Printable View
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/93c1bc17761ffe6c2f259dbfc22d60c7.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/e6957e42502073d3cd3bc14506ef9e8d.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/e79198774623f76b97ea922e79ab343f.gif[/img][/url]
סיפור יפה.
אני חושב שהראת את הרגשות של סימון
והרעיון טוב.
מכחה לפרק הבאה!
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/21da4b409f2bb164b8d0aefd7cfba87a.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/749fda2b4b05cae9cae03f723098806f.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/bcbe57a5e97101c5e2fcc05562adafbd.gif[/img][/url]
מעניין מאוד תמשיך!!
תמשיך בבקשה הייתי מרותק למחשב כל הסיפור יש לך כישרון לזה
תודה רבה לכם! ציפיתי לקצת יותר תגובות האמת, אבל כנראה ככה זה בפורומים כאלה. לא נורא, לא מדאיג אותי.
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/4613c5a0f2c7746db8da0ec4abb736a2.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/8e715277848daf9df2e7ba9c27cd27ae.gif[/img][/url]
כל הכבוד!
תמשיך זה מאוד מעניין
תודה!
ועוד קצת תגובות לא יהרגו אף אחד.
וגש שיניתי את הצורה שבה אני מפרסם את הפרקים. ככה זה הרבה יותר נוח לדעתי לקרוא. הפורום פשוט מעוות את כל הצורה של הסיפור.
תמשיך בקשה זה ממש ממש מעניין
הצורה של הפורום יותר נוחה, הצורה שלך פשוט כואבת בעייניים.
סיפור יפה, אבל הפרקים לא ניגמרים בנקודות טובות, וחסרים תיאורים.
סיפור נחמד מאוד תמשיך לזרום אני רוצה לקרוא עוד מהסיפור :)
[quote][i]Originally posted by norg[/i]@May 27 2009, 07:47 PM
[b]הצורה של הפורום יותר נוחה, הצורה שלך פשוט כואבת בעייניים.
סיפור יפה, אבל הפרקים לא ניגמרים בנקודות טובות, וחסרים תיאורים.[/b][/quote]
אם אתה אומר שהצורה שאני מפרסם כואבת בעיניים אז אני אפרס את זה גם בצורה הרגילה וגם בצורה שיש עכשיו, אני לא רוצה סתם לעצבן אנשים. תודה על התגובה (:
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/7ec9094fc7b30e300b4bcc5ae4c415c3.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/86e9d25e62fad1f5422cca196e4245c9.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/e7f0e0035c20745ccbaf752b43c65b57.gif[/img][/url]
-----
[u]פרק 4[/u]
סיימון עמד בצד אחד של המגרש, כשבצידו השני עמד מייקל. זה קרב בין סיימון דורנשטיין העלוב והפתטי למייקל פולט הנערץ והמוכשר בטרוף. גם זה, כמו הקרב נגד אבא שלו לפני שבועיים וחצי, קרב שההפסד של סיימון הוא ודאי.
הקהל שנאסף לראות את הקרב צעק את שמו של מייקל ללא הפסקה. הוא הרגיש נורא לעמוד מול מייקל ולהלחם בו אחרי שעזר לו במשך השבוע וחצי האחרון, ועזר לו ללמד את מגבי מתקפות שהוא בחיים לא היה מצליח ללמד. הבושה שהרגיש ממבטיהם המזלזלים של הקהל ניקרה בו ללא הפסקה, אבל מייקל שעמד מצידו השני של המגרש אמר לו – "אל תדאג, אתה תהיה בסדר גמור. תתעלם מכל מה שנמצא מסביב ותתרכז בקרב, זו הדרך היחידה שבה תוכל לשלוט באופן מלא על הפוקימון שלך ולחשוב בצורה צלולה."
המשפטים האלה שלו, חשב סיימון. אלוואי שהוא היה מסוגל לעשות חצי ממה שמייקל עושה. כל העידודים האלה לא עוזרים, הוא צריך להיות חזק יותר, זה הדבר היחיד שיעזור לו.
ואז מייקל שלף את הפוקדור שלו. סיימון הרגיש זיעה בכל חלק גוף אפשרי, והידיים שלו רעדו רעידות קטנות ובלתי נראות. אבל הוא הרגיש את הרעידות, וידע שהוא לחוץ כמו שלא היה לחוץ זה זמן רב. הוא עשה כמו מייקל ושלף את הפוקדור שלו גם. הוא ראה איך אור השמש הנעים של הבוקר משתקף בפוקדור המבריק, ולרגע מצא את עצמו מתפלל לשמש שתעניק למגבי אש חזקה מספיק כדי לנצח. הוא שמע לעצתו של מייקל, וניסה בכל כוחותיו הנפשיים להתעלם מצעקותיהם ומנוכחותם של האנשים בקהל, מבחינתו הם לא היו קיימים יותר. זו הייתה רק אשליה רגעית, ומיד הם חזרו להיות סביבו וצעקו את שמו של מייקל.
הוא נשבע שיום אחד יהיה לו קהל מעריצים שיצעק את השם 'סיימון' ללא הפסקה.
הוא שלף את הפוקדור, וזרק אותו ראשון באוויר. הפוקדור נפתח בקול פיצוח, ומתוכו יצא מגבי שעמד על המגרש בביטחון ובצייתנות. מאז שהוא התחיל להתאמן יחד עם מייקל, מגבי הרבה פחות היפוכונדר מבעבר, וכבר לא עושה מה שמתחשק לו בזמן הקרב. סיימון הצליח לרכוש את אמונו.
מייקל זרק את הפוקדור גם כן. הפוקדור התעופף באוויר מספר שניות, נפתח, ואור אדום יצא ממנו ונחת מטרים ספורים ממגבי. מהפוקדור יצא פוקימון קטן, ארוך וסגול. הוא התפתל על הזירה והרים את ראשו להתבונן מסביב. עינו הצהובות של הפוקימון שידרו תוקפנות וארסיות. סיימון זיהה אותו כפוקימון הנחש, אקנס.
