פוקמון-המסע לעולם החיים

תעשה סטופ קטן... אתה ממש נמהר! אתה מפרסם פרקים בקצב מסחרר וזה לא נעים כל כך... אני אקרא את הפרק הזה מחר.

אני משוכנע שעשית עבודה מעולה ועתה כבר רוצה להגיש את החומר אבל האט בבקשה. לטובתך :-)

אדם סליחה שאני מסחרר אותך:sorry:(למרות שזה בלתי נמנע עם כיני כמו שלי:wink:)
העניין הוא שראיתי שבסיפורים אחרים מפרסמים פרק ביום והבנתי שאין לי סיכוי להצליח אם לא אפרסם פרק ביום.
בכל אופן אני אכבד אותך ואפרסם את הפרק הבא אחרי שתודיע שאתה מוכן עליו:)
ולמי שלא יודע הנה פוקימונים של דור חמישי שהופיעו בסיפור:
מינצ'ינו
[IMG]http://cdn.bulbagarden.net/media/upload/thumb/e/ec/572Minccino.png/250px-572Minccino.png[/IMG]
ג'יגליט
[IMG]http://img.pokemondb.net/artwork/gigalith.jpg[/IMG]
זורוארק
[IMG]http://cdn.bulbagarden.net/media/upload/thumb/a/a6/571Zoroark.png/180px-571Zoroark.png[/IMG]

אז זה ג'יגליט

פרקים נהדרים!
רק עכשיו הספקתי לקרוא את כולם. כל הכבוד :)

[IMG]http://img818.imageshack.us/img818/3757/52416746.gif[/IMG]
הדבר הראשון שראיתי שפתחתי את עיניי היה פרצוף. זה היה פרצוף בגוון טורקיז בעל עיניים צרות ואדומות אישונים שביניהם מעין מטבע זהב ומתוך הראש יצאה נוצה ורודה ארוכה. מיד דחפתי את הפרצוף הרחק ממני, וכיוונתי לעברו את שני האגרופים הקטנים שלי באומץ הרב ביותר שיכולתי לגייס. צעקתי עליו" אתה אחד מהאחים וויוייל אני לא אתן לך לעצור אותי. אבל הפוקימון המשונה רק הביט בי במבט של הבנה וחמלה ואמר" הייתי שמח להיות וויוייל אבל לצערי הרב מתתי לפני שהספקתי להתפתח". "מי אתה? ולמה היית כל כך קרוב עליי?" שאלתי אותו. "שמי סניזל, ובמקרה שאתה לא זוכר אני הצלתי אותך מסופת המגמה של היטראן" השיב לי סניזל בשלווה". "אבל למה הצלת אותי, חשבתי שכולם כאן שונאים אותי" הפניתי לעברו את השאלה. "זה מכיוון שאני לא מכאן", השיב סניזל ושיגר קרן על-חושית מידו הימנית. "אתה הגעת משמי האור? גם אתה במסע?", שאלתי אותו מופתע לחלוטין. "ממש לא" השיב סניזל, "אולי זה יסביר לך משהו" אמר ופתח את שקיק הציוד שגיליתי שהיה קשור לצווארו.

מתוך השקיק ריחפה עננת עשן כחולה ומנצנצת. בתוך העננה החלו להופיע נקודות אור צבעוניות, שהתחברו אט אט לפנים זוהרות. הפנים היו ציפוריות, מעין מקור זהוב שמעליו אבן חן ורודה, משני צידי האבן הביטו בי עיניים ורודות עמוקות ומרגיעות, ואת הפנים האלו עטף ירח זהוב וגדול. הפה הקטן של הדמות נפתח והחל לדבר עליי:" שלום לך צ'יני, אני היא קרסליה שליטת שמי האור ואני חושבת שעליי להסביר לך כמה דברים. וודאי שמת לב לקנאות שבה דרקראי מנסה לסכל את מסעך, ואני רוצה להסביר לך את הסיבה לכך. אז כך, לפני שאתה יצאת למסע שלך, כבר עברו בהצלחה שני פוקימונים את המסע הזה אחד אחרי השני. אני ודרקראי נפגשנו לפגישה השנתית שלנו בה אנו דנים ביחסים בין התהום האפלה ושמי האור. אני הייתי מסוחררת קצת מיין הברי ששתינו ואמרתי לו שאני מוכנה להתערב שגם אם הפוקימון הבא שיישלח למסע הזה יהיה מג'יקרפ, הוא יעבור בקלות את התהום העלובה שלו. דרקראי שאל על מה אני מוכנה להתערב ואמרתי שאפילו על חלקה בשמי האור. וכך התערבנו, לחצתי את ידו, וברגע שהעשן השחור שלו עטף את כף היד שלי התפכחתי. הבנתי איזו טעות גדולה עשיתי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. דרקראי בכלל לא התייחס על הפוקימונים הקודמים שנכנסו אל התהום, הוא פשוט נתן להם לעבור. אבל בגלל ההתערבות הוא עושה עכשיו כל מה שהוא יכול כדי לעצור אותך. הוא מחפש איך לעקוף את חוקי המסע, אז הוא עצמו לא תוקף אותך אבל הוא שולח עלייך את הסגן שלו, ומשכנע פוקימון על לתקוף אותך ועוד רוקם אלף מזימות. אני מצטערת צ'יני, ולכן אני עושה את המעט שאני יכולה ושולחת את אחד המלאכים המוכשרים שלי לעזור לך."

