, ועכשיו לספורט, ג'נין...".
"טוב, הטלוויזיה משעממת אייפום, מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאלתי את אייפום שישב על כתפי.
"איי אייפו" אמר והצביע על עץ התפוחים.
תנו לי להסביר, לאחר המכון החלטתי שמגיע לי ולפוקימונים שלי הפסקה קטנה, אז לקחתי אותם למדשאות סווית'ר, אלו מדשאות בעיר קינגדום, ממש גדולות, יש בהם הרבה מערות, מעיינות, ואף יער קטן במרכז, זהו מקום שמחקה את הטבע בצורה מעולה, אבל מוריד את הקרבות, ורק הבילויים נשארים.
"אלק אלקיד!" אמר אלקיד והצביע לכיוון אחר, אל שיח בננות.
"למה שלא נעשה דבר כזה? כולכם תוכלו להסתובב חופשי, אבל תחזרו לכאן בעוד חצי שעה, טוב?" אמרתי.
"שלג שלגון!" שמח שלגון. "הרק" אמר הרקרוקס וכבר החל לרוץ אל המעיין החם הקרוב ביותר. גוב גוביטו" אמר גוביטו והחל לחקור את אחת המערות, רק אייפום נשאר איתי על הכתף, שולח את זנבו אל העץ כדי לקטוף תפוח, מבלי שום מאמץ.
התיישבתי על הדשא ונאנחתי אנחה ארוכה, לרוע המזל זה גרם לי להרגיש כמו זקן, אז מיד אחר כך קמתי במהירות, כאילו כדי להוכיח שאני לא רוצה לשבת כמו כל הזקנים, לאחר מכן הבנתי שאני באמת רוצה לשבת, מה שגרם לי לצאת כמו אידיוט מושלם.
"איי אייפום" אמר והסתובב סביבי, מנסה להשיג קצת תשומת לב, שאשחק איתו. "אייפום לך לשחק עם האחרים" אמרתי לו, מה לעשות, זה מה שקורה שמקבלים פוקימון שהוא בעצם פצצת מרץ.
"איי איי" אמר, ולפתע הבעת הפתעה התפשטה על פניו, הוא הצביע בעזרת זנבו לכיוון ימין ממני. ניסיתי לראות על מה הוא מצביע. בהתחלה לא ראיתי שום דבר מיוחד, אבל אז ראיתי את איימי מתקרבת לעברי, והיא נראתה מפוחדת.
"אני צריכה את עזרתך" אמרה בקול שקט ומפוחד.
"בלי שלום? צהריים טובים?" שאלתי אותה, ושוב שמתי לב שאני נשמע כמו זקן.
"מצחיק מאוד, ג'ון זה חשוב, בוא מהר" היא אמרה, והביטה מאחוריה כאילו מפחדת שמישהו עוקב אחריה.
"מה קרה לך?" שאלתי אותה, הבחנתי לעיגולים מסביב לעיניה. "מנוחה לא הייתה מזיקה לך" אמרתי.
"תקשיב" לחשה והתיישבה לידי. שמעת על זה שהשנה החורף קצת מאחר?" שאלה.
"מאחר? החורף היה אמור להתחיל ב-"
"זו אשמתי" אמרה.
"מה?" הבטתי בה במבט מופתע.
"שים לב" אמרה, שוכחת מכל האנשים שמסביב.
"ידידתי, צאי" אמרה, היא הוציאה אולטרה בול מהכיס, וזרקה אותו, הוא נפתח אך לא אור לבן יצא ממנו, אור תכול, ששיקף את מה שעמד מולו, כמו קרח.
במהרה האור הפך לצורה מוחשית, ולא סתם צורה, הוא הפך לארטיקונו.
אם חשבתי שסוואנה הייתה יפה, אני כנראה לא יודע יופי אמיתי מהו, צבע עורה היה תכול כמו הקרח, עד שהייתי בטוח שזהו קרח אמיתי, ואני משתקף בו, עד שקלטתי שאלו רק נוצות. פרווה לבנה כיסתה את כל הבטן שלה, לבנה צחורה, ממש כמו פרוות כלב, רק הרבה יותר נעימה. כן טוב, אולי לא יותר נעימה, לא באמת בדקתי, אבל לפי המראה זה היה נראה יותר נעים. שלוש קרחונים צמודים שימשו כגבות שלה, משקפים כל מה שעומד מולם, במקרה הזה את הפרצוף של איימי. מקור אפור וקטן, שמשתלב מצוין עם העיניים האדומות של ארטיקונו, לא חודרות כמו של סוואנה, אבל יפות לא פחות. ואז בא הזנב, ארוך כל כך, דק כל כך, בוהק כל כך, פשוט מושלם.
"אני לא מאמין" אמרתי. ברגע שארטיקונו יצאה מהאולטרה בול, שרר חורף על המדשאות, שלג החל לרדת. כל המאמנים הביטו בפליאה אל ארטיקונו, נראה שהיא לא עשתה כלום, רק עצם היותה בסביבה גרם לשלג לרדת.
אייפום דילג בין ענפי עץ התפוחים, נהנה מהשלג שעליהם, המגיע לצמרת הקפואה, שכבר הספיקה להתכסות בשכבה דקה של שלג.
"את לא גרמת לחורף להיעלם, את גורמת לו להופיע" אמרתי.
"אתה לא מבין" היא ניסתה להסביר לי. ארטיקונו היא זו שמביאה את החורף, אבל מהרגע שתפסתי אותה, היא כבר לא יכולה, היא כל הזמן בתוך הפוקדור, שם אין לה השפעה על העולם שבחוץ.
"אז תוציאי אותה מהפוקדור והיא תגרום לחורף, מה הבעיה?" דרשתי לדעת.
