שטח מת

זה סיפור שפירסמתי פה פעם
נזכרתי בפורום הזה, אז אני מפרסם מחדש D:

[SIZE=4]
[u][b]הקדמה: [/b][/u][/SIZE]

"הרשויות עדין חוקרות את מהלך האירוע בו הצפלין התפוצץ מעל העיר ניו-יורק והתרסק בתוך בר מקומי.
חמישים אנשים מתו במהלך האירוע, וביניהם, הנשיא לשעבר, ביל קלינטון."
צפיתי בטלוויזיה כל שעות הבוקר כדי לראות אם לרשויות יש קצה חוט בנושא הפרשה הזאת.
חמישה חודשים עברו מאז התקרית, ובכל זאת, שום דבר.
"לעזאזל איתם." מילמלתי לעצמי, וכיביתי את הטלוויזיה. זרקתי את השלט על הכורסא וצעדתי למטבח.
"הם אפילו לא מוצאים שרידים של הפצצות." הוספתי לעצמי.
אני זוכר את האירוע הזה בבירור.
בכל הצפלין שררה פאניקה. חלק מהאנשים צרחו בפחד, ורצו לאורך כל הצפלין.
האנשים האחרים ישבו בפינה, וחיבקו עצמם, כאילו זה יעזור להם.
המטוס של האירגון שלי הנחית אותי בסוף הצפלין.
צעדתי לכל אורך הצפלין, עד לתא הטייס.
האנשים המפוחדים הביטו בי במבטים מוזרים. כנראה מכיוון שהופעתי משום מקום, וסחבתי רובה עוזי בידי.
כמעט הגעתי לתא הטייס, עד שמבטי נתפס בבן אדם פצוע קשה, ומסביבו עוד ארבעה אנשים בחליפות שחורות, מתים.
התכופפתי אליו, והבטתי בו. האיש לא הראה פחד, הוא רק נראה שלו והסכים עם גורלו.
"אדוני הנשיא, א-""אל תגיד כלום. פשוט תנסה להוציא את כולם מכאן." הוא קטע את משפטי בחיוך.
הנהנתי בראשי, והמשכתי בדרכי.
נכנסתי לתא הטייס, ושם ראיתי את האדם שאחראי לכל זה. האדם אשר תיעבתי מכולם, אך עם זאת, גם הערצתי מכולם.
"אתה לא מפסיק להפתיע אותי, לויד." אמרתי לאדם שישב על כיסא הטייס.
"אני צריך להגיד את זה עליך. התבגרת מאוד במהלך ששת השנים הללו." השיב לויד. לויד היה אדם גבוה מהממוצע.
שיערו היה בלונדיני ועיניו תכולות. הוא ענד שני עגילים על אוזנו הימנית. הוא ענד שרשרת של גולגולת על צווארו, ועל אצבעו נחה טבעת יהלום. "אתה בהחלט המתנקש הטוב ביותר שאני מכיר." אמרתי לו. "העבודה שלי היא לא התנקשות. אני בסך הכל מבצע את המשימות שאומרים לי לבצע." הוא השיב לי. "סוכן, כמוני. אבל להשתלט על צפלין שלם לבדך, זה באמת בודת אומנות.
חמישה אנשים חמושים היו על הצפלין הזה, ובנוסף שומריו של קלינטון." "כל אחד שמשקיע במקצוע הזה יכול לעשות זאת, זאת לא בעיה." הוא הסתובב אליי. עיניו התכולות כשמיים הביטו בי במבט אדיש.
"מצטער לויד, אבל אצטרך לעצור אותך. תצטרך לומר לבוסים שלך שנכשלת." אמרתי בביטחון.
"לא היום, מארק. לא היום." השיב לויד. הרמתי גבה ומבט שואל היה על פניי.
"תגיד, האם שמעת על הלהקה לד זפלין?" שאל אותי לויד. הנהנתי בראשי.
"אתה יודע למה קראו להם ככה, נכון?" הוא שאל אותי שוב. נענעתי בראשי לשלילה.
"לפניי ההופעה הראשונה שלהם, האמרגן שלהם אמר להם: "אנחנו ניפול כמו צפלין מעופרת." או 'לד זפלין'." הסביר לויד.
"אז מה אתה מתכוון לעשות? אין דרך לברוח מהצפלין הזה בעודו באוויר. מסוק לא יכול לעשות דבר, מכיוון שהוא יתקע בצפלין."
"ומי אמר שאני יברח במטוס?" אמר לויד והוציא אקדח מכיסו.
כיוונתי עליו את העוזי שלי כתגובה. הוא הסיט את מבטו ממני, וירה בחלון של תא הטייס. זרמי רוח חזקים חדרו לחלון והעיפו אותי מעט אחורה. "להתראות מארק. שלושה פצצות עומדות להתפוצץ בעוד שלוש דקות. אני מקווה שתשרוד את הפיצוץ.
לא מגיע לך למות צורה כזאת." אמר לויד, וצעד לכיוון החלון. הוא הביט עליי פעם אחרונה, וקפץ מהצפלין.
"*!" קיללתי בקול, ורצתי לעבר החלון. התבוננתי בלויד מוציא מכשיר מכיסו בעודו באוויר, ומכוון אותו לבניין האמפייר סטייט, שהיה במרחק של מטרים אחדים. המכשיר ירה סוג של צוות, שנתלתה על פסגת הבניין, והובילה אחריה חוט ארוך שנמשך מהצבץ עד למכשיר. הצוות נתפסה בפסגת הבניין, ומשכה את לויד לעבר הבניין. לויד כמעט והתנגש בחלון של הבניין, אך ברגע האחרון הוא שלף את אקדחו, וירה בחלון. החלון נשבר מיד ולויד נכנס אל תוך הבניין.
"דאמט, הוא טוב..." מלמלתי לעצמי בקנאה. "אין זמן לבזבז. אני מוכרח למצוא את הפצצות. אך האם יהיה מספיק זמן?" חשבתי לעצמי, ויצאתי מהחדר בריצה. הבטתי בשעוני. 'עוד שתי דקות. אני לא אצליח.' חשבתי לעצמי. הבטתי לכל עבר בצפלין. 'איפה אפשר להסתיר פצצות במקום הקטן הזה?' הבטתי בשעוני. חצי דקה נשארה. לפתע צץ במוחי רעיון. 'הבלון!'
הבטתי למעלה, וראיתי חריץ קטן בתקרה. זה מוכרח להיות שם. הבטתי בשעון. עשר שניות. "כולם להתכופף אם ברצונכם לחיות!" צעקתי וברחתי אל תא הטייס. חלק מהאנשים נשכבו על הרצפה כבקשתי, וחלק נעצו בי מבטים מוזרים. עמדתי בפתח תא הטייס, כשלפתע פיצוץ נשמע מבלון האוויר של הצפלין. גל הלם העיף אותי על לוח הבקרה של הצפלין, ואיבדתי את הכרתי.
"יש כאן אחד חי!" שמעתי בראשי אנשים צועקים. רעש אמבולנסים, סירנות משטרה, מכבי אש, ואנשים צווחים לכול עבר הרעישו בתוך ראשי. ניסיתי לפקוח את עיניי, אך כאב חד פילח את ראשי, ואיבדתי את הכרתי שוב.
שנאתי להיזכר באירוע הזה בו כמעט מתתי, ובו עשו ממני צחוק, אך הייתי חייב. זה היה רגע משמעותי בחיי. סוף סוף, האדם שהערצתי יותר מכל, התייחס אליי כאל שווה לו. לפחות זה מה שזה היה נראה.
עזבתי את המטבח והתיישבתי על המחשב. בדקתי באי-מייל שלי וראיתי שם כותרת חשודה.
'שמעתי שאתה יכול לחסל אנשים בשביל כסף...' נכנסתי להודעה הזאת, בה היה כתוב את מה שאני אמור לעשות בכדי לקבל את הכסף. חיוך עלה על פניי.
"חוזרים לעבוד." אמרתי בחיוך.

וואאהה סיפור מעניין,הקדמה מעניינת,כל הכבוד תמשיך ככה =]

פרק ראשון הגיע

-----------------------------------------

'שלושה גנגסטרים מאיימים לי על העסק. אני רוצה שתרצח אותם, כדי שלא יאיימו עליי יותר ויסחטו אותי. אתן לך בתמורה אלף חמש מאות דולר. ותזכור, הם חמושים.' שיננתי את ההוראות שנתן לי ה'לקוח' שלי. עד כמה שהעסק שלי היה מסוכן, זו הייתה דרך מעולה להרוויח כסף. מכיוון שהסוכנות בה עבדתי נסגרה בגלל שחיטויות בהנהלה העליונה. ניסיתי למצוא עבודה, וכך גמרתי; רוצח שכיר שעובד בשביל כסף. עבודה משתלמת מאוד, אני חייב לומר. 'העיר לאס וגאס... הגעתי.' חשבתי לעצמי כאשר ירדתי מהמטוס.
שיערי החום עף אחורה בגלל רוח פתאומית שנשבה לכיווני. סוככתי על עיניי החומות-כהות כדי שלא אתחיל לדמוע מהרוח המתנגשת לי בעין. עזבתי את נמל התעופה בעודי מחזיק במזוודה שלי, בה החזקתי את נשקיי, ובידי השנייה, פיסת נייר עליה רשומות שבעה ספרות.
'רק נחתתי וכבר מספר טלפון של דיילת כוסית. אני אדם מושחת.' גיחכתי לעצמי. 'אולי אחריי שאני אסיים את העבודה, אני אסדר לי איזה לילה במיטה.' הגעתי לכביש. "טקסי!" צעקתי והרמתי את ידי כאשר מונית עברה לידי. המונית עצרה ברגע שראתה אותי.
"כך אותי למלון 'אם ג'י אם גראנד'." כיוונתי את הנהג המגודל והשרירי לאן ליסוע. "ה'גראנד' זה מקום איכותי ומפואר. יש לך מספיק כסף כדי לשכור חדר במלון?" שאל אותי הנהג. "כסף זה לא בעיה אצלי." אמרתי, ושלפתי מכיסי אלפיים דולר במזומן.
עיניו של הנהג נפערו בתדהמה למראה כל הכסף החשוף. "קצת מסוכן להסתובב עם כל כך הרבה כסף. אנשים יכולים לגנוב אותו!" קרא הנהג ושלח את אגרופו אליי. לפני שהאגרוף הספיק לגעת בי, שלפתי את אקדחי במהירות, וכיוונתי אותו אל ראשו של הנהג.
הנהג המודהם עצר בין רגע את ההתקפה בפתאומית והחזיר את ידיו אל ההגה. "אל מלון ה'אם ג'י אם גראנד', בבקשה." חזרתי על ביקשתי בחיוך.

--------------------------------------


'דאמט, זאת חתיכת סוויטה!' התפאלתי למראה החדר המפואר בו אישן בלילות הבאים בהם אהיה בעיר הזאת.
הוצאתי את המחשב הנייד שלי מהמזוודה שלי, ובדקתי את הדואר האלקטרוני שלי. "תודה שהחזרת לי תשובה," קראתי את התגובה של הלקוח שלי, "תפגוש אותי מחר בחנות בשם 'תרופות עלית.' זו החנות שלי, ומחר אני אמור לשלם להם." 'חנות תרופות? הם כנראה נרקומנים מסטולים שיש להם רובים. לא משהו גדול.' חשבתי לעצמי. הנחתי את המחשב הנייד על השידה ליד מיטתי, ונשכבתי על המיטה. 'יש עוד שתים עשרה שעות עד לפגישה. מה כדי לי לעשות?' חשבתי לעצמי. הבטתי על השידה, וראיתי את מספר הפלאפון של הדיילת. תפסתי את פיסת הנייר, וחייגתי את מספר הפלאפון של האישה. תוך עשר דקות, עמדה בדלת אישה חתיכה, שפשטה את בגדיה לאיטה.

--------------------------------------

הגיע הבוקר. התעוררתי מוקדם כדי להתכונן לפגישה. לידי ישבה רייצ'ל, האישה איתה שכבתי אתמול, ישנה ללא בגדים מתחת לשמיכה של מיטתי. חייכתי בחמימות לעברה. שיערה הארוך המבריק והחום נח על השמיכה במין יופי טבעי. עיניה החומות כוסו על ידי עפעפיה. לבשתי את בגדיי, הוצאתי כסף מארנקי, והנחתי את המזומן לידה. "קני לך משהו נחמד." זה מה שכתבתי בפתק שהנחתי ליד השטרות. לקחתי את האקדח שלי, ושמתי עליו משתיק קול, כדי שלא ישמעו את המהומה שהולכת להתרחש בבית המרקחת. צעדתי מחוץ לחדרי, ויצאתי מבית המלון.
"קפה וקוראסון בבקשה." אמרתי לצגיש בבית קפה מה להביא לי לארוחת הבוקר המאולתרת, אפשר לומר.