הקרב נראה הוגן, חשב סיימון. שני פוקימונים בערך באותו הגודל, בעלי כישורים שנראים שווים. סיימון לא יכול היה לבקש יותר מזה. ללא ספר מייקל ויתר לו, הרי למייקל יש פוקימונים חזקים בהרבה מאקנס. אבל גם אם הפוקימונים שווים בכוחם הפיזי, למייקל יש את היתרון של השכל. הוא פשוט מאמן הרבה יותר טוב ממנו, ולכן הסיכויים של סיימון לנצח נראים עלובים גם ככה.
סיימון רצה לקחת את הפיקוד על הקרב הזה ולהיות הכי טוב שהוא יכול, ולכן החליט לתקוף ראשון.
"מגבי, תשתמש בערפיח!" פקד סיימון.
מגבי שאף אוויר לתוך ריאותיו, אבל לפני שהוא הספיק לנשוף אותו החוצה ולהוציא את הגז הרעיל, מייקל כבר פקד תגובה נגדית – "אקנס, תשתמש בחנק!"
אקנס שעט לעברו של מגבי והתעטף במהירות מדהימה סביב צוורו. מגבי לא הצליח לנשוף את הגז הרגיל, והמתקפה התבטלה. אקנס היה כרוך סביב צוורו של מגבי, ומגבי הראה סימנים של חוסר נשימה. אם סיימון לא יפעל מיידית כדי למנוע את החנק שלו, הוא יפסיד בקרב באופן משפיל, ואת המחשבה הזו הוא לא יכול היה לקבל, במיוחד כשזה נגד אדם כמו מייקל.
סיימון ניסה נואשות למצוא פיתרון, ואז הבריק לו רעיון. הוא חשב על אגרוף האש של מגבי, ועל כך שכשמגבי מרכז את האנרגיה שלו בגוף באזור מסויים, האיזור מתחמם ולא ניתן לגעת במגבי מחשש לכוויה. סיימון פקד על מגבי את הדבר הראשון שעלה לו בראש – "מגבי, תרכז אנרגיית אש באיזור הצוואר שלך! תחמם את האיזור עד שאקנס לא יוכל לגעת בך עוד!"
מגבי החל להראות סימנים של ניסיון התרכזות, בדיוק כמו שהוא עושה כשהוא מרכז אנרגיה בידו כדי ליצור אגרוף אש. תוך מספר שניות אקנס לא היה מסוגל יותר להחזיק בגרונו של מגבי. האיזור היה חם מידי, ואקנס החל להתפתל בכאב. הוא ירד מצוורו של מגבי והתרחר מידית בזחילה כמה מטרים.
קולות בוז נשמעו מהקהל. ברגע זה סיימון ביצע מהלך מאוד טוב, אבל הקהל לא אהב את זה. הקהל רצה לראות את מייקל מנצח. אבל הקהל לא עניין את מייקל. "יפה מאוד," אמר מייקל מצידו השני של המגרש. "אפילו אני לא צפיתי את זה."
סיימון הרגיש גאווה שכמוה הוא לא הרגיש מעולם.
אבל הוא לא נתן לעידוד של מייקל להשפיע עליו יותר מדי. הוא רצה להראות עוד מהיכולות שלו. "מגבי, תשתמש בגחלת!"
מפיו של מגבי יצאו מתכי אש קטנים שפגעו באקנס מספר פעמים. סיימון לא שכח שרק בזכותו של מייקל שנגדו הוא נלחם עכשיו המתקפה הזאת שווה משהו. אקנס התפתל מספר פעמים והחל להתחמק במהירות מהמתקפה. האוויר של מגבי נגמר, ומתכי הגחלת הפסיקו. זו הייתה ההזדמנות של אקנס לתקוף.
"אקנס תשתמש בנשיכה!" קרא מייקל, שהחל לקחת את הקרב ברצינות.
אקנס קפץ במהירות לכיוונו של מגבי חסר הנשימה, ותפס שוב בצוורו. הפעם השיניים ננעצו בגרונו של מגבי, דבר שללא ספק ישאיר סימנים לימים הקרובים. מגבי צעק צעקות כאב קטנות. הוא ניסה להוריד את אקנס ממנו בכוח באמצעות הזרועות, אך הדבר היה קשה יותר ממה שהוא נראה.
"מגבי, נסה להעיף אותו ממך, עכשיו!" סיימון נכנס לפאניקה.
מגבי, במיטב כוחותיו, הצליח להרפות את הנשיכה החזקה של אקנס, והעיף אותו ממנו מספר מטרים באוויר. אקנס נחת על הרצפה בקול חבטה חזק.
מגבי היה מותש. החנק והנשיכה לקחו ממנו כמעט את כל כוחותיו. אבל הוא צריך לעשות מאמץ אחד אחרון כדי אולי לנצח. "מגבי, תשתמש באגרוף אש, כמה שיותר מהר!"
למגבי לקח מספר שניות לטעון את אגרוף האש, וזאת משום שהוא לא מתורגל במתקפה הזו מספיק. הוא ריכז אנרגיות בכף ידו הימנית. הוא יהיה חייב להצליח לפגוע עם זה באקנס, כי אם לא והמתקפה תתבזבז, זה יהיה הסוף של מגבי.
כדור אש הופיע ביד הימנית של מגבי. זה נראה היה כאילו הוא אוחז בשמש קטנה, והוא החל לרוץ לכיוונו של אקנס כשכף ידו מוכנה להכות בכל עוצמתה.
אבל אז מייקל הפתיע אותו – "אקנס, תשתמש בפצצת בוץ!"
אקנס פתח את פיו, ויצר כדור בוץ גדול שנורה כמו כדור אקדח מגרונו של אקנס. הכדור פגע בבטנו של מגבי בעוצמה, התפוצץ, והתיז כמויות אדירות של בוץ לכל עבר. מגבי הועף לאחור, ונחת על גבו בכוח. כולו היה מלוכלך בבוץ שחור וסמיך. הקרב נגמר.