"כל עוד היא תפוסה בפוקדור הזה, היא לא יכולה" ענתה לי. "בגללי אין חורף, בגללי ארטיקונו לא עשתה את מה שהיא עושה כל שנה".
"אז תשחררי אותה, מה את צריכה ארטיקונו? גם ככה בשום מכון או תחרות לא מקבלים פוקימוניים אגדיים".
"זה לא העניין".
"אז מה כן העניין?"
"אני תפסתי את ארטיקונו פצועה, מישהו רדף אחריה, הוא רצה ללכוד אותה, אני הצלתי אותה, והם עדיין רודפים אחריי".
"הנה הם" אמרה לפתע, והצביעה על שני אנשים בחליפה, שעמדו בפינה, השלג על כובעיהם השחורים, ומשקפי שמש על ראשם.
אוטובוס עבר במהירות, הם נעלמו.
"זה ממש כמו בסרטים" אמרתי פעור פה. "מי הם בכלל?" שאלתי.
"יש לי השערה" אמרה איימי.
"והיא.."
"שני האנשים האלה... הם מיו ודארקרי".
"את בטוחה?" שאלתי.
"אני כמעט בטוחה, אני ראיתי אותם, הם... שינו צורה, מה הם רוצים ממני?" שאלה.
שמתי לב שכל הפוקימונים שלי כבר חזרו. עברה מחצית השעה.
"חכי רגע אני צריך לשירותים" אמרתי לה, והלכתי עם התיק לשירותים של המדשאות.
ישר כשנכנסתי הוצאתי את אבן הספיר השחורה.
'מעניין אם זה יעבוד' חשבתי לעצמי, והתחלתי לשפשף את האבן.
זה פעל מיו ודארקרי לפתע הוםיעו לפני, יש מאין.
"למה אתם עוקבים אחרי איימי?" שאלתי מיד.
"בשביל ארטיקונו כמובן" הם ענו.
" מה אתם רוצים, היא תפסה אותה!" עניתי.
"אתה לא מבין, תפיסת ארטיקונו היה הדבר הכי נורא שקרה מאז הפעם ההיא שצוות ביתא תפסו את גראודון, לתפוס פוקימון אגדי מפריע לאיזון הטבע".
"נו ו..." שאלתי.
"ארטיקונו איבדה את הזיכרון שלה, היא חושבת שאיימי אמא שלה, היא לא מוכנה לעזוב אותה.
"איך זה קרה?" שאלתי.
"צוות ביתא, עזוב, סיפור ארוך".
"אנחנו מנסים לרמוז לאיימי לדבר איתנו, אבל החברה שלך לא מבינה רמזים כל כך טוב" אמר מיו.
"דבר ראשון – בוא נבהיר דבר אחד, היא לא החברה שלי, כלומר, היא רק ידידה... ואתם גם לא כל כך טובים ברמזים..."
"חייבים לעשות משהו, זה לא טוב..." אמר דארקרי.
"יש לי רעיון..." חייכתי.
איך זה מרגיש להיות ארטיקונו?" שאל אותי מיו תוך כדי שעפנו באוויר, העבודה שלי הייתה פשוטה, לעבור בכל האי נאבר ולפזר את קור הגוף של ארטיקונו. הפוקימונים שלי הפעם לא היו חלק ממני, הם נשארו עם איימי.
"עבודה קצת משעממת" אמרתי.
זה לקח קצת זמן, אבל בסוף סיימתי את העבודה.
חזרתי אל איימי כג'ון, למרות שאני מודה שכמעט שכחתי לחזור חזרה מארטיקונו.
"דיברתי עם האנשים שעקבו אחרייך" אמרתי.
"זה מסביר למה היית בשירותים כל כך הרבה זמן..." היא רטנה. "נו אז אלו היו מיו ודארקרי?" שאלה.
"לא..." עניתי. "סתם שתי ילדים בתחפושת". אמרתי.
"אני לא מאמינה..." אמרה.
"טוב, אני מניח שכדאי שתשחררי את ארטיקונו" אמרתי לה.
"כבר עשיתי את זה" אמרה.
"מה... אבל... חשבתי שהיית בטוחה שהם עקבו אחרייך" אמרתי.
"טוב אחרי שהיית עשר דקות בשירותים, כבר הבנתי שהלכת לתפוס אותם" אמרה.
"ואיך ידעת שהצלחתי?" שאלתי.
"אני תמיד יודעת" היא אמרה, ואז בצעד מהוסס, היא נישקה אותי.
האמת שזה לא היה משהו רציני, סתם נשיקה קטנה בלחי, אבל הרגשתי מוזר, כמו שלא הרגשתי מעולם. הרגשתי מאוהב.
היא הלכה משם לפני שהספקתי לדבר.
"איימי חכי!" צעקתי, ורצתי אחריה מהר ככל שיכולתי.
"מה?" היא שאלה, והסתובבה.
נישקתי אותה חזרה.
"נתראה" אמרתי.
"נתראה" היא אמרה וחייכה.
חייכתי אליה חזרה.
שלג התחיל לרדת, שלג של אהבה.
המשך יבוא...
שם הפרק הבא: ים כחול עמוק
לא, אין שום קשר לסרט.
פרק טוב מאוד.
תגיד אכפת לך להגיב בסיפור החדש שלי?
יו איזה ספיישל יפהה!!!
למרות ש...
הרגשתי שזה עובר נורא מהר ..
בספיישלים צריך לדעתי להשקיע כמה פרקים שאם זה ספיישל שהיה ספיישל מעניין מאוד מותח וארוך (רק לדעתי)
אהבתי שג'ון ואיימי חברים :) (או היו (: )
יאלה עוד פרק חח!