הפנים של קרסליה התפרקו לאלפי ניצוצות צבעוניים והעננה נשאבה חזרה אל תוך שקיק הציוד. "אני לא מבין, שמי האור כל כך גדולים, למה לקרסליה חשוב כל כך להגן על חלקה קטנה שלהם?" שאלתי את סניזל המלאך. "שמי האור אם לדייק הם אינסופיים, אבל לא זו הבעיה", הסביר סניזל בקדרות. "העניין הוא שאם לדרקראי תהיה בעלות על חלק בשמי האור, הוא יוכל לפתוח שער אל התהום האפלה, ולתת לכל השדים והנבלים שלו לצאת ולהשתלט על שמי האור". "אין מישהו שיוכל לעצור את זה, ארקאוס או איזה פוקימון על אחר.

"ארקאוס הוא רק המפקח, אסור לו לתמוך באף צד במהלך ריב בין פוקימוני העל, ומהרגע שנחתמה ההתערבות הזו אפילו הוא לא יכול לעצור את התוצאות שלה" הסביר לי סניזל וראיתי כיצד הוא מצטמרר מהמחשבה. "זה אומר שאני חייב להשלים את המסע שלי, כדי להציל את שמי האור" אמרתי לסניזל. "נכון ולכן אני כאן כדי לעזור לך" הכריז סניזל.

"אז בוא נצא לדרך" הכרזתי והתכוננתי לשיגור קרן על-חושית מתוך היד שלי. אבל להפתעתי הרבה לא יצאה מן היד שלי הקרן הצבעונית, אלא כדור שחור מוקף ברקים סגולים. צפיתי בכדור מתקדם כמה מטרים באוויר עד שפשוט נעלם. "מה קרה לי?" הבטתי בסניזל בחרדה. "זהו כבר היום החמישי שלך כאן" השיב סניזל. "כידוע לך הסוג הנוסף שלך הוא רוח, ולא על חושי". "כמה זמן הייתי מעולף?" שאלתי את עצמי בחרדה. וסניזל השיב לי בלי שהתבקש:" היטראן תקף אותך בערב היום הרביעי וכעת צוהרי היום החמישי, הכוויות היו נוראיות ונאלצתי להשתמש בשתיים מפעימות הריפוי שלך עד שהן נעלמו לחלוטין". הוא הביט בי והבנתי שהיה לו קשה לראות אותי כשעוד הייתי מעולף.

"איבדנו זמן יקר ועלינו להחזיר אותו" הכרזתי. התכוננתי ללכת אבל הרגשתי תחושה מוזרה בגוף שלי. הסתכלתי למטה וראיתי שכפות הרגליים שלי שקועות ברצפה. " אני חושב שלפני שנצא כדי שאתרגל איתך קצת את סוג הרוח" צחקק לעברי סניזל. וכך למדתי לשלוט במרב מתקפות הרוח מקרן בלבול ועד ציפורן צל. ולאחר שעות של אימונים אינטנסיביים והסברים להמשך הדרך, יצאנו אני וסניזל להמשך הדרך, זה יה הלילה של היום החמישי ולא נותר לנו זמן רב, להגיע אל שער החיים ולהציל את עתיד שמי האור.

וואוו!!! איזה פרקים מדהימים אתה כותב!!! כל הכבוד לך! עוד פרק!עוד פרק!