סיימון הסתכל על מגבי ואקנס, ואז על מייקל. מייקל חייך אליו חיוך קטן, יפה ומתנצל. "אמרתי לך שאתה תהיה בסדר גמור. נתת קרב מצויין."
סיימון לא התייחס לקריאות הקהל שהריעו למייקל, הוא התיחס אליהן כאילו היו קריאות עידוד בשבילו. והוא לא יכול היה שלא לחייך בחזרה.
-----
[url=http://pokemon.marriland.com/images/platinum/sprites/front/norm/240_magby_1_m.png]מגבי[/url]
[url=http://pokemon.marriland.com/images/platinum/sprites/front/norm/023_ekans_1_m.png]אקנס[/url]
פרק נחמד.
אתה מעביר טוב מאוד את התחושות של סיימון, ומאוד ברור מה הוא חושב.
יש רגעים שהיית צריך להבליט יותר, ובנקודה הזאת, די אין חשק להמשיך לקרוא, אין הרבה סיבות להתתעניין מה יקרה הלאה.
אני לא אומר שאין, אבל לדעתי הפרק היה הרבה יותר מושך אם הוא היה נגמר כשמייקל אמר לאקנס לירות פצצת בוץ.
אבל כל אחד והדעה שלו.
8/10
[quote][i]Originally posted by norg[/i]@May 27 2009, 11:28 PM
[b] פרק נחמד.
אתה מעביר טוב מאוד את התחושות של סיימון, ומאוד ברור מה הוא חושב.
יש רגעים שהיית צריך להבליט יותר, ובנקודה הזאת, די אין חשק להמשיך לקרוא, אין הרבה סיבות להתתעניין מה יקרה הלאה.
אני לא אומר שאין, אבל לדעתי הפרק היה הרבה יותר מושך אם הוא היה נגמר כשמייקל אמר לאקנס לירות פצצת בוץ.
אבל כל אחד והדעה שלו.
8/10 [/b][/quote]
מה שאתה אומר בעצם זה שצריך לסיים את הפרקים בנקודות קצת יותר מותחות? כי בנקודה הזאת אני מסכים איתך, ואולי באמת עשיתי טעות בפרק הספציפי הזה.
[quote][i]Originally posted by skink[/i]@May 27 2009, 11:36 PM
[b] מה שאתה אומר בעצם זה שצריך לסיים את הפרקים בנקודות קצת יותר מותחות? כי בנקודה הזאת אני מסכים איתך, ואולי באמת עשיתי טעות בפרק הספציפי הזה. [/b][/quote]
זה מה שאני אומר.
הפרק הזה נגמר בלי להשאיר ציפייה.
תקרא את הסיפור שלי ותראה למה אני מתכוון.
עם עוצרים בנקודה יותר מותחת זה משפר המון.
וגם שגעות כתיב/הקלדה.
תבצע הגעה.
למשל מהפרק:
"ללא ספ[b]ר[/b] מייקל ויתר לו"
הבנת מה הבעיה?
בדיקות הגעה לאחר כתיבת הסיפור יעזרו לו מאוד
אני חושב שאתה צריך קצת לתת לנו קצה חוט לפרק הבאה.
לעניין אותנו ותעבור על זה ותבדוק שאין שגיאות כתיב.
בסך הכול פרק יפה, מכחה לבא!
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/cd2932a694d9bc2935666a96e882b53a.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/e9f264a5fc723216613eb813c506660d.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/f8e42179a590901eb1dc36cbfe2bbbf7.gif[/img][/url]
-----
[u]פרק 5[/u]
מאז הפריצה לבית, אבא של סיימון בקושי דיבר איתו. הוא היה עסוק בטלפונים, בפקסים ובפגישות חשובות מחוץ לבית. סיימון לא הבין את פשר הדבר, אבל הוא לא רוצה להידחף לענייניו הפרטיים של אבא. אלה כנראה ענייני עבודה, סתם תקופה לחוצה. זה משהו שכל בנאדם עובר בעבודה שלו, ובמיוחד בעבודה שאבא שלו עבד בה. הוא עובד במשטרה, בתפקיד בכיר מאוד, והעבודה שלו הייתה קשורה לא פעם להתעסקות עם עבריינים מהשורה הראשונה, כאלו שהיו להם קשרים הדוקים מאוד עם העולם התחתון המסוכן.
סיימון לא שאל אף פעם את אבא שלו על העבודה שלו. וגם כששאל, לא היה מקבל תשובה מפורטת יותר ממה שהוא כבר יודע. משפטים כמו "איך היה בעבודה?" לא באו בחשבון בבית הזה.
בתקופה האחרונה הוא לא מפסיק לחשוב על אמא שלו. הוא חולם עליה כמעט כל לילה. היא אומרת לו בחלום שהוא יצליח בכל מה שיפנה אליו, אבל הוא לא מאמין לה. זה פשוט לא פייר איך שהיא מתה כשהוא היה בגיל צעיר כל כך, והשאירה אותו לבד עם אבא שלו. סיימון בקושי זכר ממנה משהוא. את הפנים שלה הוא מכיר רק בזכות תמונות ישנות שצולמו לפני שנים, כשהוא היה עוד תינוק.
אחת התמונות נמצאת אצלו תמיד במגירה בחדר. הוא פתח את המגירה, והוציא את התמונה המצהיבה. הוא הסתכל על ההורים שלו שמופיעים בתמונה יחד עם תינוק בזרועותיה של אמא. התמונה צולמה במקום שהוא אף פעם לא הצליח לזהות. הייתה שם גינה גדול מאוד עם דשא ירוק ומשחקים פזורים בכל מקום. היה שם גם בית קטן ויפה, עם גג אדום וחלונות גדולים. הוא ידע שזה הבית שהוא גר בו כשהיה תינוק, אבל לא זכר ממנו כלום. אבא שלו עמד יחד עם אמא שלו ועם סיימון התינוק שנמצא בזרועותיה. לאבא היה חיוך על הפנים. הוא ניסה להזכר מתי הוא ראה חיוך על פניו של אבא שלו, אבל לא הצליח להזכר.