יפה!
אהבתי שג'ון ואיימי נישקו אחד את השני, זה מוסיף הרבה לעלילה!
כל הכבוד!
בפרק הבא החברות שלהם תתקדם...
נראה לי היה עדיף לי לעשות את פרק 40 הספיישל, כי הוא יצא ממש טוב, אבל לא נורא :)
היה לי רעיון מסוים לספיישל (עם ארטיקונו)
פרק מדהים.
איך היא האמינה לו שאלה לא מיו ודארקרי?
[QUOTE=FakeBoy;1023930]בפרק הבא החברות שלהם תתקדם...
נראה לי היה עדיף לי לעשות את פרק 40 הספיישל, כי הוא יצא ממש טוב, אבל לא נורא :)
היה לי רעיון מסוים לספיישל (עם ארטיקונו)[/QUOTE]
הם יתחתנו?! חחחח סתם בצחוק
תעשה את 40 ספיישל, בבקשה!
הפרק הזה היה נורא קצר!
פרק יפה אבל קצר, מקווה שפרק 40 באמת יהיה הספיישל
זה היה הספיישל -_- כבר אי אפשר לשנות.
האמת זה לא כזה משנה... סתם תואר.
[QUOTE=FakeBoy;1024875]זה היה הספיישל -_- כבר אי אפשר לשנות.
האמת זה לא כזה משנה... סתם תואר.[/QUOTE]
אוף. לרגע חשבתי שפרסמת פרק נוסף!
טוב, לא נורא.
---
תגיב על הפייקים שלי.(אני יודעת שזה לא קשור)
פרק אדיר!!מחכה לפרק הבא!
קראתי את פרק 38
פרק מדהים אהבתי את קרב המכון
תודה לכולם.
אני מקווה שבקרוב יהיה פרק חדש!
מקווה?! אמרת שיש פרקים בונוס
אני מקווה = אם הכל ילך כמתוכנן - כלומר שאני יוכל לפרסם את הפרק.
מתי אתה מפרסם את הפרק הבא?
מתי הפרק הבא?
יאללה פרק הבא אל תמשוך סתם
[QUOTE=bugoji1;1037592]יאללה פרק הבא אל תמשוך סתם[/QUOTE]
נכון מאוד
יאללה אחי תעשה עוד פרק או שכבר תסגור את הסיפור ותודיע על זה.
רוצים עוד פרק!
נו מתי עוד פרק?!
נו מה אתם מפגרים?!
הוא לא נכנס יותר לפורום, אין עוד פרק..
~JustDor~ התגובה שלך הייתה ממש מיותרת, אל תגיב- תדווח.
פעם הבאה שתעשה את זה, ובבוטות כזאת, אתה תקבל אזהרה.
bugoji1 אזהרה על ספאם
נעול, אם פותח הסיפור ירצה בעתיד להמשיך את הסיפור שיבקש מפקח לפתוח..
שנתיים עברו (בערך)... והסיפור חוזר!
אז לכל מי שהתגעגע או לכל האנשים החדשים שמעוניינים להתחיל לקרוא את אחד הסיפורים המצליחים ביותר שהיו לפורום הזה אני ממליץ לכם להתחיל לקרוא כבר עכשיו!
39 פרקים לא קל להשלים...
פרק 40 יפורסם מתישהו השבוע, מקווה לחזור לגודל המקורי של הסיפר P:
אז למה אתם מחכים? לכו לקרוא!
אשריך! עלה והצלח! אהבתי מאוד את הסיפור ואפילו חטפתי אזהרה כי הספמתי קצת...
בכל אופן,ברוך השב!
[QUOTE=FakeBoy;1425973]שנתיים עברו (בערך)... והסיפור חוזר!
אז לכל מי שהתגעגע או לכל האנשים החדשים שמעוניינים להתחיל לקרוא את אחד הסיפורים המצליחים ביותר שהיו לפורום הזה אני ממליץ לכם להתחיל לקרוא כבר עכשיו!
39 פרקים לא קל להשלים...
פרק 40 יפורסם מתישהו השבוע, מקווה לחזור לגודל המקורי של הסיפר P:
אז למה אתם מחכים? לכו לקרוא![/QUOTE]
יש! חזרת.. P:
ד"א אתה במקרה DvirWi?
[QUOTE=bugoji1;1425974]אשריך! עלה והצלח! אהבתי מאוד את הסיפור ואפילו חטפתי אזהרה כי הספמתי קצת...
בכל אופן,ברוך השב![/QUOTE]
תודה רבה!
[QUOTE=....;1425991]יש! חזרת.. P:
ד"א אתה במקרה DvirWi?[/QUOTE]
שמח לחזור :)
ואכן כן אני DvirWi
איך עלית עלי??? D=
דביר כפרה, תתרכז בשחרור הפרק כרגע...
הפרק הקרוב יצא או מחר או ביום חמישי!
בינתיים הנה סיכום של כל מה שקרה עד פרק 39.
לא הייתי ממליץ לקוראים החדשים לקרוא את זה, רק למי שכבר קרא את כל הפרקים ורוצה התרעננות מהירה!
[spoiler]אתם בטוחים שאתם רוצים לקרוא את זה? זה מוציא את כל הכיף!...
[spoiler]ג'ון הוא רופא פוקימונים מהעיר טווילאף שמתחיל את מסעו בעזרת ילדה בשם איימי שמביאה לו פוקדור איתו הוא תופס את אייפום ומתחיל את המסע, לאחר מכן ג'ון משיג פוקדורים ופוקדע ותופס באגון.