-----------------------------------

"בוקר טוב." אמרתי כאשר נכנסתי לבית המרקחת, 'תרופות עלית'. "בוקר טוב. אתה מארק?" שאל אותי אדם שנמצא בחנות. שיערו היה אפור, ועיניו היו כחולות. הוא לבש חולצה בסגנון הוואי בצבע כחול, ונעלי נייק. הג'ינס שלו היה פרום וקרוע בכמה מקומות, ובאחרים, הוא היה משופשף וצבעו דהוי. "שם די מתנשא לבית מרקחת, לא?" שאלתי בחיוך. "כן, אני הוא מארק." השבתי לשאלתו.
האדם נראה נרגש לראותי. "אני הוא פול. אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך! אתה היחיד שיכול להציל אותי." אמר פול ולחץ את ידי. "חשבת לפנות למשטרה?" "בטח! אבל לפני שהספקתי הם הזהירו אותי, שברגע שאני אתקשר למשטרה, הם ירצחו אותי כשיצאו מהכלא." אמר פול בחשש. "אל תדאג. אני אטפל בזה." אמרתי בחיוך.
"שעת ה'דד ליין' כמעט הגיעה. תסתתר במטבח. אתה יכול להכין לך משהו לשתות בינתיים." אמר לי פול, והצביע לעבר המטבח.
הינהנתי בראשי, וצעדתי למטבח. פתחתי את דלת המטבח, וראיתי בלגן עצום בכל החדר. כיסאות היו זרוקים על הריצפה, שברי כלים נמצאו בכל מקום, וכתמי קפה על כל קירות החדר. "המצב עד כדי כך נורא?" שאלתי את עצמי. "יו, פול! הגיע הזמן להביא את הסחורה!" נשמעו צעקות מבחוץ. 'הם כאן.' חשבתי לעצמי. לפתע קולות ירייה נשמעו מחוץ לחנות, וכדורי רובה חדרו את הקיר.
"אני בא! אני בא!" צעק קול בפחד. עקבתי אחריו בשקט. "בוא הנה!" שמעתי קול של אדם בן תשע עשרה.
הבטתי מחוץ לחלון וראיתי שלושה אנשים בני תשעה עשר עד עשרים ושלוש. היה להם רכב טנדר אדום. לנהג היה שיער חום קוצני, עיניו היו חומות עם גוון צהוב. האדם השני לבש כובע, ושיערו היה בלונדיני. עיניו היו ירוקות והוא לבש וסט אדום ומתחתיו חולצה עליה רשום 'underground killer'. לאדם השלישי, ככל הנראה מנהיג החבורה, היה גבוה ושרירי עם שיער שחור ועיניים שחורות גם כן.
"א...אני מצטער, ג'יימס... המשלוח עדיין לא-" "בולשיט!" צעק ג'יימס, מנהיג החבורה, על פול.
"אנחנו מצפים שתשלם את הצד שלך בעסקה, או שאנחנו נקיים את ההבטחה שהבטחנו." אמר בקול מאיים ג'יימס.
"חברה, באמת. תעזבו אותו בשקט." אמרתי כשיצאתי מהחנות. כל שלושת העבריינים הביטו בי. "מי לעזאזל אתה, סרסור קטן?" קילל אותי ג'יימס. "את הצעירים אפשר ללמד רק בדרך הקשה..." נאנחתי מול כל חבורת העבריינים. "אתה מבין על מי אתה מאיים פה, חבוב? יש לנו רובים טעונים ומוכנים לחורר אתך בכל מצב." אמר האדם עם הווסט. "שקט, טים, אני מטפל בזה." אמר ג'יימס.
טים השתתק מיד. "אתה מפריע לנו לעסק. תעוף מפה!" "לא נראה לי. אתה מבין, פול שכר אותי כדי להגן עליו מכם. אני לא יכול לנטוש את עמדתי." ג'יימס הביט בפול מבטים כעוסים. פול נבהל מהמבט החודר, ונסוג אחורה. "אחריי שנטפל בו, פולי, נעבור אליך." גיחכתי בקול לאחר שג'יימס השלים את המשפט. ג'יימס רתח מזעם, והרים את הרובה שלו אליי.
בן רגע, שלפתי את אקדח מתיק הקול שלי, ויריתי לג'יימס ביד. "פאק!" צעק ג'יימס בכאב. "הזדמנות אחרונה לעזוב, ילדים." לגלגתי על העבריינים. "על הזין שלי לעזוב! תהרגו אותו!" צעק ג'יימס. טים והנהג שלפו גם הם רובים, אך גם להם יריתי על היד, כך שלא יוכלו לירות. "בן *!" צעק ג'יימס וזינק לעברי עם סכין שלופה. הסטתי את ידו של ג'יימס, ובסדרה של מהלכים מהירים מידי לעין אנושית לראות, לקחתי את הסכין של ג'יימס, ודקרתי אותו בגרון. הוא מת כמעט מיד. על פרצופו של טים והנהג עלו מבטים מבועתים, והם החלו לברוח. טים סובב את גבו אליי, ובשניה שעשה זאת, הוא היה שלי. זרקתי את הסכין על רגלו של טים, וגרמתי לו ליפול.
רצתי אליו, לקחתי את הסכין, ודקרתי אותו באותו אופן בו דקרתי את ג'יימס. האחרון שנשאר היה הנהג, אך הוא כבר היה רחוק מלהשיגו בריצה. שלפתי את אקדחי, ויריתי בגלגלו של הרכב. הרכב, שנסע במהירות מופרזת, התהפך במהירות, והרג את הנהג בו במקום. "העניין טופל." אמרתי לפול באדישות. פול המודהם לא האמין למה שראה. "אז עכשיו שסידרנו את זה," אמרתי, "הגיע הזמן לקבל את הכסף."

--------------------------

בהתחלה הפרק הלך קצת מהר, אבל בסוף נראה לי שהסתדר
אני גרוע בתיאורים ><

תגיבו&#33;&#33;&#33;&#33;&#33;

הסיפור מאוד מעניין&#33;

כמה הערות לגבי הכתיבה:
קודם כל יש שגיאות כתיב ושגיאות הקלדה:
[quote][b]&#39;יש עוד שתים עשרה שעות עד לפגישה. מה [i][b]כדי[/b][/i] לי לעשות?&#39; חשבתי לעצמי. [/b][/quote] אמור להיות כדאי
[quote][b]קפה וקוראסון בבקשה." אמרתי ל[i][b]צגיש[/b][/i] בבית קפה [/b][/quote]אני חושב שזה אמור להיות מגיש
יש עוד כמה אני פשוט לא מוצא אותם עכשיו אבל הם נורא הפריעו לי בקריאה. פשוט תקרא את הפרק כמה פעמים אחרי שאתה כותב אותו ותמצא את הטעויות (או לפחות את רובן) לבד.
בקשר לתיאורים. יש לך לפעמים תאורים מעולים ולפעמים הם מפורטים מדי או לא מפורטים מספיק.
[quote][b]האישה איתה שכבתי אתמול, ישנה ללא בגדים מתחת לשמיכה של מיטתי. חייכתי בחמימות לעברה. שיערה הארוך המבריק והחום נח על השמיכה במין יופי טבעי.[/b][/quote] זה תיאור מצויין&#33; מועברת התמונה ותחושות הדמות.
לעומת זאת דוגמא לתיאור פחות טוב יהיה דווקא סוף הפרק. כל סיפור האקשן עם הסכינים והרובים. הוא מתואר מאוד טוב ברמה הטכנית, כלומר אני מבין מה קרה אבל חסר תיאור רגשי, מה מארק חושב/מרגיש ברגע שהוא רוצח או מה העבריינים מרגישים והאם זה משפיע בכלל על מארק או לא. כל הדברים האלו יעזרו לך לאפיין את מארק בצורה יותר טובה וגם יוסיפו עניין לסיפור.

מחכה להמשך&#33;
בהצלחה&#33;

למרות ההגבות המעטות, אני ממשיך את הסיפור
-------------------------------------------------

"כבר עוזב?" נשמע קולה המוכר והאהוב של רייצ&#39;ל.
"סיימתי את העסקים שלי כאן. אין לי מה לעשות פה יותר." "אתה תמיד יכול לבלות עוד לילה בחברתי." אמרה בקול מפתה רייצ&#39;ל, ונישקה את שפתיי. "יש לי עוד עסקים במדינות אחרות. משלמים לי על זה שכר מרשים מאוד, רוב הפעמים." את זוג המילים האחרונות אמרתי בלחש. "אתה לא יכול לוותר על העבודה מידי פעם?" "אני זקוק לכסף, רייצ&#39;ל." רייצ&#39;ל גיחכה.
"עשה לי טובה, מארק. השארת לי חמש מאות דולר לביזבוזים. בטח יש לך עוד הרבה כסף בבנק האישי שלך." אמרה בחמדנות.
"אי אפשר להתווכח על זה. הטיסה שלי יוצאת בעוד חצי שעה. תתלווי אליי?" הצעתי בנימוס. "קשה לסרב לג&#39;נטלמן כמוך." השיבה רייצ&#39;ל, ותפסה בידי.

"אני מניחה שכאן אנחנו נפרדים." אמרה ריצ&#39;ל בעצבות קלה. "את תמיד יכולה לבוא אי-" לפני שהספקתי להשלים את המשפט, רייצ&#39;ל חיבקה אותי חזק, ונישקה אותי בשפתיים. התנשקנו למשך כמה דקות נוספות, ולאחר מכן, נפרדנו לדרכנו.
"אפשר להציע לך עיתון?" שאלה אותי הדיילת בדרכנו ללוס אנג&#39;לס. "העיתון של וגאס?" שאלתי. הדיילת הברונטית הנהנה להסכמה.
לקחתי מידה את העיתון, ונתתי לה טיפ של שני דולר. "תודה לך, אדוני." אמרה בנעימות הדיילת, והתרחקה למושבים הבאים. בעודי צופה בה הולכת, עיניי נחו על התחת היפה והמחוטב שלה. נשענתי על המושב בנינוחות ואמרתי, "אני אוהב את וגאס."

צליל קבלת דואר אלקטרוני העיר אותי משנתי הטובה. שפשפתי את עיניי בעייפות, וקראתי את האי-מייל. "חבורת אופנוענים השתלטה לי על הבר... בלה, בלה, בלה... שלושת אלפים דולר?&#33;" את הסכום של העבודה, קראתי בקול.
"אתה יכול להיות יותר בשקט, בבקשה?" שאל אותי אחד הנוסעים בנימוס. "כן, סליחה..." אמרתי במבוכה קלה.
&#39;שלושת אלפים דולר זה בהחלט סכום נאה. והבר נמצא באל איי. אני חושב שזה יהיה די קל.&#39; חשבתי לעצמי.
עיניי ירדו מהמחשב, ונחו על כתבה בעיתון. &#39;שלושה אנשים עבריינים נמצאו מתים ליד חנות התרופות &#39;תרופות עלית&#39;&#39;.
"אני בטוח שהמשטרה לא תמצא שום רמז לגבי המקרה, אם פול יעקוב אחר ההוראות שלי." דיברתי לעצמי בלחש, וחזרתי לישון.

----------------------------------------------

התמתחתי קלות כאשר הגיע הבוקר. עזבתי את מיטטתי, לבשתי את בגדיי, וניגשתי אל מחשבי הנייד.
&#39;אני מאוד שמח שקיבלת את ההצעה. היום באחד עשרה בבוקר תהיה בבר.&#39; קראתי את ההודעה, והלכתי להכין ארוחת בוקר.
קפה שחור, בייקון וחביתות. ארוחת בוקר מושלמת, לטעמי.

עזבתי מוקדם, כדי להגיע בזמן למפגש. בין ביתי לבר המדובר יש פער של חצי שעה נסיעה באוטו רגיל.
"הגעת קצת מוקדם, לא?" שאל אותי בעל הבר. "יותר מוקדם, יותר טוב." דיקלמתי את ה&#39;מוטו&#39; שלי בתגובה.
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי אותו. "תיפטר מהבוס. כאשר החנפנים של ט&#39;אג יראו אותו מת, הם ינטשו את המקום במהירות." התפקעתי מצחוק כששמעתי את שמו של ה&#39;בוס&#39;, כביכול. "ט&#39;אג? הוא קורא לעצמו בריון?&#33;" ניסיתי לעצור את צחוקי, אך פשוט לא יכולתי, למשמע הדברים הפתטיים שאנשים עושים.
"זה לא סיבה לצחוק עליו. שמו כן הוא, בריון גדול ומטומטם." "אני אשתדל לזכור זאת." עצרתי את צחוקי בקושי.
"אתה יכול לשתות משהו בזמן שאתה מחכה." אמר בעל הבר. "אתם מגישים פה קפה?" "לא הספקת לשתות בבית?" שאל אותי הבעלים. "כן, אבל לפחות במקום מקצועי אפשר לסמוך שיגישו לי קפה טוב, לא?" הבעלים ציחקק, וניגש להכין את הקפה.