סיימון החזיר את התמונה למגירה, וניסה לשכוח מהכל.
*
סיימון ומייקל התראו הרבה פחות בזמן האחרון. לסיימון לא היה זמן פשוט, הוא היה עסוק במבחני סוף השנה ובקושי היה לו זמן לנשום. זה השפיע גם על מגבי, שהתחיל להראות מאוכזב מזה שהוא לא יוצא מספיק מהפוקדור להתרענן. השיעמום של מגבי גרם לו לפעמים לצאת מהפוקדור על דעת עצמו ולהסתוב בבית ללא השגחה. לפני יומיים, כשסיימון לא שם לב שמגבי יצא מהחדר, הוא נכנס לחדר שינה של אבא שלו ונרדם שם. כשאבא שלו חזר הביתה הוא הופתע לגלות שהמנורה בחדר שלו עולה באש. אבא שלו לא ידע את דעתו מרוב זעם.
סיימון היה עסוק בלמידה למבחן באזרחות שיתקיים מחר, כשפתאום הטלפון צלצל. הוא הרים את השפורפרת, ומהצד השני של הקו דיבר מייקל.
"סיימון?" שאל מייקל מהצד השני.
"היי מייקל, מה קורה?" ניסה סיימון לזרום עם השיחה.
"אני בסדר, אבל עזוב את זה עכשיו. בוא מיד לפארק, אני צריך לפגוש אותך ברגע זה." הוא נשמע לחוץ.
מייקל אף פעם לא היה צריך לפגוש את סיימון באופן דחוף כל כך. "מה קרה? אתה יודע שאני לא יכול לצאת מהבית. אני חייב ללמוד. לי, שלא כמו לך, יש אלף ואחד מבחנים ללמוד אליהם."
"סיימון, תקשיב לי, אתה סוגר את הספר שבו אתה קורא עכשיו, ובא לפארק. אני רוצה לראות אותך פה תוך חמש דקות. זה דחוף." הוא אמר, וניתק את השיחה.
סיימון רצה לתת למייקל סטירה. הילד הזה פשוט חושב שהוא האדם היחיד שקיים בעולם.
ולמרות זאת, סיימון סגר את הספר, ויצא החוצה בריצה כשהפוקדור של מגבי בכיסו.
*
זה היה היום החם ביותר מתחילת השנה. סיימון לבש את הבגדים האווריריים ביותר והקצרים ביותר שהיו לו בארון. אבל בגלל הריצה שהוא רץ לפארק, הוא הזיעה בטרוף. הוא ידע שפניו יהיו אדומות לפחות לשעה הקרובה, אבל התנחם בזה שגם ככה הפנים של כולם יהיו מיוזעות ואדומות ביום שכזה.
סיימון פגש את מייקל ליד הספסל שעליו הם תמיד ישבו כשנחו מהאימונים. מייקל, בשונה משאר הפעמים שבהם הם נפגשו, לא היה מלא חיים ועירני כמו בדרך כלל. להפך, הוא נראה מודאג.
"מה קרה?" שאל סיימון באופן אוטומטי.
"אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל אני חושב שעוקבים אחריי. אני לא יודע מה לעשות!" אמר מייקל, והתבונן בפניו של סיימון כדי לחפש אישור והבהנה.
סיימון הופתע מהישירות של מייקל. המחשבה הראשונה של כל בנאדם נורמאלי שמספרים לו דבר מגוחך כזה, היא שעובדים עליו. ולמרות שהרעיון נשמע מגוחך, סיימון לא ביטל אותו מייד. הוא רצה להבין על מה מייקל מדבר.
"למה נראה לך שעוקבים אחריך?" שאל אותו. "זה פשוט... אני לא יודע, לא נשמע סביר. דברים כאלה קורים רק בסרטים, וגם למה שמישהו ירצה לעקוב אחריך?"
מייקל נראה מאוכזב מהתגובה של סיימון. "ידעתי שלא תאמין לי," הוא כמעט צעק. "יש מכונית שחורה כזו שחונה ליד הבית שלי כבר שלושה ימים, ולכל מקום שאני הולך אליו, איכשהו, גם המכונית הזאת נמצאת שם. אני לא יודע למה עוקבים אחריי, אבל אני בטוח שזה נכון. זה פשוט מפחיד. אני מנסה כל הזמן להתחמק ממנה, פונה לסימטאות שאני לא אמור לפנות אליהם, הולך מהר יותר מהרגיל, אבל הם מצליחים תמיד למצוא אותי. אני כבר לא יודע מה לעשות."
סיימון הקשיב, אבל לא הצליח להבין למה שמישהו יעקוב אחרי מייקל. הוא סתם נער רגיל שיוצא בקרוב למסע הפוקימונים שלו. יש עוד אלפים כמוהו.
"אם אתה אומר שמכונית עוקבת אחריך לכל מקום, זה אומר שהיא עוקבת אחריך גם עכשיו. אתה יכול להצביע עליה?"
מייקל הרים את ידו בעדינות. "היא שם, אתה רואה את מכונית הוולוו השחורה הזאת?" הוא הראה לו אותה בתנועת ראש קלה.
סיימון ראה אותה. החלונות של המכונית היו שחורים, כך שלא ניתן היה לראות מי נמצא בפנים. אבל היא עמדה שם. מייקל לא שיקר. היא עמדה לבדה, מתבוננות באופן שקט ומדוייק, אבל חשוף וברור, צופה עליהם בשבע עיניים. סיימון הרגיש פגיע.
"אני חושב שמישהו מנסה להפחיד אותך," אמר סיימון. "אף בנאדם לא מספיק סתום כדי לעקוב אחרי מישהו בצורה גלויה כזו. הם רוצים שתיראה שהם עוקבים אחריך. הם מנסים להלחיץ אותך." הוא שתק לשתי שניות, והתבונן במייקל שבלע את המילים שלו אחת אחת בעיניים פעורות. "והם גם מצליחים. אתה חייב להירגע ולהשטלת על עצמך. תמיד תסתובב עם הפוקימונים שלך יחד איתך, ותלך לבד כמה שפחות. אני אנסה לברר מה הם עושים פה כרגע, ואם קורה לי משהו, תברח."