ג'ון מתחבר עם מארק (מהעיר הובימייף) והם מטיילים ביחד, בדרך הם פוגשים את ניב (מנהיג מכון הרוח) ועוצרים באגם הובימייף. הם מגיעים ביחד עד לעיר כורבוך שם הם נפרדים וג'ון משיג את התג הראשון שלו.
ג'ון ממשיך ותופס קטרפי ונכנס לתחרות בעיר ריבון, בתחרות קטרפרי מתפתח לבטרפרי ואיימי מנצחת בתחרות.
כמו כן בתחרות ג'ון פוגש את מריאנה, חברתה של איימי.
בינתיים מתגלה לנו שצוות ביתא מחפשים אחר מיו שהוא המפתח לשליטה בעולם, אך מיו בורח להם ומתחבר עם דארקרי ושניהם מחפשים להשקיט שלום. הם מגלים על האבנים של מחוז נאבר - אבן הספיר, האודם והברקת השחורה. לכל אחת כוחות מיוחדים משלהן, ואם מישהו מחזיק בכל שלושת האבנים יש לו את הכוח לשליטה בעולם, והדבר היחיד שיכול לעצור זאת זו אבן הזהב השחורה שהושמדה. (עיינו בפרק 17 לפרטים מורחבים)
ג'ון ממשיך ומגיע לעיר שאון, הוא מציל את ריצ'י מנהיג המכון של העיר מידי צוות ביתא, ובדרך לוקח את אבן הספיר הכחולה מבלי לדעת את כוחותיה.
ג'ון פוגש את קודי שרוצה להיות מנהיג מכון מסוג דרקון ובקרב איתו ג'ון מפתח את הבאגון שלו.
ג'ון מגלה על הפוקימונים המיוחדים למחוז נאבר (דור 5).
ג'ון מנצח את ריצ'י וזוכה בתג השני שלו, לאחר מכן הוא מחליף את הבטרפרי שלו תמורת ההרקרוקס של ריצ'י.
מיו ודארקרי פוגשים את ג'ון ומסבירים לו על כוחותיה של אבן הספיר השחורה, ג'ון משתמש בכוחותיה כדי לתת לעצמו את היכולת להפוך לפוקימונים שהוא רואה ושומר אותה אצלו.
ג'ון מגלה למארק על היכולת, לאחר מכן פוגש את אמו שלאחר ריב קצר מביאה לו ביצה של אלקיד.
ג'ון טס לאי מוואי בו נמצאת העיר קינגדום ונפגש עם המלכה קווי - שמסתבר שיש לה את אבן הזהב השחורה והיא מסוגלת לקרוא מחשבות. הם מגלים שמריאנה היא בעצם מנהיגת צוות ביתא ועוצרים אותה מלתפוס את הפוקימון האגדי ששולט במזל - ויקטיני. במקביל קודי מנצח בתחרות העיר קינגדום.
ג'ון תופס גוביטו (גובלט) ששוחרר על ידי אדם בשם ברנדון שמתנהג בצורה אכזרית לפוקימונים שלו. ג'ון מתחיל את קרב המכון השלישי שלו. באמצע הקרב הוא עוצר כי הביצה של אלקיד בוקעת אך מכיוון שהיא בוקעת בדרך לא רגילה אסור לו להשתמש באלקיד בקרב לזמן מה. ג'ון ממשיך את קרב המכון ומנצח.
במקביל המלכה קווי משחררת את מיו ודארקרי שנכלאו על ידי צוות ביתא והם הולכים למצוא את אבן האודם השחורה שנמצאת איפשהו אצל צוות ביתא.
מיו ודארקרי נצפים מחוץ לבסיס צוות ביתא אך לא ידוע מה קרה להם לפני כן.
ג'ון ואיימי הופכים לזוג.
אם אתם מוצאים משהו חשוב שנראה לכם שפספסתי אתם מוזמנים להוסיף אותו בתגובה לאשכול (בספוילר).
אם אתם רוצים להיזכר בפוקימונים שיש לכל אחת מהדמויות אתם מוזמנים להסתכל בעמ' הראשי.[/spoiler][/spoiler]
שימו לב שלראשונה אני מפרסם כעת את המפה של מחוז נאבר! (תמיד הלכתי לפיה), עברו בעמ' הראשי כדי לראות זאת.
[u][size="4"]פרק 40 – ים כחול עמוק
[/size][/u]
"ג'ון, בוא תעלה" אמרה לי האישה העשירה, וסימנה לי לעלות במדרגות לאוניית הפאר.
כן, אני באוניית פאר.
המלכה קווי החליטה לגמול לי על זה שהצלתי את ויקטיני, ולכן היא נתנה לי שתי כרטיסים חינם להפלגה של אוניית הפאר "דיפ רויאל" לעיר סקאל, זכרתי שזו העיר שבה נמצא המכון של ניב, ולא יכולתי לחכות עד שכבר אגיע לשם.
"בואי איימי" סימנתי לה ושנינו עלינו במדרגות המתכת לאונייה. כנראה שגם לקווי היה כרטיס, כי היא עלתה מיד אחרינו.
"אתם בחדר שישים ואחת" אמרה לי ולאיימי קווי.
"רגע... אני והיא... באותו חדר... אני יודע שאנחנו חברים עכשיו והכל אבל... באותו חדר?" שאלתי כדי להיות בטוח שלא נפלה כאן טעות.
קווי קרצה אליי. "כן" היא ענתה בחיוך.
"בוא כבר קרצייה" אמרה לי איימי ומשכה אותי אל המדרגות שמובילות אל בטן האונייה, שם החדרים נמצאים.
"הנה, שישים ואחד!" הכריזה. מסתבר שהחדר היה ממש קרוב למדרגות לסיפון, כי תוך מספר צעדים ספורים כבר הגענו אל דלת החדר.