"לא אמרת לי את שמך, אגב." אמרתי, כשניזכרתי בנימוסיי, כאשר הוגש לי הקפה. "נהוג להציג את עצמך קודם." החזיר לי כתשובה.
"במקצוע הזה, עדיף שלא תדע את השם של מי שאתה שירצח מישהו." אמרתי. "שמי הוא וינס." הציג את שמו.
לגמתי את הקפה, ונהנתי מכל רגע.
לפתע, חריקה של כלי רכב נשמעה מחוץ לבר. "הם הגיעו&#33; לך מהר, שלא יראו אותך&#33;" וינס החל להיכנס לפאניקה.
"זה מקום ציבורי, לא?" השבתי. לפתע, הדלת של הבר נפתחה בחוזקה, וכמה אנשים, בראשם בריון מגודל בעל שיער ג&#39;ינג&#39;י, נכנסו לבר בגאווה מיותרת. "וינס, את השתייה הרגילה." ציווה האדם, ככל הנראה ט&#39;אג, על וינס.
עיניו סרקו את הבר, עד שראה אותי. וינס בחשש כבד הוציא כוס מתחת לבר, ומזג לט&#39;אג כוס שלמה של משקה שאף פעם לא ראיתי, או שמעתי עליו. ט&#39;אג לגם מהמשקה, והביט בי. "אתה יודע שעד שנעזוב, הבר הזה שלנו." אמר לי.
"זה מקום ציבורי, מותר לכל אחד להיות כאן." השבתי, בלי להסיר עיניי מהקפה. ט&#39;אג נראה מעוצבן מעט, אך לא הגיב.
האנשים של ט&#39;אג תפסו מקומות בבר, והביטו בשנינו.
"אתה יודע, אתה ממש דומה לבחור אחד ששיחק בסרט." אמרתי לו. "חתיך הורס?" "לא, טיפש מטומטם." השבתי לו.
"חצוף." אמר לי, הניח את ידו על החלק האחורי של ראשי, והנחית את פניי על כוס הקפה. הכוס נשברה, וקפה הועף לכל עבר.
וינס נדהם מהמעשה. לא זזתי במשך כמה שניות, כדי שיהיה לי זמן להתאושש מהמתקפה המפתיעה.
"אם אתה עדיין בהכרה, תצא מהבר עכשיו." אמר באיום ט&#39;אג.
התאוששתי מהמכה שקבלתי, וזקפתי את גבי. דם זלג מראשי, וטיפטף על דוכן ההזמנות. (לא היה לי שם אחר לתאר את זה ><") "זה לא היה מנומס במיוחד." אמרתי בחיוך, ומשכתי את כוס הבירה הגדולה של ט&#39;אג לעברי.
"אתה או אמיץ או טיפש, אם אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה." אמר ט&#39;אג כשראה אותי מושך את הכוס.
הכוס הגיעה אליי, ולקחתי לגימה מהמשקה. "אני חייב להודות," אמרתי. "זה משקה די טעים." הרמתי את הכוס במהירות אל מאחוריי ראשי, וניפצתי אותה על אחוריי ראשו של ט&#39;אג. ט&#39;אג אחז בראשו בכאב, כאשר דם נוזל מראשו. אחזתי את פניו של ט&#39;אג, והפלתי אותו על ריצפת הבר. "כמו שאמרתי, זה מקום ציבורי." ט&#39;אג המופתע לא יכל לזוז מרוב כאב. "תרד ממנו." לפתע נשמעה טעינת אקדח, וקנה קריר של אקדח כוון לראשי. "אקדחים... זה כבר סיפור שונה." אמרתי. אף אחד לא זז במשך כמה שניות.
כאשר הבחנתי בזה, שהאדם שמכוון את האקדח לא מוכן, תפסתי את ידו במהירות, וסובבתי אותה בחוזקה עד ששמעתי קול פיצוח חזק. תפסתי את האקדח, ויריתי ברגלו של הבחור. הבחור נאנק מכאבים, ונשכב על הריצפה, תופס את רגלו המדממת וצורח בכאב. התבוננתי בט&#39;אג השרוע על הריצפה במבט ובחיוך מרושע, אך לא שמתי לב לחנפנים שלו, בעודם שולפים את נשקם, ומכוונים אותו עליי. טעינת נשקים נוספים הסיחו את דעתי, והכריחו אותי להביט בסובבים אותי. "גאד דאמט... הייתי צריך לראות את זה..." קיללתי בשקט. "אתה תשלם על זה&#33;" קרא ט&#39;אג בקול, והחטיף אגרוף חזק בפרצופי. הועפתי על הרצפה בעוצמה, מותיר אחריי טיפות דם קטנות. ירקתי דם על ריצפת הבר, וניגבתי את פי. "פאק... זה הולך להיות קשה." מילמלתי.
לפתע הרגשתי מגע קריר על הרקה שלי. הבטתי ימינה, בלי להזיז את ראשי, וראיתי אקדח מסוג רבלובר מכוון לרקתי.
&#39;עבר זמן מאז שראיתי אקדח כזה.&#39; חשבתי לעצמי, בעודי נמצא במצב שסיכן את חיי.
"תעזבו אותו, בחורים&#33;" קרא ט&#39;אג. "הוא שלי."

-------------------------------------------------------------------------------------
עד כה עוד פרק מגניב של שטח חי&#33;&#33;&#33;
מת, סליחה... ><

תגיבו D:

נ.ב.
רציתי לסיים את הקטע שמארק הורג את ט&#39;אג ומבריח את האנשים שלו, אבל זה נראה לי מספיק ארוך.
תצטרכו להיות במתח עד הפרק הבא

באמת מותח הסוף&#33;
באמת פרק טוב&#33; התיאורים טובים, הקצב טוב בקיצור ממש נהניתי&#33;
עכשיו כשהסיפור שלך טוב מבחינת עלילה וכתיבה אני רוצה לתקן לך טעויות תחבריות. חשוב לא לעשות טעויות תחביריות כי הן מוציאות אותך, הסופר, כאדם בעל כושר כתיבה פגום. אז נתחיל:

[quote][b]עזבתי את [u]מיטטתי[/u], לבשתי את בגדיי, וניגשתי אל [u]מחשבי הנייד[/u].[/b][/quote] שוב טעות הקלדה-מיטטתי=מיטתי, בנוסף כדאי לשים לב שאם משתמשים יותר מדי בקיצורים האלה של שייכות (מיטה שלי-מיטתי, בגדים שלי-בגדי) זה גורם למשפט לאבד מהאותנטיות שלו, מהאמיתיות שלו כי אף אחד לא אומר מחשבי הנייד. זה נשמע מפולסף.
[quote][b] ניסיתי לעצור את [u]צחוקי[/u][/b][/quote] שוב עניין הפלסוף. צחוקי לא נשמע כמו משהו שאדם יגיד וזה נראה מתחכם ולא באמת מעלה את הרובד הלשוני.
[quote][b] שאל אותי הבעלים. "כן, אבל לפחות במקום מקצועי אפשר לסמוך שיגישו לי קפה טוב, לא?" [u]הבעלים[/u] ציחקק,[/b][/quote]הבעלים נשמע קצת מאולץ, היה עדיף לרשום בעל המקום לדעתי.
[quote][b]במקצוע הזה, עדיף שלא תדע את השם של מי שאתה שירצח מישהו." [/b][/quote] המשפט לא מסתדר, או שחסרה מילה או שהוא פשוט מתוסבך.
[quote][b]שאף פעם לא ראיתי[u], [/u]או שמעתי עליו.[/b][/quote] אין צורך בפסיק
[quote][b]וטיפטף על [u]דוכן ההזמנות[/u][/b][/quote] דוכן הזמנות=בר (אפילו השתמשת במונח בר כמה משפטים לפני)
[quote][b]אתה [u]או[/u] אמיץ או טיפש[/b][/quote] אין צורך להשתמש פעמיים במילה &#39;או&#39; זה נשמע סתם. זה פשוט: &#39;אתה אמיץ או טיפש&#39;
[quote][b]כאשר הבחנתי בזה[u],[/u] שהאדם שמכוון את האקדח לא מוכן[/b][/quote] אין פסיק, הוא מיותר לגמרי. שים לב לשימוש שלך בפסיקים. אתה משתמש בפסיקים יתר על המידה.
[quote][b]הבחור [u]נאנק[/u] מכאבים[u],[/u] ונשכב על הריצפה[/b][/quote] מה זה נאנק? בנוסף גם במשפט הזה אין צורך בפסיק.
[quote][b]בעודם שולפים את נשקם[u],[/u] ומכוונים אותו [u]עליי[/u][/b][/quote] גם כאן אין צורך בפסיק אבל לא בגלל זה ציטטתי את המשפט. כתבת &#39;עלי&#39; אבל זה אמור להיות &#39;אלי&#39;. עלי- פירושו ממשית עליך (לדוגמא: דורכים עלי, מדברים עלי(במובן של מרכלים) וכו&#39;.) אלי-פירושו לכיוונך (לדוגמא: בוא אלי, מדברים אלי (במובן של מנהלים איתי שיחה) וכו&#39;.