סיימון קם על רגליו והחל ללכת לכיוון המכונית.
מייקל נבהל וקם על רגליו גם כן. "רגע, מה נראה לך שאתה עושה?" הוא שאל אותו בבהלה.
"אני הולך לבדוק מה הם רוצים ממך." סיימון ענה בפשטות.
"השתגעת? ומה אם הם מסוכנים? אני לא יכול לקחת על זה אחריות!" הוא אמר בתוקפנות. "אם כבר, אז שנינו הולכים אליהם יחד."
לסיימון לא הייתה ברירה אלא לקבל את ההצעה של מייקל. אם הם מסוכנים, עדיף שמייקל יהיה איתו. למייקל לפחות יש פוקימונים מספיק חזקים שיכולים להתמודד עם אנשים מסוכנים.
הם התקרבו למכונית באיטיות. הבנאדם שיושב בפנים רואה אותם בבירור, והוא מוכן לקראתם. בזה לא היה לסיימון ספק. מייקל שלף פוקדור בידו, וסיימון שלף את הפוקדור של מגבי גם. במקרה הצורך, הם ישתמשו בפוקימונים שלהם כדי להגן על עצמם. הוא קיווה בכל ליבו שהם לא יאלצו להגיע למצב הזה.
הם היו במרחק מספר מטרים בלבד מהמכונית, כשפתאום הדלת נפתחה בפתאומיות. קול פיצוח נשמע מתוך המכונית, ואור אדום וחזק הופיע. פוקימון שסיימון לא הצליח לזהות עמד לנגד עיניהם.
-----
פרק מותח , הבנת את הרעיון של הסוף המותח!
תמשיך!
תודה!
עוד תגובות בבקשה.
כאן בפורום אין יותר מדי תגובות.
סיפור יפה, אבל עם קצב הפירסום לא יהיה טוב, לא יקראו את הסיפור
עד כעשיו זה היה קצב פרסום של פעם ביום, ואפילו יותר מזה. זה פשוט מוריד לך את המוטיבציה לכתוב כשאתה לא מקבל מספיק תגובות. אתה תוהה כמה אנשים בכלל קוראים את זה ואם זה שווה את זה.
גם אני ממאוכזב שהרבה אנשים לא נכנסים לפורום הזה וקוראים תסיפורים..
אבל תמשיך אל תוותר!
תראה, הרבה קוראים ולא מגיבים.
אני מכיר את זה, ואתה כותב בשביל עצמך, לא בשביל התגובות
[quote][i]Originally posted by norg[/i]@May 29 2009, 02:58 PM
[b] תראה, הרבה קוראים ולא מגיבים.
אני מכיר את זה, ואתה כותב בשביל עצמך, לא בשביל התגובות [/b][/quote]
ברור שאני כותב בשביל עצמי. אני כותב את הסיפור הזה ולא מתכוון להפסיק עד שיימאס לי לכתוב אותו (זה לא יקרה בקרוב אני מקווה). אבל כשמגיבים לך, גם אם זו התגובה הכי בנאלית או תגובה רעה, זה נותן לך רצון להמשיך לכתוב. גם כי אתה יודע שאתה צריך לרצות קהל שקורא ומצפה לפרקים, וגם כדי לשפר את הכתיבה שלך.
תראה, אם אתה כותב בשביל עצמך, לא צריך לעניין אותך איך מגיבים לך.
זה סוף פסוק
בעיקרון זה נכון, אבל זה לא לגמרי סוף פסוק. אתה תמיד תירצה שיהיו הרבה מגיבים, זה אישור לזה שאתה עושה משהו שמעניין אנשים, גם אם בתכלס אתה כותב בשביל עצמך.
תראה, אני כותב את הסיפור, מפרסם אותו בשני פורומים, ולא מגיבים.
מזיז לי, לא.
אני כותב בשביל עצמי, ואני יודע שגם עם לא מגיבים, פשוט קוראים את הסיפור והולכים
ואוו ,אתה מצליח לרתק אותי לכיסא!!
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/e5fb1dee0e111983c15efe7632d05fd1.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/e36d88a4707b3021bf57b80a47caafaf.gif[/img][/url]
-----
[u]פרק 6[/u]
סיימון הסתנוור מהאור האדום שהופיעה בפתאומיות מתוך המכונית. האור האדום התגבש לצורה אחידה, והפך לפוקימון מול עינייו מלאות ההפתעה. הפוקימון היה צהוב ברוב חלקי גופו, מלבד שתי עלים ששימשו לו כידיים. לא היו לפוקימון הזה רגליים, וצורתו המשונה והחלולה, השיניים החדות והעיניים האכזריות לא השאירו מקום לספק – זה היה ויקטריבל.
סיימון לא היה מסוגל לזוז מרוב פחד. הויקטריבל שמולו הם התמודדו היה עצום בגודלו וצלקות קבות סומנו על גופו והעידו שהוא השתתף כבר במאות קרבות פוקימונים. זה היה כמו להתמודד מול מפלצת, וסיימון לא היה מוכן לזה. הוא לא היה צריך להתקרב למכונית המטופשת הזאת. זו עלולה להיות טעות שתעלה לו בחייו. זיעה קרה החלה להופיעה בכל חלקי גופו, והוא הרגיש שהוא מאבד שליטה ומשתתק בו זמנית.
אבל אז, מייקל החל לפעול –
"סייטר צא!" קרא מייקל שעמד בביטחון שסיימון לא הצליח להבין.
מתוך הפוקדור של מייקל יצא פוקימון בעל סכינים משוננים במקום שבו היו אמורות להיות ידיו. הסכינים השיקפו את אור השמש החם וסינוורו את סיימון המשותק.