"המפתח אצלך?" שאלתי אותה.
"בטח" היא אמרה לי והכניסה את ידה לכיסה. כעבור מספר שניות היא הוציאה משם בחזרה מפתח כסוף, שנראה ששומש כבר הרבה פעמים, מכיוון שהוא היה שחוק וחלוד.
"תפתחי" אמרתי לה, ונשמתי עמוק. היא הכניסה את המפתח לחריץ בדלת. ופתחה את דלת הכניסה לחדר.
"אני בגן עדן" אמרה איימי ורצה אל אחת המיטות בקפיצה גדולה. "קיבלנו את החדר הכי טוב באונייה הזאת, אני אומרת לך" אמרה ובחנה את כריות המשי המצופות זהב.
איימי צדקה כמובן, קווי לא חסכה שום דבר בהכרת התודה שלה. טלוויזיית קיר עצומה הייתה במרכז החדר. שטיח ענקי כחול ונעים למגע כיסה את כל רצפת החדר. שתי מיטות היו כל אחת בקצה אחר של החדר, עליהן שמיכות זהובות הממולאות בנוצות אווז (איימי אמרה שאלו נוצות סוואנה, אבל אני מעדיף שלקבל את זה כנוצות אווז). סדין לבן חלק היה פרוש על המיטות, אפילו המנורות המעוצבות שעמדו על שידת עץ ליד המיטות הראו על מפוארות. סלסלת פירות מכל הסוגים עמדה על השולחן במרכז החדר. עוגות ועוגיות נחו על השידה. ואפילו קנקן שוקו היה שם. אני מניח שזה היה אמור להיות קנקן קפה, וקווי ביקשה שיחליפו את זה, אמרתי לה תודה חרישית בלב.
"או מיי גאד, תסתכל!" אמרה איימי ופלטה צווחה חרישית. איימי עמדה מול ארון, ובתוכו היו מלא בגדים מפוארים מכל הסוגים. חצאיות, שמלות, חולצות, צעיפים, כובעים, ג'ינסים. אפילו לנעליים הקדישו שתי מדפים שלמים.
"אני הולכת להתקלח ולהחליף בגדים, נתראה" אמרה איימי בחיפזון, ולקחה את אחת השמלות מהארון, היא רצה במהירות אל השירותים ונעלה את הדלת.
הסתכלתי על הבגדים שלי. גם אני הייתי זקוק למקלחת. הבגדים שלי היו מלוכלכים מחול ומבוץ, מכתמי דשא ואף ממקום חרוך קטן בחולצה שלי (אני מתנסה להתאמן הכי קשה שאפשר). עד עכשיו אפילו לא הבחנתי בזה, אני מניח שבכל המסע שלי אפילו פעם אחת לא חשבתי על מה שאני לובש, לא ממש היה אכפת לי.
פתחתי את הארון שלי, היו שם חולצות ומכנסיים מכל הסוגים, ועוד כל מיני סוגים של בגדים שאפילו לא ידעתי שקיימים. בסוף בחרתי בג'ינס שאהבתי ובחולצה שחורה עם הכיתוב: "רוק אנ' רול" וציור של גולגולת באמצע.
אני מניח שיכולתי לבחור בבגדים יותר טובים, אבל זה לא שאני הולך לחתונה או משהו, סה"כ מחליף בגדים להמשך המסע, הנחתי את הבגדים שלי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה, וחיכיתי עד שאיימי יצאה.
"את נראית מצוין" החמאתי לאיימי. עמדנו שנינו על סיפון האונייה, והבטנו אל מי הים הכחולים.
"גם אתה נראה לא רע" היא החמיאה לי חזרה. חייכתי.
חבורה של מאנטייקים בצבצה מתוך המים, שוחה ליד האונייה, הם היו כחולים ותכולים, והם בקושי בלטו בין המים הכחולים. היו להם עיניים מתוקות, כמו של כלב חמוד.
"רוצה להאכיל אותם?" שאלה אותי איימי. "יש לי אוכל לפוקימוני מים בתיק, אני משתמשת בו בשביל אזומריל" היא אמרה, והוציאה קופסא מלאה בגרגירים ורודים.
היא לקחה כארבעה גרגירים, וזרקה אותם אחד אחד למאנטייקים.
"מאנ" אמר אחד מהם וקפץ על הגרגיר הראשון. "מאנ מאנטייק" אמרו האחרים והתנפלו על שאר הגרגירים.
"מאנ" הם אמרו וגרגרו בהנאה.
"אזומריל צאי!" אמרה איימי והוציאה גם את אזומריל שלה. "קחי גם את קצת" אמרה והשליחה לעברה מעט גרגירים. אזומריל בלעה אותם בהנאה.
"תני גם לי" אמרתי ולקחתי כחמש שש גרגירים. זרקתי שלושה מהם. זה הרגיש ממש כיף.
"אני אשמור גם כמה מהם" אמרתי. "תתכבד" היא ענתה לי, והמשיכה לזרוק גרגירים למאנטייקים.
פתחתי את התיק במטרה להכניס את הגרגירים אליו, כשלפתע הרגשתי שמישהו דוחף אותי. איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי על רצפת הסיפון. לתיק שלי לעומת זאת לא היה כל כך מזל, הוא עף מעל המעקה וכמעט נפל למים, ברגע האחרון הוא נתפס במעקה האונייה. לרוע המזל הוא היה פתוח. ראיתי את זה כמו סיוט, האבן גלשה מהתיק ונפלה למים, וצללה עמוק עמוק. אבן הספיר השחורה אבדה לה.
"את ראית מי זה היה, מי דחף אותי?" שאלתי את איימי.