---------------------------------------------------------
הבטתי בכל הסובבים אותי, ערני לכל דבר שעשוי להוות לי סכנת חיים.
לרוב האנשים של ט&#39;אג היו אקדחים, חוץ משלושה אנשים, וחמש בנות בבגדים חושפניים.
בקושי הצלחתי לעמוד. רגליי רעדו מהמכות שקיבלתי, ולא יכולתי לעמוד ישר.
ניסיתי להתקדם מעט, הרחק מעבר החבורה של ט&#39;אג, אך רגליי כשלו, ונפלתי שוב. &#39;אני מעורר רחמים...&#39; חשבתי לעצמי, מגחך בשקט. "מתחיל להשתגע מרוב בושה, הא?" שאל ט&#39;אג בהתנשאות.
&#39;אולי אני יכול לקנות לי קצת זמן. הוא לא נראה חכם במיוחד...&#39; רקמתי לעצמי תוכנית במשך כמה שניות.
"למעשה," השבתי לט&#39;אג בעודי קם מהתנוחה המשפילה ששהיתי בה, עד לפני כמה שניות. "פשוט עלתה בי מחשבה."
הבעה של תהייה עלתה על פניו של ט&#39;אג. "לפי מה שאני רואה כאן," עצרתי לרגע כדי להתייצב. "יש לכם שבע בנות בחבורה."
"אני רואה שאתה גם גאון בחשבון." אמר ט&#39;אג. החבורה שלו צחקה, מתוך חנפנות כמובן, מבדיחתו המגוחכת.
"אתה מחמיא לי. אבל לא," השבתי לו. "פשוט תהיתי איך אתם מתחלקים בכמות הסקס." עיניו של ט&#39;אג געשו מזעם, למשמע ההתגרות המעליבה שלי. &#39;אולי הגזמתי קצת...&#39; חשבתי לעצמי, בחשש קל. ט&#39;אג רץ אליי במהירות, עם אגרופים שלופים.
"פתטי..." ברגע שהוא הגיע אליי, התכופפתי במהירות, במקום שרגליו לא יפגעו בי, ונתתי לו לחבוט באחד מאנשיי חבורתו.
הושטתי את רגלי הימנית אחורה, ובעטתי בחוזקה בברכו השמאלית של ט&#39;אג. ט&#39;אג זעק בכאב, ואני בינתיים רצתי לצד השני של הבר, היכן שהסכנה פחותה יותר. וינס עמד בפה פעור, מאחוריי דוכן ההזמנות, ונדהם מהמהלכים שביצעתי בשעת הקרב.
נשענתי על דוכן ההזמנות בזלזול, והבטתי בט&#39;אג בהבעה משועשעת.
"תירו בו&#33;" צעק ט&#39;אג בקול רם. כל מי שהיה לו כלי ירייה בחדר הזה, כיוון אליי את נשקו. "רגע," ט&#39;אג אמר. ככל הנראה הוא נרגע מעט. הוא הושיט ידו אל כיסו, שלף משם אקדח, וירה בברכי הימנית. "עכשיו אנחנו שווים," גיחך ט&#39;אג, "בערך..."
כרעתי על רגלי הטובה בעודי אוחז בברך ימין שלי, ונאנק מכאבים. "תורידו נשקים, עכשיו אני הולך להרוג אותו." חייך ט&#39;אג ברשעות. הוא לקח מחגורתו שרשרת ברזל ארוכה ועבה, והתקדם לעברי, בזמן שמסובב את השרשרת במהירות בצורה אנכית.
הבטתי בט&#39;אג בחוסר אונים, מתקדם לעברי, עוד שהשרשרת המסוכנת צוברת תאוצה.
ניסיתי לקום, אך ללא הועיל. במבט מתנשא, ט&#39;אג זרק את השרשרת עליי. השרשרת פגעה בכתפי השמאלית, מותירה אחריה כתם כחול וכואב על גופי. שוב פעם ט&#39;אג זרק עליי את השרשרת. הפעם השרשרת פגעה בבטני, מעיפה אותי אחורה בחוזקה.
במשך כמה רגעים סבלתי מהמכות המסוכנות והכואבות של השרשרת. גופי היה מלא בחבלות וכתמים כחולים.
&#39;אני עדיין יכול להזיז את ידיי ואת רגליי, אך זה יסכן את גופי עד לרמה קריטית. אין מה להפסיד.&#39; חשבתי לעצמי.
ט&#39;אג שלח את השרשרת פעם נוספת, אך הפעם, הייתי מוכן. התרכזתי בכל כוחי, מנסה למצוא את הזמן הנכון לתפוס את השרשרת. כאשר הייתה במרחק מטר אחד ממני, הושטתי את ידי, ותפסתי אותה. אומנם ידי נפצע מזה, אך הצלחתי.
משכתי את השרשרת אליי, בעודי מושך גם את ט&#39;אג. ט&#39;אג, שלא היה יכול להתנגד, עזב את השרשרת במהירות.
"עכשיו, תורי להפוך את המצב, שוב." אמרתי ללא חשש. בקושי רב, קמתי מהרצפה, מתעלם מהדם שנוזל מפי, ומברכי.
הושטתי את ידי אחורה, מושך את השרשרת איתי, וזורק אותה אל ט&#39;אג. השרשרת נכרכה סביב רגלו, בדיוק כמו שתכננתי.
משכתי את ט&#39;אג אליי, מפיל אותו, וגורר אותו על הרצפה. על אף התנגדותו הרבה, כוח הסיבולת שלו היה נמוך, וכנראה נחלש כבר מהקרב. בדיוק כאשר הגיע אליי, צעק ט&#39;אג: "תירו בו, מפגרים&#33;" החבורה שהתבוננה בנו שלפו את אקדחיהם, וכיוונו אותם אליי. באותו רגע שלחיצת ההדק נשמעה, הרמתי את ט&#39;אג, כדי שישמש לי מגן אנושי. כדורי האקדח פגעו בט&#39;אג, אך למזלו, לא באזור קטלני. "ת... תפסיקו&#33;" צעק בקושי ט&#39;אג. היריות מיד נפסקו, משאירות את ט&#39;אג מחורר מכדורים לגמרי, נוטף דם רב על הריצפה.
"ניצחתי." אמרתי בלחש. הרמתי את השרשרת ברגע שהיריות נפסקו, כרכתי אותה סביב צווארו של ט&#39;אג, ומשכתי אותה בחוזקה לעבר הריצפה. ט&#39;אג היה גבוה ממני, לכן קפצתי על גבו, דחפתי אותו עם רגליי ומשכתי את השרשרת.
ט&#39;אג ניסה להאבק, אך לא היה לו כוח יותר. "או שתמות מחנק, או משבירת מפרקת. מה אתה מעדיף יותר?" שאלתי ברשעות.
לא חיכיתי לתשובה. משכתי את השרשרת חזק ככל שיכולתי, עד ששמעתי של עצם נבקעת מצווארו של ט&#39;אג.
ירדתי מגופו של ט&#39;אג, ביחד עם השרשרת. הגופה הגדולה שעמדה מולי נחתה על הריצפה בכבדות.
הבטתי על הגופה הגדולה במבט של ניצחון, אך שמחתי לא נמשכה הרבה זמן. בציפייה רבה חשבתי שהחבורה שסבבה אותי תיבהל ותיברח, אך הם עמדו סתם כך, ללא כל חשש ממראה מנהיגם המת. &#39;מה קורה כאן...&#39; חשבתי לעצמי בחשש כבד.
"אתה באמת חושב שנברח רק כי הבוס שלנו מת? אז מה? תמיד נוכל למצוא עוד אחד." אמר אחד מהחבורה, וכיוון את אקדחו אליי.
שאר האנשים בבר עשו גם ככה. "כנראה בגלל זה וינס הציע לי שלושת אלפים דולר." מילמלתי לעצמי.
לפתע עלה במוחי רעיון. לקחתי את השרשרת שהייתה זרוקה ליד הגופה, הרמתי אותה מעליי, והתחלתי לסובב אותה בעוצמה.
במהירות רבה, שלחתי את השרשרת אל האיש הימני ביותר שניצב בחדר, וכאשר השרשרת הגיעה אליו, סובבתי אותה אל צד שמאל.
השרשרת פגעה בכל הידיים שהחזיקו את ידיהם ישר. העפתי את רוב הנשקים מידם של האנשים, משאיר אחריי ידיים ואצבעות שבורות. "פאק&#33; בואו נזוז בחורים&#33;" צעק בפאניקה אחד מהאנשים. בבהלה רבה כל האנשים שהיו בחדר, מלבדי ומלבד וינס, עזבו במהירות. "הצלחת&#33;" צעק וינס בשמחה.
חייכתי אליו חיוך נעים לעין, אך הפציעות שקיבלתי בקרב הזה היו רבות מידי. רגליי איבדו שיווי משקל, ונפלתי על הרצפה.
וינס רץ אליי בבהלה. "תחזיק מעמד. אני אתקשר לרופא. אמר וינס, אך עצרתי אותו.
הוא הביט עליי במבט שואל. "כיס ימני..." אמרתי בקול חלוש, ואיבדתי את הכרתי.

--------------------------------------------------------------------

ריח נעים של ורדים חדר לאפי. ריח מוכר ונוסטלגי כל כך. פקחתי את עיניי, לאט לאט עד כדי חריצים קטנים, מספיקים לראות את כל החדר בו שהיתי. הכלל הראשון בלהיות מתנקש, זהירות. גופי עדיין כאב מהקרב נגד ט&#39;אג, לכן נמנעתי מלהזיזו יותר מידי.
ככל הנראה, שהיתי בדירה של מישהו. וילונות החלון היו לבנים, הקירות היו סדוקים, אך עדיין נראה היה שצבעו אותם לאחרונה.
שכבתי על מיטה רכה, בעלת מצעים לבנים. שמעתי צעדים בחדר אחר. לפתע הדלת נפתחה, וממנה באה אישה יפה, בעלת עיניים ירוקות ושיער בלונדיני. היא לבשה ג&#39;ינס משופשפים וגופייה אדומה שאיבדה את צבעה במקצת.
"מארק, אתה חייב להיזהר יותר. אתה יודע כמה המקצוע הזה מסוכן, ואני לא אוכל לטפל בך לעד." אמרה האישה פתאום.
&#39;פאק, כנראה וינס לא הלך לבית חולים אחרי הכל.&#39; גיחכתי בשקט. לא הגבתי לדבריה של האישה. לא היה לי כוח לנזיפות ברגע זה.
"מארק. אין סיבה להעמיד פנים שאתה ישן. אני רואה שהעיניים שלך פקוחות." אמרה האישה.
&#39;איך היא שמה לב?&#39; תהיתי בראשי. "את תמיד מפתיעה אותי מחדש, רוז." אמרתי בחיוך, מתיישב על המיטה, בקושי רב.
הבטתי על גופי. כל החזה שלי ובטני היו עטופים בתחבושות. כתפי וידי הימנית היו עטופים גם כן, ועל ברכי הפצועה נכרכה תחבושת.
ידי השמאלית הייתה עטופה בגבס, וכל מיני תחבושות היו כרוכים במקומות הפצועים בגופי.
"אל תתאמץ יותר מידי, את הגבס תוכל להוריד עוד שבוע, ואת התחבושות עדיף גם עוד שבוע, אבל אפשר להוריד אותם עוד כמה ימים. מה קרה הפעם שנפצעת ככה?" "מכות עם מנהיג כנופייה, אני מניח. עוד חלק שיגרתי בעבודה." עניתי לרוז.
רוז נאנחה בשקט. "בסוף עוד תהרוג את עצמך..." אמרה רוז. "אגב, וינס הזה השאיר לך מזוודה. יש בה שלושת אלפים דולר."
גיחכה רוז באופן מחשיד. "לקחת לי כסף?" שאלתי אותה. "חמש מאות דולר, על הטיפול." השיבה.
הבטתי עליה בפרצוף כועס, אך בתוך תוכי, הייתי אסיר תודה על כך שריפאה אותי.
"אל תתקע בי את הפרצוף הזה. זאת אשמתך שהסתבכת ככה." אמרה לי.
"תודה, רוז. אני יכול ללכת עכשיו?" "כבר? אני מניחה שכן. אלא אם כן אתה רוצה להישאר כאן הלילה." אמרה לי.
גיחכתי בקול. "לא תודה," אמרתי וקמתי מהמיטה. "אני הולך הביתה." רוז חיבקה אותי בחוזקה לפני שיצאתי מהחדר, ובירכה אותי לשלום. נשקתי לה על הלחי, וצעדתי לעבר המכונית שלי. &#39;איזה מזל שאני שומר גם את המפתחות וגם את הכתובת של רוז בכיס הימני.&#39; חשבתי לעצמי, ונכנסתי למכונית.

----------------------------------------------------------------------------

סוף דבר U_U
בפרק הבא יהיה אורח מפתיע ומגניב
אז יש למה לצפות D;

תגובות&#33;&#33;&#33;&#33;&#33;

פרק ממש טוב&#33;
מוזר קצת שהאנשים בבר ברחו בגלל פציעה, בכל זאת יש להם רובים שזה יתרון משמעותי.
אין הערות בכלל D:
מחכה לפרק הבא&#33;