הוא הרגיש שעולה בו בחילה, ובדיוק כששני הפוקימונים החלו להתנפל אחד על השני, מייקל דחף את סיימון לאחור כדי להגן עליו. סיימון נחת על הריצפה בכבדות, והתבונן על הקרב בין שני הפוקימונים העצומים, שנראו ברגע זה כמו מפלצות מסרט האימה ההוליוודי הזול ביותר.
"סייטר, תשתמש בחיתוך!"
סייטר כיוון את סכיניו העצומים לכיוון גופו של וויקטריבל, אבל לפני שהצליח לפגוע בו, וויקטריבל הצליף בסייטר עם הגפן הנמצאת על ראשו. סייטר נחת על הרצפה והתגלגל. אבל הוא לא וויתר, קם במהירות ושעט לכוון יריבו בעיניים זועמות. הוא כיוון מחדש את הסכינים, והפעם נחל הצלחה חלקית כשסכין אחת שיספה את גופו של וויקטריבל. ויקטריבל צרח מכאב.
"סייטר, חסל אותו בחיתוך אווירי!"
"ויקטריבל, עלי תער!" נשמע בתגובה מתוך המכונית השחורה.
ובדיוק באותו הרגע סיימון הצליח להסתכל לתוך המכונית הפתוחה. ישב שם אדם גדול מימדים ולבוש בהידור. הוא ישב בשלווה, כאילו מחוץ למכונית לא מתנהל קרב דמים בין הפוקימון שלו לפוקימון של מייקל. ראשו של האיש היה מגולח, ופניו היו שמנמנות. צבע עורו הכהה ועיניו החומות החודרות, שהתבוננו בקרירות על סיימון המבוהל, היו מוכרות לסיימון באופן שאותו לא יכול היה להסביר.
ויקטריבל ירה על סייטר עלים חדים וגדולים. העלים פגעו בסייטר הישר בביטנו וגרמו לנזק קשה לסייטר שלא הספיק להשתמש במתקפת חיתוך האוויר. סייטר ניסה לעמוד על רגליו, אבל לא הצליח. הוויקטריבל הזה היה פוקימון חזק ומהיר מידי. הוא ברמה שונה לגמרי מהסייטר של מייקל. לא היה ספק – האדם שישב בתוך המכונית הוא מקצוען אמיתי. למעטים בלבד יש פוקימונים ברמה כל כך גבוהה.
סיימון היה חייב לעשות משהו. הוא לא יכול היה להמשיך לשכב על הדשא כמו דביל ולתת למייקל לעשות את כל העבודה. הוא החזיק בפוקדור של מגבי, ואז קרא – "מגבי, צא!"
מגבי יצא מתוך הפוקדור ונעמד על הדשא לידו. סיימון לא ידע מה עובר לו בראש, הרי למגבי אין שום סיכוי לנצח פוקימון כמו וויקטריבל. הוא הרגיש זעם שמתפרץ מתוכו בלי שליטה. הוא לא הבין מה קורה אצלו בגוף, והטישטוש והפחד שהופיעו אצלו מקודם הפכו בבת אחת להיות זעם שבער אצלו בבטן כמו כדור אש ענקי שחיכה לצאת החוצה. סיימון החליט לא לתקוף את וויקטריבל, אלא דווקא את האיש שישב במכונית.
"מגבי, תשתמש בגחלת לתוך המכונית הזאת, מיד!" צעק סיימון שיצא מההלם הראשוני שלו.
מגבי פלט מפיו רסיסי אש קטנים שפגעו בחלק הפנימי של המכונית. האיש שישב במכונית לא ידע את דעתו מרוב בהלה. כל החלק הפנימי של המכונית החל לבעור במהירות. האש התפשטה יותר ויותר ככל שמגבי ירא עוד ועוד ממתקפת הגחלת שלו.
האדם שישב במכונית לא יכול היה להישאר בה. הוא יצא במהירות מהצד השני, והתקרב אל סיימון ששכב על הרצפה בפנים כועסות ועיניים רושפות אש. סיימון חשב שהוא עומד להרוג אותו, אבל אז האיש רק הסתכל עליו ואמר: "סיימון דורנשטיין, רואים שאתה הבן של אמא שלך, יש בכם את אותה אכזריות. איך יכולתי לחשוב אחרת?"
סיימון לא יכול היה לזוז. מגבי הפסיק את הגחלת ובא להסתתר בידיו של סיימון. מגבי פחד מהאיש הזה, וגם סיימון פחד. הוא לא הבין מאיפה האיש הזה יודע את השם שלו, ועוד יותר הפריע לו שהוא דיבר על אמא שלו. אפילו סיימון בעצמו לא זכר את אמא שלו שמתה כשהוא היה קטן, והאיש הזה בא ומנפנף לו מול הפרצוף במילים 'רואים שאתה הבן של אמא שלך'.
האיש חיטט בכיס חולצתו הדקה והשחורה. הוא הוציא משם כרטיס לבן, וזרק אותו לכיוונו של סיימון. "זה כרטיס הביקור שלי," אמר האיש בקול עמוק. "זו תיהיה הדרך שלך ליצור איתי קשר. ואם במקרה חשבת ללכת עם זה למשטרה, אז תחשוב שוב. כל פנייה למשטרה, או לאבא שלך, תיגווה תוצאות אכזריות כלפיך. חוץ מזה, תאמין לי שאתה מאוד רוצה ליצור איתי קשר. אני לא באמת מסוכן כמושאתה חושב."
האיש שלח אליו מבט רציני ומלא כעס, ואז הסתובב לכיוונו של מייקל והחזיר את ויקטריבל לפוקדור. "אתה נתת קרב לא רע, ילד." הוא דיבר אל מייקל שהתבונן על סיימון ועל האיש באימה. "אבל לא אותך חיפשתי, למרות שיש לך כמה כשרונות משלך."
מייקל החזיר את סייטר הפצוע לפוקדור. הוא הזיע מאוד, מרוב מאמץ ומרוב חום, ולא היה מסוגל לפתוח את הפה כדי להגיד משהו.