"אני חושבת שכמה ילדים ששיחקו כאן תופסת" ענתה.
"זה בסדר התיק שלך לא נפל לגמרי, סה"כ נפלה לך אבן קטנה, לא ביג דיל" היא ניסתה להנחם אותי.
"אני מצטער" אמרתי.
"על מה?" היא שאלה באי הבנה.
"אני אסביר אחר כך!" צעקתי לה. עליתי על המעקה, וקפצתי למים.
הדבר הראשון שהרגשתי היה קור. קור בלתי פוסק שמחלחל לי אל הגוף. למזלי ידעתי איך לקפוץ ראש, וזה ריכך לי את הנפילה במעט, למרות שזה עדיין כאב מאוד. ניסיתי לפתוח את העיניים, אך מלח הים צרב לי בעיניים. ניסיתי להתרכז במאנטייקים אבל הם כל הזמן זזו, התחלתי לאבד את האוויר.
עליתי לקחת אוויר וירדתי במהירות חזרה אל מתחת למים. התרכזתי כמה שיכולתי במאנטייק שראיתי.
הרגשתי איך כל גופי עובר שינוי. הרגליים שלי הצטמקו , הרגשתי איך הגוף שלי הופך דק, איך הפוקדורים שלי ששהו בכיס המכנסיים שלי נכנסים לתוכי. "זה פעל" אמרתי, אך כל מה שיצא לי היה "מאנטי".
הוצאתי את ראשיי מתוך המים, ראיתי את פרצופה של איימי המודאגת מבצבץ אליי מהסיפון. היא לא ידעה שאני מאנטייק, מבחינתה אני עדיין שוקע במים. ראיתי מישהו יורד עם סירת הצלה מתנפחת בצד האונייה, כנראה כדי למצוא אותי. לא יכולתי להסתכל יותר על הפרצוף המודאג של איימי, צללתי חזרה אל מתחת לפני הים.
הבחנתי בבוהק בקרקעית הים, ושחיתי לעברו במהירות. הרגשתי איך גוביטו ואלקיד מופתעים שהפכו לגוף אחר, ושהם לא יכולים לשלוט בו. זו הייתה הפעם הראשונה שזה קורה להם.
שחיתי במהירות לעבר קרקעית הים כשלפתע הרגשתי שזרם חזק של מים הודף אותי.
"גררר" שמעתי קול מלפני. הבטתי קדימה, וכמעט התעלפתי. פוקימון עצום עמד מולי, פוקימון נחשי כחול, למרות שהבטן שלו הייתה צהובה. הוא היה נראה כאילו עשוי ממלא צמיגים מחוברים, לא כנחש אחיד. הייתה לו לסת עצומה שנפתחה לגודל ממש גדול, וחשפה לשון ורודה מאחוריה. מלא סנפירים לבנים כיסו לו את כל הגוף, וכתר בצבע ירוק כהה היה על המצח שלו. לא הייתי זקוק לפוקדע כדי לזהות מי הפוקימון הזה, זה היה גרידוס.
"גררר" הוא זעם. כנראה שפלשתי לטריטוריה שלו או משהו, כי הוא התחיל לטעון כדור תכול זוהר בפה הענקי שלו, לא זיהיתי את המתקפה, ולא רציתי להישאר שם כדי לזהות. שחיתי במהירות למעלה, אך גרידוס צפה את זה ושחרר את הכדור אליי. הרגשתי כאילו העולם כולו עובר רעידת אדמה. כאב אדיר תקף אותי, אבל לא יכולתי לוותר.
ניסיתי ליצור אקדח מים בפי, אך כל מה שיצא לי הייתה בועה קטנה. 'נהדר, אפילו מתקפה פשוטה כמו אקדח מים אני לא מצליח לעשות' חשבתי לעצמי.
גרידוס נהם שוב, הוא טען כדור כתום הפעם בפיו. הפעם זיהיתי, את המתקפה, זו הייתה קרן על. ניסיתי להתרכז בו כדי להפוך לגרידוס גם כן, אך לא הצלחתי, כנראה שכדי להפוך לפוקימון אחר אני חייב קודם לחזור להיות בן-אדם. על הטעות הזאת בזבזתי זמן יקר, וגרידוס לא היסס לנצל אותה. הרגשתי שאני נשרף, שתוקעים בי אלף סכינים, שאני טובע, שאני נופל נפילה חופשית, והכל באותו זמן.
הרגשתי תשוש כל כך. קרן העל הזאת גרמה לי לאבד את הכוח לגמרי. אפילו בועה קטנה לא הצלחתי ליצור. הרגשתי את זעקותיהם של הפוקימונים שלי בתוכי. לא היה לי כוח להילחם יותר, פשוט הרפיתי, לא רציתי יותר שליטה על הגוף הזה, הנחתי לו למות.
'רגע... למה אני זז?' זה היה מוזר. אני שחיתי נגד רצוני, כאילו מישהו משתמש בעל-חושי, ושולט בתנועות שלי.
פתחתי את הפה שלי, אין לי מושג איך, אבל השתמשתי בזרם טורפידו.
ואז הבנתי, ברגע שאני הרפיתי, הפוקימונים שלי, שהתחברו איתי לקחו פיקוד. עכשיו הם שולטים בגוף הזה.
זה מסביר איך הצלחתי ליצור את זרם הטורפידו. הם רגילים להיפגע ממתקפות, ולתקוף כל הזמן. החלטתי להרפות לגמרי, אני סומך על הפוקימונים שלי.
גרידוס היה נראה כעוס מאוד על זרם הטורפידו. הוא חבט בי בזנבו. הכאב היה נורא, אך כנראה שלא כל כך על הפוקימונים שלי, כי הם נעצרו מהר, וחזרו שוב לתקוף, הפעם בקרן על חושי.