פרק רביעי&#33;&#33;&#33;&#33;&#33;@@#&#036;&#33;@&#036;&#33;#@%^

---------------------------------------------------------

"אין כמו הבית..." נאנחתי בקול בעודי מכניס את מפתח הדירה לחור המנעול, ומסובב את המפתח.
הפסקתי לפתוח את הדלת כאשר שמעתי זמזום חרישי באוזניי.
במשך חצי דקה עמדתי במקומי, מאזין בשקט ובזהירות, שלא להשמיע רעש מסוים.
כעבור חצי דקה של שקט, הרגשתי שבטוח להיכנס לדירה. בצליל חריקה מרעיש, הדלת נפתחה לרווחה, וצעדתי לתוך הדירה.
ברגע שנכנסתי לדירה, שלפתי אקדח והכנתי את ידי על ההדק. הדירה הייתה חשוכה לגמרי, חוץ מאור הטלוויזיה הדולקת שנמצאה בסלון. &#39;אני זוכר בוודאות שכיביתי אותה לפני שהלכתי.&#39; חשבתי לעצמי, מוטרד.
ריח חזק של דם ניסה באוויר. עקבות של איש בעל מידת רגליים גדולות, בערך במידה ארבעים וחמש, הובילו לסלון.
"ש-י-ר ה-מ-ח-נ-ה זה שיר המחנה..." הכוכב הידוע של הסדרה המוכרת בובספוג, החל לשיר שיר מוזר.
מזווית עיניי קלטתי דמות יושבת על כורסאת עור מזויף. &#39;הכורסא האהובה עליי... פאק..."
"מפתיע אותי שפורץ יפרוץ לדירה ופשוט ייתישב ויראה בובספוג." אמרתי למי שישב על הכורסא.
סובבתי את הכורסא, ובבהלה רבה זינקתי אחורה, ונדהמתי למראה עיניי. האדם שהתיישב על הכורסא, היה בן אדם בשנת השלושים שלו, בעל מראה חטוב ושרירי. עיניו היו פעורות לרווחה, ודם נזל מפיו. גרונו היה משוסף לחלוטין, ושני כדורי אקדח חוררו את הגבר באזור החזה. הדם של הגופה זרם בכמויות מצווארו ומחזהו, ונזל על הכורסא.
הנוזל הארגמני ניצנץ באופן די מרהיב בזכות אורות הטלוויזיה. המראה היה יכול להיות עוד יותר יפה אלמלא הגופה שהייתה שרוי סנטימטרים אחדים מהדם.
"את האמת בובספוג זו סידרה מצליחה מאוד, אפילו למבוגרים." קול מפתיע בקע מכיוון המטבח.
בסיבוב מהיר כיוונתי את אקדחי לעבר הדמות. איבדתי את שיווי משקלי והתייצבתי במהירות.
נדהמתי לראות את האדם האחרון שהייתי חושב עליו, עומד מטרים ספורים ממני, עם הבעה אדישה ולגלגנית בעיניים.
שיערו הזלונדיני והחלק התגלש בצורה אלגנטית על ראשו, ופוני קצר מסתיר חלקית את עינו התכולה השמאלית, בעוד שעינו הימנית הייתה חצי עצומה, ככל הנראה מעייפות, או מהאור של הטלוויזיה שסינוור אותו, כתוצאה משהייה מרובה בחושך. חתך קטן נמצא על פניו, וטיפת דם נזלה ממנו. על אף שהיה גדול ממני בארבע שנים, מבנה פניו היה כשל אדם בשנת העשרים לחייו. מתוך שיגעון של זעם מתפרץ, הרמתי את אקדחי במהירות, והתחלתי לירות באדם המוכר.
האדם התחמק מהיריות ללא כל בעיות, התקרב אליי, ותפס את אקדחי.
"אתה כל כך צפוי, מארק." נאנח האדם, והשליך את אקדחי לריצפה.
הכעס השתלט על גופי. לא יכולתי לעצור את עצמי. הסתערתי על האדם עם אגרופים שלופים, וניסיתי לחבוט בפניו.
לא הייתי מספיק מהיר בשבילו. הוא נתן לי אגרוף בבטן ולאחר שהתקפלתי מהמכה, הוא נתן לי מכה לסנטר, והעיף אותי אחורה. "תירגע ילדון. אני פה כדי לדבר." אמר האדם. "ילדון? חתיכת מפגר," הצלחתי לומר בקושי. "את גדול ממני בארבע שנים. חוץ מזה, למה שאקשיב לך?" כאשר סיימתי את המשפט, הרגל של האדם הועפה לכיווני, והעיפה אותי על הריצפה.
"דבר יפה אל הגדולים ממך, טיפש." הבעת פניו של האדם השתנו באופן דרסטי לפנים רציניות.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, מאוכזב מעצמי על מה שעשיתי. "כמו שאמרתי, לדבר." אמר האדם, והתיישב על הספה שהייתה לידנו. האדם עזר לי לקום, ואמר לי להביא כיסא כדי לשבת.
"מה מביא אותך לכאן, לויד?" שאלתי אותו, את המתנקש המיומן בעולם.
"באתי להזהיר אותך." "להזהיר אותי?" שאלתי אותו.
"בדיוק." אמר, ועצר כדי לחשוב על משהו. "קרה משהו?" שאלתי אותו כאשר ראיתי אותו מסתכל לאוויר ומהרהר בשקט.
"לא, פשוט חשבתי כמה הסצנה הזאת דומה באופן מגוחך לאלו שבסרטים." לויד גיחך בשקט, ולאחר מכן המשיך.
"מחפשים אותך, מארק." אמר ברצינות. "מי?" שאלתי אותו.
"אני לא רוצה להגיד לך מי, מכיוון שאני רוצה שזה יישאר בגדר הפתעה. בינתיים בוא נקרא להם &#39;הארגון&#39;." אמר לויד, באופן מחשיד למדי.
"אך אני יכול להגיד לך, שהאדם המת שנמצא על הכורסא שלך, הוא אחד מהם." "ולמה הוא כאן?" שאלתי.
"לבצע שליחות. הארגון הזה רוצה אותך איתו, ואני לא מוכן שזה יקרה." אמר באופן אכזרי מסוים.
"למה?" שאלתי אותו בחשדנות. "אין כל סיבה שאני לא אצטרף לארגון הזה, אם ישלמו לי על המשימות כסף." השבתי לו.
"באמת משיגים הרבה כסף למשימה אחת, אבל התפקיד הזה כרוך בהרבה סכנות." "שהן?" שאלתי אותו.
"המשימות הרבה יותר קשות ממה שהיתבקשת לעשות עד עכשיו. זה לא עבודות של מתנקש שכיר כמו לרצוח איש שמאיים על העסק שלך או משהו. אלו משימות חשובות." "המקצוע הזה מסוכן גם ככה," אמרתי לו, מותח את ידי למעלה. "מה ההבדל בין משימות כאלו לאחרות, אם בכל מקרה אני עלול להיהרג?"
"במקצוע הזה יש גם סכנות עם העמיתים שלך. זוכר מה אמרתי לך בתקרית ההיא עם הצפלין?" שאל אותי. הנדתי בראשי.
"אמרתי לך שאני לא מתנקש. אני פשוט עושה מה שאומרים לי." "וזה משנה כי...?" שאלתי אותו בחוצפה.
"אתה לא זוכר מה עשיתי? אני הרגתי נשיא מדינה&#33; הייתי יכול למות בקלות אם השומרים היו יותר זהירים. שברתי את היד באותה תקרית&#33;" נדהמתי למשמע אוזניי. "שברו לך את היד?&#33;" צעקתי. "לא ממש. אחריי שירדתי מהצפלין נפלתי על היד..." אמר לויד, במבוכה קלה. בקושי עצרתי את עצמי מלהתפרץ בקול. "תירגע מארק, ותן להמשיך." נרגעתי, והמשכתי להקשיב. "כלל אחד של הארגון הזה, הוא שחייבים לעבוד בזוגות בכל משימה. ודבר אחד שלמדתי הוא לעולם לא לבטוח בשותפים שלך." הבעת טמטום עלתה על פניי. לויד נאנח והסביר: "בדרך כלל, לשני השותפים במשימה יש תפקיד. מי שמבצע את התפקיד יותר טוב, מקבל יותר כסף או קידום, במקרים נדירים. הרבה פעמים קורה שהשותף שלך פשוט מקנא בך, ורוצח אותך, או לפחות מנסה לאור העובדה שאתה הרבה יותר טוב ממנו בעבודה." "נותן רושם שאתה מבין בדברים האלה." אמרתי לו. לויד הביט בי לכמה שניות, ואז הרים את חולצתו.
צלקת גדולה השתרכה מחזהו עד לצלעותיו, מרעיפה חשש במי שרואה את הצלקת הזאת. "אלוהים אדירים..." נדהמתי.
"מפתיע, נכון?" צחק לויד. "ואתה בטח חשבת שהיום הזה לא יהיה מפתיע יותר." הוא הוריד את חולצתו, והמשיך.
"בכל אופן, האנשים בארגון הזה מופקרים. רגע אחד הם החברים הטובים ביותר שלך, ורגע אחר כך הם שמים לך ציאניד בקפה. זו גם הסיבה שהלכתי לצפלין לבד." אמר. "מה זאת אומרת, לבד?" שאלתי אותו. "בוא נגיד שהשותף שלי &#39;נפל&#39; במדרגות נעות כשהלך להביא משהו מהקניון. ואתה יודע איך זה מדרגות נעות. חד, בוא נגיד." אמר בחשדות.
"אתה מפחיד אותי לפעמים." אמרתי בחשש. לויד צחק בקול רם. "טוב, זה כל מה שהיה לי לספר לך. אני אלך עכשיו."
אמר, וקם מהספה. "רגע-" עמדתי לומר, אבל לויד שם את ידו על פי, ומנע ממני לדבר. "אני ממש ממהר מארק. להתראות." אמר, והלך לכיוון הדלת. "אה, ועוד דבר אחד." אמר. לפתע הראייה שלי נהייתה מעורפלת. התחלתי לאבד שיווי משקל, עד שלבסוף נשכבתי על הריצפה, חצי מעולף. &#39;הבן * בטח שם סם שינה ביד שלו.&#39; חשבתי לעצמי, נאבק לא להירדם. "זה ימנע ממך לעקוב אחריי." שמעתי אותו בקושי. "אני אקח את הגופה איתי, אבל אתה אחראי לניקיון."
לא יכולתי להיאבק בזה יותר. הבטתי בלויד פעם אחת ואחרונה, ונרדמתי.

-------------------------------------------------------------------------------

התעוררתי בבהלה משינתי. שכבתי באמצע הדירה ועדיין הייתי חצי מנומנם.
הבטתי בכורסא המגואלת בדם, ונאנחתי. &#39;זה לא היה חלום אחרי הכל.&#39; חשבתי לעצמי.
הלכתי למחשב הנייד, ובדקתי אם יש לי אי-מייל חדש.
&#39;בבקשה תעזור לי&#33;&#39; הייתה הכותרת של האי-מייל.
נכנסתי להודעה וקראתי את מה שכתוב בה.
"בבקשה תעזור לנו, הבת שלנו אמורה אמורה לבלה בלה בלה..." קראתי בחוסר עניין.
קראתי את ההודעה עד שהגעתי לסכום הכסף. עיניי נפערו לרווחה. מיליון..." הסרתי את עיניי מהמסך כדי לעשות חישוב מהיר. &#39;זה יוצא תשעת אלפים דולר...&#39; חשבתי לעצמי.
"טוב, אני מניח שאני יסכים." אמרתי. "נוסעים ליפן&#33;"

--------------------------------------------------------------------------------

תם ונשלם
תגובות&#33;&#33;&#33;&#33;

חבל שאני היחידי שקורא... אתה כותב ממש טוב&#33;
פרק מעולה&#33;
רק שתי הערות קטנוניות:
[quote][b]"[u]את[/u] גדול ממני בארבע שנים. [/b][/quote] זכר- אז אתה ולא את
[quote][b]"טוב, אני מניח שאני [u]יסכים[/u][/b][/quote] פועל בעתיד גוף ראשון מתחיל באות א&#39; ולא י&#39;. אמור להיות אסכים ולא יסכים

מחכה לפרק הבא&#33;
רוב

פרק...
---------------------------------------------------

הבטתי מחלון המטוס על העננים הגבוהים של השמיים.
השמש בדיוק שקעה, והמטוס היה שקט באופן מוזר.
הדיילות עברו מידי פעם לפעם בין השורות, מציעות מאכלים או משקאות לאנשים שעדיין ערים.
לפתע צליל מוכר בקע מכיסי. שלפתי את הפלאפון שלי, והבטתי במתקשר.
&#39;חסוי&#39;, היה כתוב. פתחתי בזהירות את הסליידר של הפלאפון, ועניתי למתקשר. "ערב טוב." אמרתי לאיש שהיה בצד השני של הקו.
"גם לך." ענה קול נשי. "מי זאת?" שאלתי בחשדנות. "אתה תדע עליי בהמשך." ענתה לי האישה. "אבל בינתיים, בוא נשוחח."
הפרדתי את הפלאפון מאוזני, והלכתי לשירותים. "את אחת מהארגון הזה שלויד דיבר עליו?" שאלתי אותה כשהגעתי לשירותים.
"אני מבינה שלויד כבר הזהיר אותך לגבי זה," אמרה האישה באנחה, "אך אל תמהר להסיק מסקנות." "אז את לא מהארגון הזה?"
שאלתי אותה.
"להפך, אני בתפקיד גבוה בארגון הזה." אמרה בקול לגלגני.
"אז מה את רוצה?" חזרתי על שאלתי. "להעסיק אותך כמובן&#33;" נדהמתי למשמע אוזניי.
"למה לעזאזל שתרצו אותי? הממשלה בקושי יודעת עליי דברים, אז אין שארגון חסוי ולא מוכר, ידע עליי משהו&#33;" תקפתי את האישה.
"מארק, מארק, מארק. חשבתי שאתה מתנקש די טוב." נאנחה האישה. "איך לעזאזל את יודעת את השם שלי?&#33;" נתקפתי בהלה.
"לא יכול להיות שעקבתם אחריי בלי שאשים לב&#33;" צעקתי עליה. הנמכתי את קולי כדי שהאנשים מחוץ למטוס לא ישמעו אותי.
"זה נכון מאוד," אמרה האישה, "שלא היה שום סיכוי שנצליח לעקוב אחריך בלי שתתגלה, אבל אם אני לא טועה, כבר עבדת בארגון דומה לשלנו." "כן," אמרתי, "הטיירנט שישים ותשע." ציינתי את שמו של הארגון הקודם שלי.
"ובכן, יכול להיות מאוד, שהארגון הזה הוא תת מחלקה שלנו-" "מה&#33;?" לא יכולתי לעצור אותי מלצעוק בתדהמה.
דפיקה נשמעה על הדלת של שירותי המטוס. "הכל בסדר שם?" שאל אותי איש אחר ששהה במטוס.
"כן, מצטער..." עניתי. נרגעתי קצת והמשכתי בשיחה.
"מי לעזאזל את?" שאלתי אותה. "כמו שאמרתי, בוא לא נדבר עליי, אנחנו רוצים להעסיק אותך לשירותים שלנו." בלעתי את רוקי.
"תשלום של משימה אחת יהיה פי חמש יותר מהמשימה שאתה תבצע ביפן. אין לך מה להפסיד פה. אומנם המשימות יהיו יותר קשות, אך זו לא תהיה בעיה בשבילך, נכון?" "את צוחקת עליי?" שאלתי בחשדנות. "זה עד כדי כך קשה לראות?" ענתה בעוקצנות.
"כלבה..." סיננתי בשקט. "כמו שאמרת, אני במשימה עכשיו, אני לא יוכל לדבר איתכם עד שאני אחזור." "אנחנו מודעים לכך, נתקשר אליך כשתחזור," ואז אמרה בשקט, "אם תחזור." וניתקה את השיחה.
"מוזר..." אמרתי, וחזרתי למקום שלי.

-------------------------------------------------------------

"סוף סוף." אמרתי כשיצאתי מנמל התעופה, ומתחתי את רגליי.
התקשרתי למונית שתאסוף אותי למקום שבו הייתי אמור להיפגש עם הלקוח, ובינתיים ישבתי בבית קפה קרוב.
"מה תרצה?" אמר המלצר באנגלית גרועה. "קפה, בבקשה." עניתי, במעט היפנית שידעתי.
חיכיתי כמה דקות עד שהקפה הגיעה, ובינתיים הסתכלתי על הרחוב בו נמצאתי.
חנויות רבות נמצאו בצד השני של הרחוב, וליד בית הקפה. שלטי פרסום זוהרים היו תלויים בכל מקום, ואנשים עברו פה ושם ברחובות. שתי חנויות קומיקס ומנגה, שהיו מפורסמים ביפן, היו ליד בית הקפה, ועד שלוש בצד השני של הרחוב.
"סליחה?" לפתע שאל אותי אדם אחד. "כן?" "אני יכול לשבת?" שאל אותי האדם.
הבטתי בפניו של האדם. הוא לא היה אסייתי, הוא היה תייר כמוני, חוץ מזה שהוא לא רוצח שכיר.
עיניו היו שחורות כפחם, ושיערו היה חום וקצר. הבעה אדישה הייתה על פניו, למרות שהוא חייך. זה היה בלתי מוסבר.

