son off hell- סיפור חדש ישן שלי לתחרות
היי לכולם. זה סיפור שגם פתחתי לפני המון המון זמן בפורום (חפשו בגוגל- son off hell ) ובגלל חוסר זמן לא המשכתי את הסיפור ליותר מפרק 1. עכשיו אני מתכוון להמשיך אותו לפחות עשרה פרקים, והוא משתתף בתחרות הכתיבה של פורום ספרות. אני מאוד מקווה להצליח, כי לפחות לדעתי זה סיפור טוב.
[SIZE="5"][COLOR="DarkRed"]פרק 1: ההתחלה[/COLOR][/SIZE]
[I]העשרים ושבעה לאוגוסט,2010[/I]
רצתי ברחובות ניו יורק האפלים, מחפש אחר טרף קל. חושיי המפותחים סרקו מכך הצדדים, מחפשים אחר משהו לאכול. כבר חמישה ימים שלא אכלתי כלום, והאמת? אני גווע ברעב. אני יכול לאכול שלוש פרות שלמות. וזה לא דימוי, תסמכו עליי. מהבניין שמעליי שמעתי קול של זרם מים וקול נשי מזמזם שירים עליזים. גיחכתי. בני האדם הם לפעמים די טיפשים: חושבים שהעולם הוא רק טוב, שאין בו דברים רעים, ומפלצות קיימות רק באגדות. הם לא מעלים את המחשבה שכל המפלצות קיימות. ואני בין היצורים שנחשבים בעיניהם לאגדה. למעשה, אני סוג של אגדה חיה.יצור קטלני ביותר שמגיע מהביבים העמוקים ביותר של שאול התחתיות.לפעמים אני ויצורים מהגזע שלי מצטיירים בעיני רוחי כאש: רגע אחד היא טובה ועוזרת לכל איש ואיש, ואם אתה לא משגיח, היא תהפוך את עורה ותהפוך למפלצת חסרת רחמים שתהרוס כל מה שעומד בדרכה בלי להתחשב בדת, גזע, ומין. וכך גם אני. בעוד אני חושב מחשבות אלו, קלטו אוזניי רחש של גפרור ניצת ומשהו עולה באש. רצתי במהירות הכי גדולה והכי בשקט שיכולתי לכיוון מקור הקול, והגעתי לסמטה חשוכה שבה ראיתי את הדבר הבא: שני גברים לבושי שחורים בוהים בשמי הלילה ממעל ומעשנים סיגר. חיוך קל עלה על פניי: מזמן לא ניסיתי שניים במכה."אוקיי, זה הזמן." חשבתי בחיוך וזינקתי תוך כדי חשיפת ניבים.
שנייה אחר כך צרחה מקפיאת דם נשמעה ברחובות ניו יורק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
[I]הראשון לספטמבר,2010[/I]
"רינג-רינג,רינג-רינג," צפצף השעון ויד נשלחה מבעד לשמיכה, וכיבתה את השעון המעורר."שעון מטומטם," מלמל קול מתחת לשמיכה ומתוך השמיכה יצא נער כבן 14 לבוש בתחתוני בוקסר. הנער היה גבוה וצנום, והיו לו עיניים אפורות כעין הסערה, ושער חום בהיר שהבהיק בעור הבוקר. הוא נעמד מול המראה ועשה שריר.'באסה,' חשב לעצמו הנער,' עם שרירים כאלה שלא שווים כלום, אמנדה בחיים לא תצא איתי.' הוא חשב, ולפני שהספיק להאנח עוד נשמעה צעקה מלמטה:" ג'ראלד, אתה תאחר לבית פסר!" נשמעה צעקה וג'ראלד ענה:" אני בא אימא!" קצת בזעם, אבל התלבש מהר וירד למטה. הוא הגיע למטבח וראה על השולחן ערימת פנקייק מכוסים בסירופ מייפל, וליד הכיריים עמדה אימו,מכינה חביתה ומחייכת.ג'ראלד ליקק את שפתיו בתאבון, התיישב והתחיל לטרוף את הפנקייקים במהירות עצומה.תרגע ג'יי-ג'יי שלי, אתה עוד תחנק!" אמרה אימו של ג'יי בחיוך ובצחקוק קל וג'יי מחה:" אימא! אמרתי לך לא לקרוא לי ככה!" אמר ג'יי בכעס קל ואימו אמרה:" אוי בסדר, ותנגב את המייפל מהסנטר, אתה לא רוצה להראות מגוחך ביום הראשון." אמרה אימו של ג'ראלד ולפתע נשמע צופר של אוטובוס."אוקיי, ביי אימא!" אמר ג'ארלד, נתן נשיקה מהירה לאימו,חטף את התיק, ויצא מהבית.הוא מלמל לנהגת האוטובוס "בוקר טוב," חפוז, והתיישב במקום באמצע האוטובוס ליד החלון. כשהאוטובוס התחיל לנסוע הוא ראה את אימו מנופפת לו לשלום מהחצר, חיוך גדול מרוח על פניה.ג'ראלד חייך ופנה להסתכל על יושבי האוטובוס.