מדהים אתה לוקח את הרעיון השגרתי של המסע של הפוקימון אבל מהמוות לחיים זה פשוט מדהים

[IMG]http://img692.imageshack.us/img692/6026/99194238.gif[/IMG]
הלכנו במשך כל הלילה והיום שאחריו, האוויר והאדמה היו הרבה פחות לוהטים מה שאמר שהיטראן כנראה כבר התרחק מאיתנו. בכל פוקמון שניסה לתקוף אותנו טיפלנו אני וסניזל יחד בצורה מושלמת. הוא משתמש בשיסוע לילה אני בציפורן צל, אני בכדור צל הוא באבקת קרח, היינו בטוחים שדבר לא יעצור אותנו כעת עד ששמענו את הקול.
"ברוכים הבאים יצורים חלשים" קרא לעברנו קול עמוק ומפחיד. הסתובבנו כדי לראות מהיכן בא הקול, ונתקלנו בזוג עיניים זוהרות באדום, שנעצו בנו מבט חודר מתוך הצללים. העיניים האלה ריחפו באפלה שמעל קיר סלע גבוה שהתרומם משמאלנו, וחששתי מכך שאיני יכול לראות לחלוטין את מי שהן שייכות לו. אך לפחות החשש הזה נעלם שהעיניים והגוף שמאחוריהם זינקו מן הסלע בקפיצה גמישה אחת ונחתו בקלילות מולי ומול סניזל.
באותו הרגע החלטתי שהיה עדיף לראות רק את העיניים נוכח היצור המבעית שעמד מולנו. הוא דמה לכלב שחור וגדול, כל גופו היה דק ושרירי, את גבו עיטרו מעין עצמות כסופות, וסביב צווארו ענד עצם כמעט עגולה שגולגולת מחברת את שתי קצותיה. מראשו שחלקו הקדמי אדום כדם קרוש, התעקלו זוג קרני כסף גדולות ובקצה זנבו הדק נצנץ להב שחור וחד למראה. הרגשתי כיצד כל גופי מצטמרר ושאלתי את הכלב השחור המפחיד "מי אתה?".
"אני הוא האוונדום הסגן השני והמוצלח יותר של לורד דרקראי וממני לא תברח בקלות, מינצ'ינו קטן". הבטתי בהאוונדום ותהיתי אם יש בו משהו קטלני יותר ממה שאני רואה עכשיו. קראתי לעברו:"אני לא לבד כאן יש איתי מלאך, וביחד נביס גם אותך". האוונדום הביט בנו במבט השורף שלו ואמר:"לצערך אנחנו ניפרד עכשיו מהמלאך השומר שלך". הוא פלט להבה ענקית מפיו והיא פגעה היישר בחזה של סניזל. סניזל התפתל בכאב בעוד הלהבה נכרכה סביבו, "שלום צ'יני אני מצטער" הוא לחש לעברי. לרגע אחד הופיעו עליו כנפיים גדולות והילה לבנה כמו אלו של אדריאנה, ואז הוא נעלם. הוא פשוט לא היה שם יותר והיה ברור שהוא לא יחזור.
"מה עשית לו?" צעקתי אל האוונדום. רק שלחתי אותו הביתה", אמר האוונדום, "ועכשיו תורך". לפני שהספקתי להבין למה הוא מתכוון הוא שיגר להבה נוספת לעברי. אך הלהבה הזו הייתה שונה, היא לא פגעה בי, היא נהדפה הצידה ממני. יכולתי לראות צורה ברורה של כדור ביני לבין הלהבה וחשבתי שזה סימן שאני מוגן. אבל טעיתי,הלהבה שהתפצלה סביבי התחברה שוב מאחוריי, למעשה נלכדתי בתוך כדור אש. "עכשיו האש האפלה שלי תבלע אותך" הכריז האוונדום. ראיתי כיצד תחתית הכדור נעשית שחורה והאדמה האדומה נעלמת מעיניי. השחור הזה התפשט כלפי מעלה מכסה את כל דפנות הכדור, לאחר שהוא הגיע את קצהו של הכדור לא יכולתי לראות דבר. הרגשתי כיצד החושך הופך מוצק יותר כמו מים שסוגרים עליי מכל כיוון. החושך הפך יותר ויותר מוצק עד שהרגשתי שלא נותר לי אוויר לנשימה, הוא סגר על צווארי ואז נחנקתי.
אחרי זמן רב מאד איני יודע כמה הרגשתי שאני חוזר למצב של מודעות. לא חשתי שום חלק של הגוף שלי הייתי רק נשמה בלי גוף כלוא לחלוטין באפלה מוחלטת. אמרתי לעצמי שאני חייב להתעורר איכשהו לחזור אל הגוף שלי, גם העתיד שלי וגם העתיד של שמי האור תלוי בזה. אבל איך אחלץ מהחושך הנצחי הזה, איך אצא משם. החלטתי שאם אבין מהו חושך אולי אצליח להשתחרר מהכלא הזה. חשבתי לעצמי, מה זה חושך, זה רק חוסר אור, הוא לא יכול לקבור אותי כאילו הוא משהו מוצק. נתתי למחשבה למלא את הראש שלי, חושך הוא רק חוסר אור,חושך הוא רק חוסר אור.
ואז הרגשתי שוב את הגוף שלי, החושך שעטף אותי כבר לא היה מוצק עוד. המשכתי לחזור אל המחשבה בראשי, עד שראיתי שכפות ידיי מתחילות לזהור. שחושך השחור שעטף את כדור האש החל להיעלם כמו קרח שנמס. וכשלא נותר יותר חושך פרשתי את ידיי לצדדים וכדור האש נעלם. האוונדום לטש בי עיניים כלא מאמין. "אף אחד לא התגבר אל הלהבה האפלה שלי מעולם" הוא זעק. "גם אתה נכשלתי האוונדום, עכשיו לך מכאן" צעקתי לעברו. "אתה עוד תראה, אולי אני נכשלתי אבל אתה לא תשוב אל עולם החיים" נהם לעברי האוונדום. הוא יילל ולהבה ענקית פרצה מן האדמה ועטפה אותו. כשהלהבה דעכה האוונדום לא היה שם.
נשכבתי אל האדמה ועצמתי את עיניי, הייתי מותש וידעתי שכשאקום יישארו לי רק שני ימים להציל את שמי האור לגמרי לבדי.