"יש עוד הרבה מקומות פנויים במקום הזה." עניתי בחוסר עניין. "אני יודע, אבל הרגליים של מאוד כואבות, ואני לא יצליח ללכת עד לשם בלי ליפול כמה פעמים." אמר האיש. &#39;תירוץ גרוע.&#39; "בסדר," נאנחתי, ופיניתי לו מקום.

"תודה." ענה לי, והתיישב. "אתה גם תייר פה?" שאל אותי האיש. "כן." עניתי באדישות. "אני מבין שאתה לא ממש רוצה לדבר." אמר האיש. "איך עלית על זה?" שאלתי בציניות. לפתע צפירה נשמעה במרחק. האיש הזר הביט לעבר הכיוון של הצפירה, והלך לעברה. &#39;אז עכשיו הוא יכול ללכת...&#39; גלגלתי את עיניי. מזוית עיני ראיתי משהו נוצץ. זאת הייתה סיכה מזהב מזויף, עטורה בכל מיני קישוטים צעקניים.

"רגע&#33; שכחת משהו-" צעקתי, אבל הוא כבר נעלם. "ניקח את זה. אולי זה עוד יהיה שימושי." אמרתי. חיכיתי עוד כמה דקות, שתיתי את הקפה שלי, ונסעתי במונית לעבר מקום המפגש.

&#39;גבר בטוקסידו, שיער שחור, ושרשרת זהב של מלאך.&#39; שיננתי בראשי איך האדם איתו אני נפגש יראה.

"סליחה?" שאלתי גבר שמתאים לתאור. "אתה הוא קוטאטסו האצ&#39;יבה?"

האדם הינהן בראשו. "אתה בטח האדם ששכרתי." אמר האיש.

"ובכן," התחלתי להגיד. "מה אתה רוצה שאעשה?" שאלתי "אני רוצה," הרצין לפתע האדם. "שתרצח את מנהיג היאקוזה המקומית."

---------------------------------------------------------------



טאם טאם&#33;&#33;

תגובות

יש לי שני הערות:

ראשית הפרקים שלך ממש מייגעים, קשה להיכנס לסיפור כשהוא ארוך וכבד כל כך. אנחנו קוראים מהמחשב ולא מהמיטה בספר טוב, אתה כן יכול להקפיד לאוורר קצת את הפרקים ולחתוך אותם לשניים.

דבר שני גם אתה קופץ מסיטואציה לסיטואציה ממש ממש מהר, אישית אני ממליץ להבהיר זאת בהקדמה ותיאור קל. זה תמיד עוזר לקורא להיכנס למצב של הנאה פשוטה&#33;

חוץ מזה הסיפור ממש מעניין ובחרת הרבה אפקטים מעניינים שלאו דווקא מסתובבים סביב כוחות על טבעיים.
תמשיך כך.

הרווחת קורא.

תודה ^^
אולי אני באמת אקשיב לעצתך
נראה לי אני אפצל פרק שלם לשנים (אם הוא יהיה ארוך מדי)
אבל זה רק כדי לראות אם יבואו עוד קוראים
תודה לך, שוב פעם D:

--------------------------------------------------------

"להרוג את מנהיג היאקוזזה המקומית?&#33;" חזרתי על דבריו של קוטאטסו, בתקווה שלא שמעתי נכון.
קוטאטסו הינהן. "אתה מבין את ההשלכות של זה, אם אני אצליח במשימה?" שאלתי אותו.
"אנשים שקשורים ליאקוזה הזו ירדפו אחריי במשך שנים."
"אני יודע, אבל אני לא יכול לעשות כלום בקשר לזה. אם המשימה הזו תיכשל, היאקוזה תהפוך להיות הרבה יותר גדולה ומפורסמת ממה שהיא עכשיו." אמר קוטאטסו.
"לפחות אתה מבין את ההשלכות של זה..." אמרתי לו והסתכלתי למעלה. טיפות גשם התחילו לרדת, ולאט לאט התחזקו, אך לא נראה שיהיה מבול בקרוב. "בבקשה תגיד לי שזו יאקוזה קטנה ולא מוכרת." התחננתי בתקווה שמשהו יציל אותי.
"ליאקוזה הזו יש הרבה כסף, אבל היא יאקוזה די חדשה, ולכן לא כל כך מוכרת." הסביר לי.
נרגעתי קצת ושאלתי אותו, "מה צריך לעשות?" "נראה שעומד לרדת גשם חזק." הסתכל למעלה ואמר לי. "בוא לבית שלי נמשיך משם." קוטאטסו קם מכיסאו, והלך לעבר לימוזינה גדולה שהייתה מעבר הרחוב.
"אתה בא או לא?" קרא לי מהצד השני של הכביש. בהתרגשות קלה, קמתי מהכיסא וצעדתי לעבר הלימוזינה, בתקווה שאכן ניסע בה.
לפתע נהג אסייתי יצא מתוך הלימוזינה, ופתח לנו את הדלת. "תודה, הוראי." אמר קוטאטסו לנהג.
&#39;מזמן לא נסעתי בלימוזינה.&#39; חשבתי בהתרגשות, ונכנסתי לרכב המפואר.

-----------------------------------------------------------

"ברוך הבא לביתי," אמר קוטאטסו כאשר הגענו לבית גדול ומפואר. "תרגיש בבית." הוסיף בחיוך.
פי נפער למראה הבית היפהפה שניצב מולי. הבית היה בעל שלוש קומות, רחבות וגדולות, שני חלונות בכל אחד מקירות הבית, למעט הדלת הראשית בקומה הראשונה. שתי מרפסות היו בקומה השנייה. אחת בעלת ג&#39;קוזי וטלוויזית פלזמה, והשנייה עם טלסקופ גדול, וכיסא. &#39;כנראה הם חובבי אסטרולוגיה.&#39; חשבתי. בקומה האחרונה לא היו הרבה דברים. אור קטן זהר בחלון, אך כל שאר הקומה הייתה ריקה. את הבית הקיפה חומת לבנים גדולה בגובה של חמישה מטרים. נעמדנו מול שער מרהיב ומפואר בצבע זהוב. על השער היו עיטורי דרקון כסופים, ושלוש אותיות יפניות ליד כל דרקון.
גובה שער הכניסה היה גם הוא חמישה מטרים, זהה לגובה החומה.
קוטאטסו ניגש לבליטה בחומה, עליה היו כתובים מספרים. קוטאטסו לחץ על ארבעה מספרים, והשער, בצליל חריקה, נפתח באופן אוטומאטי. &#39;חמש-שלוש-תשע-אפס. כדאי שאזכור את זה.&#39; חשבתי, מרוצה מעצמי.
צעדתי אחריי קוטאטסו לתוך הבית המפואר. בתוך הבית, ליד הכניסה, הייתה חממה גדולה וגבוה.מבעד לכיסוי הניילון מלא האדים, היה אפשר לראות בקושי המון צמחים, חלקם אקזוטיים ונדירים מאוד, מסודרים בשורות ארוכות, וצלליות של אנשים, כנראה גננים, עברו פה ושם בין שורות הצמחים. "אני מבין שאתה חובב צמחים." אמרתי לקוטאטסו. הוא הביט בי בהבעת שאלה, ואז הבין שאני מתכוון לחממה. "לא," גיחך קוטאטסו. "הבן שלי אוהב מאוד צמחים, אבל הוא נסע לאירופה לפני שבוע, אז הגננים שלנו מטפלים בגינה בשבילו."
"אה... הבנתי." אמרתי. הלכתי אחריי קוטאטסו לעבר מרפסת עץ גדולה, עליה הייתה כורסאת עור מתנדנדת, ומולה הייתה מונחת טלוויזיה דקה, מחוברת לשידה, כנראה שלא יגנבו אותה. בתוך השידה, מאחוריי דלתות הזז שקופות מזכוכית, היה מכשיר די. וי. די, קונסולת פלייסטיישן, וכמות נכבדת של סרטים ומשחקים.
קוטאטסו הניח את ידו על ידית מוזהבת, ופתח דלת מפוארת וגדולה.
נכנסנו לחדר הכניסה, בו לא היו הרבה דברים, חוץ ממנורות ספורות וספות שהונחו פה ושם. מעבר לחדר אחר וחשוך, היה מונח מתחת למרפסת קטנה, ומשני צדדיו היו שני גרמי מדרגות. במרכז המרפסת, היה עוד מעבר למסדרון מואר ומלא דלתות, אך לא היו מדרגות לקומה השלישית. &#39;כנראה המדרגות נמצאות מאחוריי דלת כלשהי.&#39; חשבתי. "תשב בסלון, אני יכין לנו קפה." אמר קוטאטסו ונכנס למטבח. מסביבי היו ארבעה דלתות, כולל המטבח, ולא כולל המעבר לחדר החשוך.
הלכתי לעבר החדר שנראה לי כמו סלון, אך קוטאטסו עצר אותי. "זה חדר האורחים, החדר לידו הוא הסלון." אמר לי.
הבטתי בחדר האורחים בחשדנות, והלכתי לעבר הסלון.
נכנסתי לחדר, ונדהמתי למראה עיניי. החדר היה מפואר למדי. שטיח היה מתוח מקיר לקיר, ועליו עיטורים יפהפיים. הקירות היו בצבע חום עם גוונים צהבהבים. החדר היה עצום, כנראה כדי להכיל את הטלווויזיה הענקית שעמדה בימין אליי.
בחדר היו המון אגרטלים עתיקים, אין לדעת אם הם זיופים או לא. מול הטלוויזיה הייתה ספה גדולה, מספיקה לחמישה אנשים.
מכל צד של הספה הייתה שידה מפוארת ועליה אגרטל מרהיב. על האגרטלים היו שתי ידיות בצבע זהב, אחת מכל צד, והאגרטלים עצמם היו בצבע לבן, עם ציור של עץ פטל בצבע תכלת.הבטתי לימיני, וראיתי את השלט של הטלוויזיה. לא שלט מסובך מידי, רק כפתורים עם המספרים אחד עד תשע, ועוד כמה כפתורים לדברים הבסיסים בטלוויזיה, כמו הבהירות וסידור הערוצים. לקחתי את השלט ולחצתי על הכפתור האדום, שנראה כמו כפתור ההדלקה והכיבוי. הטלוויזיה נדלקה בהבזק בהיר, והערוץ שהופיע היה ערוץ יפני, כנראה של תוכניות ריאליטי.
"אני רואה שמצאת את הטלוויזיה." אמר קוטאטסו בפתאומיות, ונכנס לסלון עם שתי ספלי קפה.
קפצתי בהפתעה כשהוא נכנס לחדר. "הפחדתי אותך?" שאל אותי בציניות.
"בערך..." נאנחתי כאשר ראיתי שזה הוא.
פיניתי לו מקום, והוא התיישב ונתן לי את ספל הקפה שלי.
"ערוץ הריאליטי." אמר קוטאטסו. "זה ערוץ מאוד פופולרי ביפן." הוסיף.
הנהנתי כאות הבנה.
"אני שונא את התוכנית הזאת," המשיך קוטאטסו. "תכנית רדודה ושטחית."
"למה אתה חושב ככה?" שאלתי אותו. "על מה היא בכלל?"
"בכל פרק לוקחים שני אחים, וגורמים להם לעשות משימות מטופשות כדי לזכות בעשרים מיליון ין."
"נשמע באמת מטופש..." אמרתי לו.
שתינו את הקפה שלנו, ולפתע קוטאטסו הושיט את ידו לטלוויזיה, וכיבה אותה.
"למה כיבית?" שאלתי.
"אנחנו עוד צריכים לדבר על המשימה שלך." השיב.
"נכון. מה הוא עשה שאתה רוצה שהוא ימות?" שאלתי.
"הוא לקח את ביתי." אמר לי. "הוא רצה להיתחתן איתה מאוד, באופן נואש אפילו, אבל לא נתתי לו." "אז הוא חטף אותה." השלמתי את המשפט שלו.
"בדיוק. אני לא בטוח אם הוא עשה את זה כדי לרשת את ההון המשפחתי, או כי הוא באמת אוהב אותה, אבל אני רוצה לעצור את החתונה, שתתרחש בעוד שבועיים, בכל מחיר."
"אני מבין שאתה לא מוזמן?" שאלתי.
"לא. למעשה, החתונה תהיה סודית, והיחידים שישתתפו בה יהיו כומר, ביתי, המנהיג וכמה משומריו הנאמנים ביותר. בינתיים, הוא מתחבא בקזינו של משפחתו. ביתי נמצאת בצינוק של הקזינו-" צינוק? למה לעזאזל שיהיה צינוק בקזינו?" שאלתי את קוטאטסו.
"הקזינו היה פעם ארמון קטן וחסר משמעות. לא נמצאו בו שום דברים עתיקים, חוץ מכמה כדים הרוסים, אז המשפחה של הוקאיישי, מנהיג היאקוזה, קנתה אותו, שינתה אותו לגמרי, והשאירה רק את הצינוק. אתה יודע, להעניש את מי שירמה אותם או משהו כזה." הסביר.
"לא. אני לא יודע..." עניתי.
הוא הביט בי במבט מעוצבן, והמשיך, "אז מתי אתה יוצא?"
"אני חושב שאצא בעוד שבוע." "למה לא תצא בעוד יומיים?" שאל אותי.
"אני רוצה לסייר באיזור, לאסוף קצת מידע על האיש, ועל המקום." הסברתי.
"אתה יודע," אמר קוטאטסו, "היום יש דבר מופלא שמאפשר לך למצוא מידע על כל מיני דברים, בלי לצאת מהבית. היום קוראים לזה אינטרנט." אמר קוטאטסו בנימה צינית.
התעצבנתי עליו, אבל נרגעתי והמשכתי. "ולמה את חושב שאני אמצא עליו מידע?" שאלתי.
"כמו שאמרתי, הם משפחה מפורסמת." השיב קוטאטסו. "אתה יכול לכתוב בגוגל על הוקאיישי ויפתחו לך לפחות תשעה לינקים שונים עם מידע מלא עליו. כמו כן, אתה יכול לכתוב על הקזינו שלו, שהיה פעם ארמון, ותוכל למצוא שרטוטים של המבנה ואיפה נמצא כל מקום." "אני מניח שכבר עשית את זה?" שאלתי אותו בנימה חשדנית.
"זאת הבת שלי," אמר, "אני חייב לברר קצת מידע לגבי מי שחטף אותה."
שתיתי את הטיפות האחרונות של הקפה, והמשכתי. "ולמה שבכל זאת אני לא אצא בעוד שבוע, שיהיה זמן חופשי?"
"בעוד שבוע הוקאיישי יטוס למקום שבו תערך החתונה כדי לארגן את הדברים. אני לא יודע איפה המקום הזה, אז יום שישי הקרוב יהיה הדד ליין. אתה חייב להרוג אותו עד אז."
"אוקיי." אמרתי ופיהקתי בעייפות.
"אתה יכול להראות לי את החדר שלי? אני ממש עייף מהנסיעה." "בטח." אמר קוטאטסו, וליווה אותי לחדרי, שהיה בקומה השנייה.
"השירותים בחדר ליד, אם תרצה." אמר קוטאטסו.
"בסדר." אמרתי לו.
החדר היה חשוך לגמרי, אבל הייתי יכול לראות שהוא גדול.
מיששתי את הקיר בחיפוש אחר המתג. מצאתי אותו, והדלקתי את האור.
החדר לא היה מפואר מידי. מיטה זוגית יפה, מנורת לילה, טלוויזיה גדולה עם קונסולת ווי לידה, שידת ספרים, וציורי קיר יפים.
"לילה טוב." אמרתי לעצמי, ונשכבתי על המיטה.