זה היה אוטובוס טיפוסי של תיכון: בסוף האוטובוס ישבו כל המקובלים, חברי נבחרת הפוטבול, ספורט שג'ראלד לא הצטיין בו אף פעם, חברי נבחרת ההאבקות, ספורט שג'ראלד שנא בגלל כל הזיעה, ולא בגלל המכות: הוא דווקא נהנה ללכת מכות.יש משהו די כיף בלהכאיב לאנשים. וכמובן, המעודדות, וביניהן אמנדה ווטרסון. אמנדה ווטרסון גרה רחוב אחד מהבית של ג'יי, והיא הייתה היפיפיה של חטיבת הביניים בשנה שעברה:היו לה עיניים כחולות כמו השמיים, שיער שחור כמו עורב ומבריק בעור השמש, והיא הייתה שזופה מאוד, והיה לה חיוך...החיוך שלה המיס את כל הבנים בסביבה, והוא נראה כאילו הוא יצא מפרסומת למשחת שיניים." היי ג'יי," היא אמרה בביישנות כשראתה את ג'יי והוא אמר:"אה...בב...היי." הוא ניסה לחייך אליה, אבל יצא לו חיוך עקום כזה. אמנדה ציחקקה וחזרה לדבר עם כל המקובלים.'אני כזה אידיוט, כשאני מדבר איתה אני כמו גולם!' הוא חשב בזעם וישב. ג'יי היה מאוהב באמנדה מכיתה ה', ועד היום הוא מאוהב בה. לפתע, הוא שמע צחקוק מאחוריו וראה על הספסל האחורי נער שהוא לא הכיר, מחבק את אמנדה ונותן לה נשיקה על הפה. ג'יי התעצבן מאוד וישב בחזרה במושב ולפתע הרגיש מעיין של כוח עולה בו. ואז, הוא הרגיש זעם אדיר שנבע מתוכו, ולפתע מתוך גופו יצאה אנרגיה אפלה והרסנית, וג'יי עצם עיניים והתכרבל לכדור,מפוחד.זאת הייתה תחושה שלא ניתן לדמיין,מערבולת של הרבה רגשות, ומשהו פאגאני וחזק מאוד. אך כמו שזה התחיל מהר,כך זה נגמר,וכעבור דקה הוא חזר לשבת וראה מחזה מבעית: כל האוטובוס היה זרוע גופות, וכל הרצפה והמושבים היו מותכים מהתופת הרותחת. ג'יי בחן את גופו בחרדה, מצפה לראות משהו דומה לגופות השרופות שהיו מפוזרות בכל האוטובוס, אבל ציפתה לו הפתעה: על רגליו,ידיו, ובעצם כל גופו לא הייתה אפילו שריטה. ג'יי המפוחד קם ממקומו:' זה לא קורה, זה לא קורה!' הוא חשב ופילס לעצמו דרך בין כל הגופות. הוא שבר את הדלת בבעיטה, ויצא מהאוטובוס, מלא עשן ופיח. הוא ראה המון של אנשים מבועתים, קפואים במקום כאילו הוא נחת מהחלל. או לפחות, יצא מהשאול.
הוא התחיל לרוץ.