סיימון שמע קולות של מכונית מתקרבת. המכונית עצרה ליד האיש הזר, גם זו הייתה וולוו שחורה. האיש נכנס למכונית, ונסע משם, מותיר אחריו את מכונית הוולוו השני בוערת מבפנים.
סיימון ומייקל לא יכלו למצוא מילים כדי לתאר את תחושותיהם. הם הביטו זה על זה בדאגה. מייקל עוד ישב על הרצפה, ולא הצליח למצוא את הכוחות הדרושים כדי לעמוד. הוא התבונן בכרטיס שנתן לו האיש הגדול והמוזר. היו כתובים עליו מילים ספורות בלבד ומספר טלפון.
[i]חברת רפפורט-קליין בע"ם, ייצור והתקנת רהיטים.
058-3736459[/i]
לסיימון הייתה תחושה שלא מדובר בחברה לייצור רהיטים.
-----
פרק יפה..
תמשיך!
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/bfb8e0d2cb40c17f1a13c4246acb2182.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/c959d2ec12fac6533281d3794442365c.gif[/img][/url]
[url=http://www.israup.net][img]http://www.israup.net/images/b751fdcb521475345446938dbea476ea.gif[/img][/url]
-----
פרק 7
במשך שבוע שלם הוא לא יכול היה להפסיק להסתכל על כרטיס הביקור שהאיש מהמכונית נתן לו. זה הדבר היחידי שהוא היה מסוגל לחשוב עליו. הוא הסתכל על הכרטיס, ואז על התמונה היחידה של אמא שלו, ואז שוב על הכרטיס. הוא לא הצליח להבין את הקשר בין אמא שלו לאדם שהיה במכונית, אבל ללא ספק הם הכירו אחד את השני. וגם סיימון זיהה באיש הזה משהו, כאילו הוא הכיר אותו פעם כשהיה ממש קטן.
סיימון ידע שניסיונות ההיזכרות שלו חסרי תועלת, וגם יישארו חסרי תועלת כל עוד הוא לא יאזור מספיק אומץ כדי להתקשר למספר שקיבל בכרטיס הביקור. הוא לא היה מסוגל לחייג אפילו את הספרה הראשונה.
מייקל לא דיבר עם סיימון מאז המקרה. הוא לא ענה לו לטלפונים והפסיק לבוא לפארק להתאמן יחד איתו ולעזור לו עם מגבי. לא היה לו ברור מה גרם למייקל לנתק איתו את הקשר בצורה כזו. בשלושה השבועות הבודדים שהוא הכיר אותו, מייקל הפך להיות החבר הטוב ביותר והיחידי שלו. מעולם לא היו לו חברים טובים, והקש עם מייקל עשה לו טוב. הוא רצה לדבר איתו, והרגיש אשמה נוראית בנוגע למה שקרה. הוא לא היה צריך להציע את הרעיון ללכת למכונית. זה רק סיבך אותם. הוא פעל בצורה מטומטמת, וכשיו הוא משלם על זה במחיר החברות עם מייקל. הוא לא יכול להסכים לזה.
סיימון הרים את שפורפרת הטלפון במטבח וחייג מספר. הטלפון צילצל מספר פעמים, ומהקו השני ענה מייקל.
"מי זה?" שאל מייקל.
"אני יודע שאתה יודע מי זה," ענה לו סיימון במהירות. "אנחנו צריכים להיפגש ולדבר על מה שקרה. בוא נעשה את זה היום ב..."
"אני לא נפגש איתך." קטע אותו מייקל במהירות.
"מה? למה?" התשובה של מייקל לא הפתיעה אותו, אבל הוא רצה להבין מה גורם לו להיות כזה דביל. "אל תיהיה מטומטם. אנחנו צריכים לדבר על זה. לפחות תגיד לי אם ממשיכים לעקוב אחרייך?"
"אתה לא מבין שאף אחד לא רצה לעקוב אחריי?" שאל אותו מייקל. "האיש הזה רצה לעקוב אחרייך! הוא עקב אחריי רק בגלל שהוא לא ידע מי מאיתנו זה אתה. לא שמעת שהוא אמר לי 'לא אותך חיפשתי'? ואז, מידי אחרי שהוא אמר את זה הוא אומר לנו שהוא מכיר את אמא שלך!" מייקל ממש צעק, והאסימון במוחו של סיימון רק עכשיו נפל.
סיימון הרגיש רצון עז להטיח את הטלפון על הרצפה. "למה זה אומר שאנחנו לא יכולים להפגש?"
"כי אתה מסוכן מידי בשבילי. אני לא יכול לתת לנוכחות שלך לסכן לי את החיים."
סיימון הרגיש כאילו נתנו לו אגרוף בבטן. "חשבתי שאנחנו חברים."
"אני לא יודע... מצטער." ואז מייקל ניתק.
היה לו קשה לתאר את חושת האכזבה שלו מהשיחה שהוא ניהל ברגע זה. עוד יותר היה קשה לו לתאר את תחושת התיסכול מיזה שהוא הרגיש חסר שליטה על החיים שלו. הוא הרגיש שהוא חייב לדעת יותר על מה שקרה באותו יום, והוציא את כרטיס הביקור שקיבל מהאיש.
[i]חברת רפפורט-קליין בע"ם, ייצור והתקנת רהיטים.
058-3736459[/i]
הוא חייג בפעם השנייה באותו יום מספר טלפון, ופחד פחד מוות מהשיחה שאלולה להתנהל. הטלפון צילצל מהצד השני, ואז מישהו ענה –
"חכיתי שתתקשר," אמר איש מצידו השני של קו הטלפון. סיימון זיהה מיד את הקול העמוק של נאיש שישב במכונית השחורה. "זה לקח לך הרבה זמן, אבל בסוף התקשרת. עשית בחירה נכונה, ילד."
"למה רצית שאני אתקשר?" שאל סיימון.