גרידוס בלע את הקרן בשלמותה, וירק אותה בחזרה. הכאב צרב כל כך, אבל הנחתי לפוקימונים שלי לעשות את העבודה. למרות שגם הם כבר היו מותשים, אפילו הם כבר התקשו לזוז או לתקוף.
הזנב של גרידוס החל לזהור באור כסוף, הבנתי שהוא משתמש בזנב ברזל. "מאנט" פלטתי, הייתי עייף ותשוש, כאב לי בכל הגוף.
הרגשתי איך זנבו של גרידוס פוגע בי בעוצמה. זה הרגיש יותר כמו פגיעה בברזל מאשר בזנב רך של נחש ים. אולי בגלל זה קוראים למתקפה זנב ברזל. עצמתי את עיניי, לא יכולתי יותר. הפוקימונים שלי חשבו אותו דבר, כשלפתע הרגשתי פתאום טוב הרבה יותר. שמתי לב שיש זוהר במים שסביבי. 'אני זוהר?' חשבתי לעצמי. הרגשתי איך כל מצברי האנרגייה שלי מתמלאים, איך כל הפציעות שלי מתאחות בן רגע. יותר מזה, הרגשתי איך אני משנה צורה, איך אני גודל, איך הידע שלי מתרחב, איך אני לומד מתקפות חדשות. אני התפתחתי למנטיין.
"מנטיי" שרקתי. גרידוס היה מופתע. למרות שהרגשתי שאני יכול לנצח אלף גרידוסים. נתתי לפוקימונים שלי לקחת פיקוד.
בניגוד למה שהייתי בטוח שאעשה, שאנסה לתקוף את גרידוס, עשיתי משהו אחר. הפרחתי נשיקה באוייר. השתמשתי ביכולת אמהות. הנשיקה הוורודה נספגה לתוך גרידוס, גרידוס שחה לעברי, והתכרבל לידי.
אני כבר ידעתי מה לעשות. ירדתי אל קרקעית הים, ולקחתי את הניצוץ הבהוק, אבן הספיר השחורה חזרה למקומה הראוי.
שחיתי למעלה במהירות נרגש. וקפצתי קפיצה מעל המים. ראיתי את איימי עדיין דואגת בסיפון, על סף דמעות. הבחנתי בספינה ההצלה המתקרבת לעברי, אז השתנתי חזרה. עליתי כג'ון רגע לפני שהספינה הגעה אליי. ראיתי איך החיוך מתפשט לאיימי על הפרצוף, היא קפצה מרוב שמחה (רק קפצה, לא למים) האיש שהיה על סירת ההצלה הרים אותי אל הסירה, הוא נתן לי מגבת להתכסות בה. שמתי לב שכבר היה חושך, ירח מלא לבן ובוהק כיסה את השמיים הפרוסים כוכבים. לא היה לי מושג לכמה זמן נעדרתי.
המצאתי לאיש שהיה איתי איזה סיפור, שבלע אותי איזה לוויתן ענק, והצלחתי לשרוד שם. נראה לי שהוא קנה את זה, כי הוא התחיל לחפור לי איך גם חבר שלו פעם אחת נבלע על ידי לוויתן.
"איימי" צעקתי בהתלהבות כשעליתי לסיפון. רק עכשיו קלטתי כמה היא הייתה חסרה לי.
"מה אתה עושה?!" היא צרחה עליי, אבל ראיתי חיוך מוסווה בפנים שלה.
"ככה אתה קופץ למים?! אתה חייב לי הסברים!" היא צרחה.
"אני יודע... אני יודע..." אמרתי, וחייכתי גם אני. התגעגתי גם לצרחות של איימי.
"אבל לפני זה יש לי משהו לעשות" אמרתי. היא הביטה בי בהפתעה, כאילו חושבת שאני הולך שוב פעם לקפוץ מהמעקה.
התקרבתי אליה, ונישקתי אותה, נשיקה אמיתית, לא סתם בלחי כמו פעם שעברה.
"זה מסביר קצת" היא אמרה לי, וחייכה.
הסתכלנו שנינו על אור הירח הבוהק.
וזו הייתה הפעם היחידה בחיים שלי, שהרגשתי מאושר באמת.
המשך יבוא...
שם הפרק הבא: חבר וותיק
אהבתי מאוד את הפרק!
קדימה פרק הבא!
מאוד אהבתי,חששתי שלא תחזיר את הסיפור לעולם!
מצפה כבר לפרק הבא
[size="4"]פרק 41 - חבר וותיק[/size]
"כל הנוסעים מתבקשים לרדת מהספינה, הגענו לעיר סקאל" אמר הכרוז של הספינה.
"את קולטת איימי? הגענו לעיר סקאל, המכון של ניב נמצא כאן!" דיברתי אל איימי, אך היא הסתכלה על מישהו במרחק.
"על מה את מסתכלת?" שאלתי אותה והבטתי אל השמיים בכיוון שאליו הסתכלה.
"תראה שם" היא פנתה אליי והצביעה על נחש מעופף בשמיים.
הוצאתי את הפוקדע. דרגוניר, פוקימון הדרקון, נראה כמו נחש מעופף, הרבה אנשים חושבים שדרגוניר הוא פוקימון קרח, אך למעשה הוא יודע מתקפות קרח רק מהסיבה שבמקור הדרגונירים חיו במערות קרח, משם קיבלו את צבעם הכחול.
"הוא כאילו פוקימון נדיר או משהו?" שאלתי את איימי שהסתכלה עליו בהתרגשות.
"לא! תסתכל מי רוכב עליו!" היא השיבה.