שכחת לערוך את רשימת הפרקים והפרק ממש מותח אבל זה לא הרבה פרקים אם כל הפרקים הם על המסע

[quote=מאסטר ליאון;1270910]שכחת לערוך את רשימת הפרקים והפרק ממש מותח אבל זה לא הרבה פרקים אם כל הפרקים הם על המסע[/quote]
תודה על התזכורת ערכתי את הרשימה:)
וכן אין הרבה פרקים, לא רציתי לכתוב איזושהי סאגה ארוכה רק סיפור קצר ומותח. למעשה נשארו רק עוד שני פרקים ואפילוג.

פרק יפה, רק הערה קטנה
כותבים תהיתי ולא טעיתי

[quote=חמין זה נאדים;1270979]פרק יפה, רק הערה קטנה
כותבים תהיתי ולא טעיתי[/quote]
צודק, תודה אני אתקן:)

הסיפור טוב, אבל יש דבר שמפריע לי ובהתחלה לא הבנתי מה זה, אבל עכשיו יותר ברור לי.
בכתיבה קשה לתת מינון נכון בין המרכיבים השונים שבונים את העלילה, לדוגמא, לחלק סיפור בין שתי קבוצות הצורה טובה. במקרה שמדובר על דמות אחת, יש יותר מסוג התמודדות אחת מולה הוא מתייצב, משברים אישיים, התמודדויות פיזיות וכדו' וגם יותר דברים אחרים מרכיבים את שאר העלילה חוץ ממציאת פיתרון לבעייה. יש גם הומור, בילבול, נאמנות, ויתורים, דפקים וכו'.
אתה משלב רק בין מוטיב של קשיי הדרך עם פיתרונות של מיצ'ינו והעייפות שלו שסוגרת כל פרק באופן די מונוטוני. בעצם אתה עוד עשוי לגמור את הסיפור בלי ששום תהליך התרחש לאף דמות בסיפור, בטח שלא למיצ'ינו.
הכתיבה הזאת בסדר למקרה מסויים, אם סוף הסיפור הוא לא כשמיצ'ינו חוזר לחיים אלא שהחזרה לחיים היא רק תהליך בשביל העלילה שתגיע כשמיצ'ינו יחזור לחיים. וזאת גם התחושה שיש לי מהסיפור כשאני קורא אותו.

נחמד מאוד. קראתי הכל והתענוג גובר.
אהבתי מאוד את העובדה שהסיפור מתומצת ואין הרגשה של מריחה!

אדם, תודה אני שמח שאתה מעריך את הסיפור למרות שהוא קצר:big_wink:
גלעד, פקחת את עיניי, אני אישית מנקודת המבט של הכותב רואה את השינוי שמינצ'ינו עובר, הוא מתחזק פיזית ונפשית ולומד להתמודד עם הפחדים שלו ועם הרגשות שלו. וכנראה שלא הקדשתי לעניין הזה יותר מדי מחשבה בכתיבה. בכל אופן בסוף הסיפור מינצ'ינו חוזר לחיים ויש תיאור של השינוי שעבר. אני אסתכל שוב על הפרקים הבאים לפני הפרסום שלהם ואבדוק כיצד ניתן להוסיף להם יותר עומק ולחשוף יותר את הרגשות של צ'יני.
המון המון תודה, אני יותר משמח לשמוע את התגובה הזאת שתעזור לי לשפר את הכתיבה:)