איכשהו, סיימון ידע שהאיש מצידו השני של הקו מחייך. הוא לא ידע למה, אבל הוא הרגיש שהוא מכיר כל כך את ההתנהגות של הבנאדם הזה, עד שהוא מסוגל לצפות אותה.
"מהרגע הזה," אמר האיש מאחורי השפורפרת. "אני נותן לך עשרה ימים להגיע לעיירה מידרוויין שבצפון, רחוב כרוסטל, בית מספר 58. אתה תצליח לעשות את זה?" שאל בנימה מתריסה.
"כן." סיימון ענה בפשטות, כל כך המשמעויות שבדבר.
"יופי, ושלא תגיד כלום לאף אחד."
ואז האיש מהצד השני ניתק. סיימון שינן במוחו את המקום שאליו הוא התבקש להגיע – העיירה מידרוויין, רחוב כרוסטל, בית מספר 58.
סיימון לא ידע למה הוא בכלל ענה כן. הרי אין לו שום סיכוי לעזוב את הבית ולהגיע לעיירה הזאת תוך עשרה ימים. הוא גם לא יכול לסר לאבא שלו שום דבא על הנושא, כי האיש מהטלפון אמר לו בפרוש לא לדבר על זה. אבל סיימון החליט שהוא חייב לעשות את זה, לא משנה מהם הסיכונים שבדבר. הוא רצה לדעת מאיפה האיש הזה מכיר את אמא שלו, ולמה סיימון עצמו מצליח לזהות באישה הזה משהו מוכר. היו לו יותר מידי שאלות בנושא, והגיע הזמן שלו לברר את כל הפרטים על המוות של אמא שלו ועל ההסטוריה של המשפחה שלו שאבא הסתיר ממנו.
*
סיימון לא ידע איך לגשת לאביו ולהגיד לו שהוא מתכוון לעזוב לעשרה ימים, ואולי אפילו יותר. אבא שלו ישב בנוחות על הכורסה האהובה עליו בסלון, כשאור מנורה אחת בודדת מאירה את המיסמכים שאותם הוא רקא. הוא עבד, כמו שהוא תמיד היה עובד. בטח משהו על רשימת מעצרים שצריך להוציא לפועל בקרוב. זה היה סגנון העבודה שלו.
"אבא," סיימון התחיל להגיד בטון נמוך, מנסה לעורר את תצומת ליבו של אביו ובו זמנית לא להפריע לעבודתו.
אבא שלו לא הרים אפילו את ראשו מהמסמכים.
"אבא, אני מתכוון ללכת לכמה ימם לטיול," הוא שיקר. "אני ומייקל, אנחנו יוצאים לכמה ימים..." גם זה היה שקר. מייקל בקושי מסכים לצאת איתו לפארק, אז לטיול?
"מי זה מייקל? ומה עם כל המבחנים?" שאל אותו אביו.
סיימון כבר סיפר לאבא שלו מי זה מייקל, אבל זה כנראה לא היה מספיק חשוב בשביל אבא שלו לזכור את זה. "כל המבחנים נגמרו. ומייקל הוא חבר טוב שלי. אני מתכוון לצאת מחר בבוקר. זה בסדר מצידך?"
אבא שלו התחיל להראות התעניינות. "המייקל הזה," הוא הרים את ראשו מהמסמכים. "מה השם משפחה שלו?"
סיימון לא הבין את ההתעניינות בשם המשפחה של מייקל אבל הוא אמר לו – "פולט. קוראים לו מייקל פולט."
אבא שלו פתח את עיניו בהפתעה. המסמכים כבר לא עניינו אותו. "מייקל פולט, מה? הוא לא זה שזכה בתחרות הבית ספרית בקרבות פוקימונים?"
"כן, זה הוא. מה זה משנה?"
"בוודאי שאני מרשה לך ללכת איתו! הוא בנאדם מוכשר מאוד. אולי הנוכחות שלו תיתן לך קצת יותר השראה להיות מאמן טיפה יותר טוב. מתי אמרת שאתה יוצא?"
סיימון הרגיש נורא. הוא לא סיפר לאבא שלו שמייקל כבר נתן לו הרבה מאוד השראה להיות מאמן טוב יותר, אבל גם לא סיפר לו שמייקל לא מעוניין לראות אותו יותר. "אני יוצא מחר בבוקר."
"יפה יפה," אמא אבא. "אם ככה, אני רוצה לתת לך משהו לפני זה." אבא שלו קם מהכורסה הנוחה, וניגש לאחד השידות שהיו נעולות באופן תמידי. סיימון אף פעם לא נגע באחד מהשידות האלו. אבא שלו פתח את השידה, והוציא מתוכה שלושה פוקדורים. "הם ריקים," אמר לו. "אני רוצה שתשתמש בהם בחוכמה. וחסר לך שאתה לא חוזר עם עוד פוקימון אחד לפחות."
זו הייתה הפעם הראשונה שסיימון קיבל משהו כזה מאבא שלו. לא היו לו מילים להודות לו.
*
למחרת סיימון התעורר מוקדם מאוד, לפני שהשמש זרחה. הוא ארז את הדברים האחרונים שנשארו, השאיר לאבא שלו פתק, ויצא מהבית לבדו, כשתיק ענקי מלא באוכל, שק שינה, אוהל קטן, שלושה פוקדורים שאבא שלו נתן לו והפוקדור של מדבי בכיסו.
יש לו עשרה ימים להגיע למידרוויין, לבד בלי מייקל, בלי אבא שלו, ומלא במחשבות על העתיד והעבר. הוא הרגיש שהוא עומד להיות מאמן פוקימונים.
-----
כל הכבוד!
תמשיך!
סיפור מעניין! תמשיך!
יצא לי להסתכל על הסיפור ו... הוא שולט!!!
תמשיך בבקשה.
וואו ,אתה מצליח לרתק אותי ,תמשיך לכתוב
וואו ,אתה מצליח לרתק אותי ,תמשיך לכתוב
וואו ,אתה מצליח לרתק אותי ,תמשיך לכתוב
וואו ,אתה מצליח לרתק אותי ,תמשיך לכתוב