------------------------------------------------------------------------

בפרק הבא האקשן האמיתי מתחיל
תגובות D:
סליחה שהפרק הזה ארוך
אבל אני לא יודע איפה לחתוך
לא משנה כמה אני מסתכל אני לא מוצא את הנקודה המתאימה ^^"
אבל לא נורא
זה כלום לעומת סיפור אחר שלי

אהמ למה ראיתי תסיפור הזה בפורום אחר OO
גיל ?
לדעתי פרקים ארוכים מידי O:

[quote][i]Originally posted by Flupy[/i]@Jan 9 2010, 09:50 AM
[b] אהמ למה ראיתי תסיפור הזה בפורום אחר OO
גיל ?
לדעתי פרקים ארוכים מידי O: [/b][/quote]
כן D:
איך אתה יודע?
שנייה, אני ינחש...
דניאל? (ניחוש מחורבן)
אני מודע לזה שהפרקים נורא ארוכים
אבל אתה יכול בבקשה להגיב תגובה בונה?

[quote][i]Originally posted by nightmare[/i]@Jan 9 2010, 08:43 PM
[b] כן D:
איך אתה יודע?
שנייה, אני ינחש...
דניאל? (ניחוש מחורבן)
אני מודע לזה שהפרקים נורא ארוכים
אבל אתה יכול בבקשה להגיב תגובה בונה? [/b][/quote]
יצאת מוגבל הכינוי זה פלופי XD
בפורום השני יש קוראים לי ג.ראול D:
בעבר פלופי U_U
אהממ אני האחרון שיבין בסיפורים :P
אני נהנה גם מלקרוא את שלגייה ושבעת הגמדיים XP
ונראה לי שהגבתי לך בפורום השני אז לא צריך שאני אגיב לך עוד פעם לא OO?

נכון O:
מוזר שלא זיהיתי את החתימה O:
אז אולי תעתיק את התגובה שלך מהפורום
שלא יהיה ספאם

פקחתי את עיניי לאט. מעליי היו שמיים נקיים ומרגיעים, עם ענני כבשה קטנים פזורים פה ושם. &#39;אני עדיין ביפן?&#39; חשבתי לעצמי, מבולבל.
המיטה הייתה נוחה ביותר, באופן מפתיע.
&#39;אני לא זוכר שהמיטה הרגישה ככה...&#39;
ניסיתי לקום, אך לפתע משהו דקר את כף ידי. הבטתי על ידי. לא קרה לה כלום, רק שריטה קטנה.
פתאום עיניי נפקחו לרווחה, וקמתי במהרות.
ורדים. המוני המוני ורדים היו שרועים מכל עבריי. הפרחים היפים והעוקצניים סבבו אותי והיה נראה שלא היה להם סוף.
אומנם מראה זה היה מרהיב, אבל לא יכולתי שלא להילחץ.
&#39;איפה אני? מה אני עושה כאן?&#39; חשבתי בבהלה.
לפתע השמים החלו להאפיר. ענן שחור נראה במרחק, והתקרב במהירות לכיווני.
הקרקע החלה להצהיב, ולאט לאט היא נעלמה, ואש לוהטת התחלפה במקומה. ניסיתי לברוח, אך האש עלתה מכל הכיוונים.
הבטתי בורדים הנשרפים במהירות והפכים לאפר ועפר שמתעופף ברוח הקלה שנשבה, ונחרדתי מהמחשבה, שאני הבא בתור.
אך להפתעתי, כלום לא קרה. הורדים כולם נשרפו, והאש לא השאירה דבר חוץ מהר ענק של עפר.
העולם כעט היה מפחיד ומזעזע. השמים היו עטה כתומים, והעשן עדיין נישא ברוח. לפתע מחשבה מחרידה עברה בראשי.
&#39;לא יכול להיות...&#39;

---------------------------------------------------------------------------------

התעוררתי שבקט מהחלום המוזר.
ישבתי על המיטה.
המיטה החליקה בעדינות אל מותניי, וחשפה את אזורי העליון הערום.
אני לא יכול להגיד שזה סיוט, מכיוון שהייתי צריך להתעורר בבהלה מהשינה.
&#39;כדאי שאשכח מזה.&#39; חשבתי.
שכבתי על המיטה, התכסיתי בשמיכה וחזרתי לישון.

----------------------------------------------------------------------------------

"אתה בסדר? אתה נראה קצת מדוכדך." שאל אותי קוטאטסו כשהגעתי למטבח.
קוטאטסו ישב בשולחן משולש, עשוי עץ, אך שטחו העליון עשוי שיש.
להפתעתי, קוטאטסו ישב על כיסא גבוה, צמוד לשולחן, ואכל בייקון ושתי ביצות עין, בדיוק כמו שאוכלים בסרטים מצוירים.
"הכל בסדר." השבתי לו.
התיישבתי ליד השולחן, והוספתי, "אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואל, אבל אתה למה אתה אוכל ארוחה אמריקאית, ולא בסגנון יפני?"
קוטאטסו הסתכל עליי בהבעה מוזרה, ואז גיחך בשקט. "אף אחד לא אמר שאני צריך לאכול ככה. זאת מדינה חופשית."
הוא גמר לדבר וגמר את הארוחה שלו.
"אבל למה דווקא את הארוחה הזאת?"
"לפני שבוע הבן שלי חזר מאמריקה," התחיל להסביר, "הוא התלהב כל כך מהמנהגים שם, המאכלים, שהחליט להראות לנו אותם. ואני חייב להגיד, אלו היו מאכלים מהטובים שאכלתי." ואז הוסיף, בשקט, "בחודש האחרון."
"אז לכבוד הגעתך לפה, נתתי לאחד מהטבחים את ההוראות להכין לנו את בייקון וביצים. מקווה שתהנה מהאוכל." איחל לי.
קוטאטסו קם ממקומו, והביא לי צלחת מלאה בנתחי הבשר המטוגנים וביצות עין.
"בתיאבון." אמר לי.
"עכשיו אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל אותי קוטאטסו.
"כרגע שאלת." עניתי לו בעוקצנות.
הוא שוב פעם גיחך בשקט. משהו בצחוק הזה נראה לי מלגלג. "מתי אתה עומד לצאת?" שאל.
"אני מניח שאני אסיים לאסוף מידע היום, אני אתכנן תכנית פעולה, והשאר היסטוריה."
"אתה שוכח שהרגעים האלו עוד לא קרו." השיב קוטאטסו בעוקצנות.
התביישתי קצת. "כנראה לא חשבתי על הדברים עד הסוף." צחקתי על עצמי.
"אני מניח שאני אצא עוד יומיים."
"ומה תהיה התכנית שלך?" שאל.
"אני אארגן לי קורות חיים מזויפים, רק למקרה שאצטרך, ואנסה להפוך לשומר ראש שלו.
לאחר מכן, אני אנסה למצוא איפה מוחזקת הבת שלך, ומשם אני אחלץ אותה."
"ומה עם להרוג את הוקאיישי?" שאל אותי.
"לא אעשה זאת אם לא אצטרך. אני רוצה לצאת עם כמה שפחות נהרגים." השבתי.
שמתי לב שהוא לא הבין למה שאעשה את זה, אז אמרתי, "פחות הרוגים, פחות חקירות."
קוטאטסו הנהן בהבנה ויצא מהמטבח, ואני בינתיים סיימתי את ארוחתי.
לפתע קוטאטסו חזר ואמר, "את האמת, זה די טוב שאתה נשאר פה עוד יומיים."
הרמתי גבה לאות אי הבנה.
"אמנם המאכלים שלכם טעימים, אבל אני לא רוצה לאכול אותם במשך שבועיים."
חיוך קטן נפרס על פניו.
חייכתי לו בחזרה, והמשכתי לאכול, והוא בינתיים עזב את החדר.

------------------------------------------------------------------------------------