הסתכלתי טוב יותר, רוכב על דרגוניר ישב חברי הוותיק קודי מנופף אלינו לשלום.
לאחר שאני ואיימי ירדנו מהספינה עם שאר הנוסעים וקודי הנחית את הדרגוניר שלו לידנו יכולנו לשבת על אחד משולחנות הפיקניק באיזור ולדבר בצורה נורמאלית.
היינו בפארק כלשהו ליד הכניסה לעיר סקאל, הפארק היה ירוק למדי מה שהתנגד לנוף שהשתקף מהעיר שנראה כמו עיר רוחות נטושה וקודרת.
"זו רק הכנה למה שהולך להיות בעיר, המקום היחיד במקום הזה שלא נראה כמו בית רוחות" אמרה איימי.
"אז מה קודי? דרגוניר?" פניתי אל קודי בהתרגשות לפגוש אותו שוב.
"בהחלט!" הוא ענה. "ומריאנה הביאה לי דיינו, זה הפוקימון של מחוז נאבר שסיפרתי לך עליו!"
"פוקימון ממחוז נאבר?" קפצה איימי. "אפשר לראות?"
"בטח!" ענה קודי. "דיינו, צא!" הוא אמר בעודו זורק פוקדור באוויר. פוקימון כחלחל וחמוד יצא מתוכו. הוא הלך על ארבע והיה לו צוואר ארוך מעט, שיער שחור כיסה את צווארו ואת ראשו, עם קרן קטנה מבצבצת מאחורי ראשו.
"וואו!" התלהבה איימי. אייפום קפץ מכתפי ורץ אל דיינו, מאושר מההזדמנות לשחק עם פוקימון נוסף.
"אז מה הולך אתכם?" שאל קודי.
שתינו הסתכלנו אחד על השני וחייכנו. "אנחנו קצת-" אמרתי.
"ביחד" קטעה אותי איימי.
"באמת? אני שמח בשבילכם". ענה קודי. חייכתי.
"נו? תפסת עוד פוקימונים?" שיניתי את הנושא במבוכה.
"לא ממש, סוואבלו עדיין לא התפתח לי... חשבתי שלפני שאני אלחם במכון כאן אני אוכל ללכת לחוף לתפוס הורסי או סידרה" ענה קודי.
"פוקימוני מים? חשבתי שאתה רוצה לפתוח מכון דרקונים, לא?" אמרה איימי.
"הם מתפתחים לקינגדרה שהוא פוקימון דרקון" הסברתי לאיימי בקצרה. "אולי נבוא איתך? חוף יהיה מקום מצוין לאמן את האלקיד שלי!"
"למה ללכת לחוף? אפשר ללכת לאגם הובימייף! אין שם הרבה אנשים בצד הזה של האגם." אמרה איימי.
"אנחנו ליד העיר הובימייף?" שאלתי בבלבול.
"לא, אנחנו בדיוק מהצד השני של האגם!" אמרה איימי. הבטתי במפה שלי, היא צדקה.
"יש לנו מעט הליכה" אמר קודי.
"אז כדאי שנתחיל לזוז!" אמרתי ושמתי את התיק על גבי.
"אלקיד צא!" קראתי כשהגענו לאגם.
"אלק-אלק" אמר אלקיד כשיצא והביט בי.
"אני אקים מחנה" אמר קודי. "איימי תנסי לפתות פוקימוני מים לצאת עם האוכל של אזומריל שיש לך".
איימי הביאה לי מעט מהפאפינים לפוקימוני מים וניגשה לאגם. פיזרתי מעט קרוב לשפת האגם וגם כמה על המים.
ראיתי כמה מג'יקארפים עולים מהמים וגם כמה גולדינים.
מהצד של איימי עלו כמה קרבים ולוטאדים.
"יש הורסים בכלל באגם הזה?" שאלתי את איימי וקודי.
"מארק היה יודע, הוא היה כאן כל כך הרבה פעמים" אמר קודי.
"גם אני הייתי כאן כמה פעמים" אמרה איימי. "יש כאן לא מעט הורסים".
"מה זה?" אמר קודי לפתע והצביע על בועות מתקרבות לכיווננו. צללית התחילה להתקרב אלינו.
"אני לא זוכרת שהיו פוקימונים גדולים באגם" אמרה איימי בבלבול כשראתה גם היא את הצללית הגדולה.
לפתע קפץ הפוקימון המסתורי מתוך המים והבהיל את כל שאר פוקימוני המים עד כדי כך שהם ברחו בחזרה לאגם למרות האוכל.
"אל-אלק" מלמל אלקיד בפחד.
"איי-אייפו" אמר גם אייפום בפחד ורץ להתחבא מאחורי.
"עכשיו כבר בטוח לא יגיעו הורסים!" רטן קודי.
"אני לא חושב שזו תהיה בעיה..." לחשתי בפחד.
קודי הביט אל הפוקימון. הוא הבין.
מולנו עמד קינגדרה בגודל מלא.
המשך יבוא...
שם הפרק הבא: פחד ועצב
אני יודע שהפרק הזה לא משהו אבל אני צריך טיפה להוריד את החלודה... מקווה שהפרקים הבאים יעלו ברמה לאט לאט!
וואו! אהבתי את הפרק!
אבל זה נכון שהוא היה קצת פחות טוב ויותר קצר מהשאר,אבל עדיין טוב מאוד
מצפה לפרק הבא!
תודה רבה :)
לי הוא הרגיש לי טיפה כמו פרק מעבר כזה...
אני בטוח שהפרק הבא יהיה יותר טוב :)
אני רק רוצה לומר לך תודה רבה שהמשכת לפרסם,הסיפור שלך באמת מדהים!