היום הגדול הגיע.
להפתעתי, קוטאטסו לא חיכה לי כמו בימים האחרים.
"הוא יצא מוקדם." אמר לי הטבח
סיימתי לאכול את הארוחה שאחד הטבחים של קוטאטסו הכין לי, ויצאתי מהאחוזה הגדולה.
"אוהיו." בירך אותי אדם יפני גבוה עם שיער שחור ועיניים חומות.
הוא נעמד מאחוריי לימוזינה גדולה ושחורה, וחלונותיה היו שחורים, כנראה הם היו חד צדדים.
"אוהיו." בירכתי בחזרה.
"אדון קוטאטסו אמר לי להסיע אותך לקזינו של הוקאיישי. מכאן בבקשה." חייך אליי הנהג, ופתח לי את דלת הלימוזינה.
"אריגטו." אמרתי לו ונכנסתי למכונית המפוארת.
"דומו." ענה לי, וסגר את הדלת.
"אנו במרחק רחוב אחד מהקזינו." אמר לי הנהג.
הבטתי מהחלון, ולפתע ראיתי בית קפה קטן. "תעצור לי כאן." אמרתי לנהג.
"למה? אתה לא מעדיף שאני אוריד אותך בקזינו, לחסוך את הטרחה?" שאל אותי.
"אבל זה יהיה די מוזר שאדם ממוצע לגמרי יבוא בלימוזינה." הסברתי לו עם חיוך קל.
הנהג הנהן, ועצר לי בבית הקפה. הנהג יצא מדלת המכונית כדי לפתוח לי את הדלת, אך פתחתי אותה לבד.
"אין צורך, תודה." אמרתי בחיוך ויצאתי מהאוטו.
הנהג קד קידה קלה, ואמר, "סיונרה."
הוא נכנס ללימוזינה הגדולה, ונסע מהמקום.
הבטתי קצת על הסביבה. מול בית הקפה הקטן, אשר היה &#39;נטוש&#39; חוץ משלושה או ארבעה אנשים, אשר היו בתוך בית הקפה, היה פארק מלא בעצים ובדשא. למעשה, השביל היחיד משהיה שם היה שביל חצץ מאולתר שהוביל למזרקה גדולה, ומשני צדדיה היו שני ספסלים, אחד מול השני. על הספסל הימני ישב זוג יפנים שהתנשקו אחד עם השני, והבחור אחז רצועה אדומה, שקשורה לכלב פג קטן. התיישבתי על אחד משני השולחנות היחידים בבית הקפה. מלצרית אחת שראתה אותי, באה אליי בשמחה. "רוצה שתייה?" שאלה אותי המלצרית במבטא גרוע, נאבקת להוציא את המילים בהגייה נכונה.
"לא תודה." עניתי לה.
המלצרית לא זזה, והמשיכה לחייך אליי.
"את לא מבינה אותי?" שאלתי אותה.
היא לא הגיבה. היא רק מצמצה פעמיים כאות לאי הבנה, והמשיכה לחייך את החיוך המפגר שלה.
"ליאה." אמרתי לה.
"האי." אמרה לי באכזבה קלה, אך נשארה עם החיוך המעצבן שלה, והלכה.
&#39;סוף סוף.&#39; נאנחתי.
דחפתי את ידי לכיסי, הרמתי את רגליי והנחתי אותן מונחות אחת על השנייה על השולחן.
לפתע הרגשתי משהו מוזר בכיסי. משהו קטן עשוי ברזל.
הוצאתי את החפץ, והתפלאתי לגלות שזו הייתה סיכה. אותה סיכה שהאיש שישב לידי בבית הקפה ביומי הראשון פה שכח על השולחן.
הקישוטים הצעקניים והצבעוניים זהרו באור השמש החמה, וסינוורו את עיניי. הזזתי את הסיכה, כדי שלא תסנוור אותי.
&#39;איך היא הגיעה לפה?&#39; חשבתי לעצמי.
"סליחה?" לפתע שאל אותי איש שיצא מבית הקפה.
קפצתי בבהלה, ובקושי השתלטתי על האינסטינקטים שלי לחתוך לו את הגרון.
הבטתי באדם המביט בי. עיניו היו ירוקות כהות, ובעל שיער שחור. שרשרת של צלב צבוע כסף הייתה תלויה על צווארו, וקעקוע של ציפור היה מקועקע ליד השרשרת.
"מצטער אם הבהלתי אותך." אמר לי בבושה קלה האיש.
"זה בסדר." עניתי לו. "רצית משהו?"
"אה, כן." אמר לי והביט בסיכה. "הסיכה ההיא שייכת לידיד שלי."
הבטתי גם כן בסיכה, ושאלתי אותו, "הוא ****?"
הוא הביט עליי במבט מוזר ואז צחק צחוק קטן.
"לא," אמר משועשע, "הוא לא ****."
"אז בשביל מה הסיכה?" שאלתי.
"באתי איתו ליפן לטיול קטן, הבעיה היא שהטיול יצא על יום השנה שלו ושל חברתו, אז הוא רצה לקנות לה משהו כדי שתסלח לו."
"אז הוא לא יודע לשמור טוב על דברים." אמרתי לו.
"אתה צודק." הוא חייך אליי. "אני יכול לקחת אותה?" שאל אותי.
"בטח. למה שאתעסק עם זה?" אמרתי בנימה מעין רשעית.
הבחור הביט בי במבט חודר וקר, אך מיד שינה את מבטו.
"תודה לך." אמר לי, לקח את הסיכה ועזב את המקום.
אחריי שלא ראיתי את האיש עוד, קמתי מהכיסא. &#39;הגיע הזמן.&#39; חשבתי, והלכתי אל הקזינו, שנמצא מעבר לרחוב.
התפלאתי עד כמה קל היה למצוא את הקזינו הזה.
לאחר שלוש דקות של הליכה, עמדתי מול בניין רחב ידיים, בעל שתי קומות, ומעל הכניסה היה שלט מואר וגדול ובו כתוב באנגלית &#39;קזינו הדרקון הבוער&#39;.
צעדתי לכיוון הכניסה. לפני הכניסה היו מדרגות בטון מחוספסות מלאות בשריטות ובכתמים שחורים. &#39;זה בטח דם יבש... מעניין מה קורה פה בלילה.&#39; חשבתי לעצמי צחוק. בכניסה היו שני פסלי אבן של אריות בכל צד, בערך בגודל שלי, שהביטו עם פה פעור על הנוף ממול, וימשיכו לעשת זאת, לפחות עד שיהרסו אותם. פתחתי את דלת הכניסה השחורה, שדרכה לא ראו דבר, ונכנסתי לתוך הקזינו.
בתוך הקזינו היה פרוש שטיח מקיר אל קיר בצבע ירוק, ועליו שטיח ארוך ודק בצבע אדום עם אריגים זהובים בקצוות. לכל אורך החדר היו פזורים מתקני הימורים שונים ממכונת פאצ&#39;ינקו, משחק הימור יפני, ועד לרולטה. בפינה הימנית של החדר היה דלפק בו פורטים את הז&#39;טונים, או את מה שמרוויחים מההימורים במקום הזה, לכסף.
קירות הקזינו היו זהובים, וגילופים של דרקונים ולוחמים, שככל הנראה מספרים אגדה כלשהי, נמצאו על תקרת החדר.
צעדתי על השטיח האדום לכיוון פתח שהוביל למסדרון, שהוביל לחדרים האחרים בבניין.
לפתע צעדים נשמעו מעבר לפתח. שלפתי במהירות סכין מנרתיק בחגורתי, אך אחזתי אותו כך שהניצב יהיה כלפי הפתח, ויסתיר את הסכין מהעין, והנחתי את ידי על אקדח שהיה מוסתר בחגורתי על ידי החולצה שלי.
"יש לך אינסטינקטים טובים." לפתע אמר איש מאחוריי הפתח.
הקול נשמע לי מאוד מוכר, אך לא יכולתי לזהות מי זה.
הצעדים הלכו והתקרבו אליי, עד שלבסוף נעמד מולי איש גבוה בעל מראה אלגנטי, אשר בא מדרך אחרת שלא ראיתי אותה. &#39;כנראה יש פנייה למקום אחר אחריי הפתח.&#39; חשבתי.
האדם לבש חליפה בגוון כחול כהה, ומתחתיה חולצה לבנה. על צווארו לבש עניבה בגוון של החולצה, ועל עיניו הוא שם משקפי עוורים.
אך רוב פניו הוסתרו, מכיוון ששם מסכה שחורה ודקה עשויה בד על אפו, והסתיר את החלק התחתון של פניו, מהאף ומטה.
"תוריד את הסכין, תעזוב את האקדח ותצא מפה. אנחנו סגורים." אמר לי בקול קר.
צמצמתי את עיניי בחשדנות. "למה אתה חושב שיש לי אקדח וסכין פה?" שאלתי אותו.
"בגלל ששמעתי אותך שולף את הסכין מהנרתיק. לעיוורים יש שמיעה מפותחת." אמר לי.
"ואיך ידעת על האקדח?"
"יש לנו גלאי מתכות וסורק בכניסה. כמו כן יש לך עגיל קטן עם מסגרת ברזל ושעון רולקס. דרך אגב, מטבע של חמישים סנט בערך נפל לך בכניסה. אתה צריך לשקול לקחת ארנק איתך." הסביר האדם
הבטתי אחורה ונדהמתי לגלות שהבן אדם צדק. מטבע של חמישים סנט היה מוטל על הרצפה קצת לפני הכניסה.
החזרתי את הסכין לנרתיק והרפיתי את אחיזתי מהאקדח. "מצטער על זה." אמרתי לו.
ניסיתי להישמע מובך קצת, כדי שלא יחשוד במה שקרה פה. זה היה ניסיון כושל.
"אתה יכול להפסיק עם ההצגה. היית הורג אותי אם היית יכול." אמר לי בדיבור אדיש. "עכשיו תעוף מפה."
האיש הפנה את מבטו והלך לעבר המסדרון. רצתי לעברו כדי לעצור אותו.
ברגע שהייתי במרחק שלושה מטרים ממנו, הבחור שלף אקדח במהירות, כיוון אותו אליי, ולחץ על ההדק.

-----------------------------------------------------------------------------------------

עד כאן עוד פרק מוצלח של שטח מת&#33; תגובות&#33;

פרק חדש
השתדלתי להשקיע בקרב ^^"
--------------------------------
כופפתי את ברכיי במהירות, וגלשתי על הרצפה, מתחמק מהכדור הקטלני.
השכבתי את גופי על הרצפה, בעודי מרים את רגליי, ובועט לאיש את האקדח מהיד.
האדם לא ניסה להתנגד. הוא רק צעד שני צעדים אחורה, ונעמד זקוף.
קמתי במהירות מהרצפה, ונכנסתי לעמדת תקיפה.
"יש לך מזל שהתחמקת מהירייה." אמר לי העיוור.
"ולמה אתה חושב ככה?"
"מכיוון," גיחך האיש, "שזה לא היה כדור רגיל."
הסתובבתי לעבר כיוון הירייה, ומה שראיתי שם אינו היה חור קטן בקיר, אלא חץ חד וקטן.
"לא כדי להשתמש באקדחים אמיתיים?" שאלתי.
"לא, משתי סיבות. אחת, ליד הקזינו יש תחנת משטרה. ירייה אחת, ומתחילות פה חקירות מעצבנות ומעייפות, בגלל זה אנחנו יורים באנשים עם האקדחים האלו, ששקטים בצורה מטרידה."
האיש עצר לרגע כדי לנשום, ולאחר מכן המשיך, "הסיבה שנייה היא, שהחצים האלו מלאים בתשעה מילמיטרים של רעל קטלני.
אני חושב שהוא נלקח מהארס של הממבה השחורה, אבל זה פרט שולי."
"לא עדיף פשוט לשים משתיק קול על האקדחים?" שאלתי.
"אולי, אבל," לפתע שינה את קולו לקול אפל יותר, "להרוג אנשים ככה, זה יותר כיף."
אף על פי שלא ראו כמעט שום פרט מפניו של האיש, יכולתי להישבע שהוא מחייך בצורה מפחידה, כאילו אני הטרף שלו.
"בכל מקרה, הגיע הזמן לסיים את מה שהתחלתי." האיש אמר, ורץ אליי במהירות.
בקושי התאוששתי מההתקפה הפתאומית, אך הצלחתי לחסום את אגרופו
תפסתי את ידו הימנית, משכתי אותה אליי, בקתווה שלאיש לא הייתה עמידה יציבה, והרמתי את רגלי למעלה, כשהברך מופנת לכיוון ראשו של העיוור.
העיוור כמעט ונפגע ממתקפת הנגד, אבל הזיז את ראשו אחורה בזמן, מה שגרם לי להעלות את הרגל קצת יותר מידי.
הוא תפס את רגלי בידו השמאלית, ובעט ברגלי העומדת בחוזקה, והוציא אותי משיווי משקל.
האיש בעט בראשי ברגלו השנייה, ואני הועפתי אחורה. התאוששתי במהירות, וזינקתי על היריב.
האיש ראה, או שיותר הגיוני שניחש את מהלכי, והתכונן לחבוט בראשי עם אגרופו, אבל ידעתי שזה יקרה. חמקתי מהאגרוף, והנחתתי אגרוף בבטנו של האיש.
האיש ניסוג אחורה קצת, אבל חזר לשיווי משקל, ונגח בראשי.
שנינו צעדנו כמה צעדים אחורה בעקבות הפגיעה, אבל ראשי כאב יותר מהנגיחה.
"אתה טוב יותר ממה שציפיתי." אמר לי האיש.
"גם אתה." השבתי לא.
"אבל," האיש לפתע הרים את האקדח שההעפתי מקודם בעזרת רגלו והמשיך, "אתה צריך לשים לב לסביבה."
האיש מסר את האקדח מידו אל רגלו, ולחץ על ההדק.
זזתי לימין, ושלפתי אקדח גם, אך לא יריתי.
שנינו כיוונו את האקדחים זה על זה, אבל כנראה ששנינו חשבנו על אותו דבר.
"אם אתה יורה, אני יורה." אמרתי לו.
"ואתה יודע שיש כאן תחנת משטרה." חיוך שטני עלה על פני.
הבחור נאנח. "אתה צודק." אמר, וזרק את האקדח הצידה.
עשיתי כך גם כן.
"אבל זה לא אומר שאי אפשר להשתמש בנשק אחר." אמרתי, ושלפתי את הסכין שהיה בנרתיק, ורצתי אליו.
הבחור גם הוא שלף סכין, וגם הוא רץ אליי.
הסכינים התנגשו זה בזה בצליל מתכתי, אבל המכה לא עצרה את התזוזה של הסכינים, וחתכנו אחד את השני.
חתך באורך שלושה סנטימטרים היה מאפי אל הלחי, אך לאיש הייתה פציעה פחות חמורה. שריטה ליתר דיוק.
המסכה שכיסתי את החלק התחתון של פניו חסמה במעט את הלהב מלפגוע באיש, אך חל מהמסכה ירד.
איבדתי את הריכוז, והאיש בעט בי בחוזקה בבטן, והעיף אותי אחורנית.
"אני נותן לך הזדמנות אחרונה, תעזוב." אמר האיש במעין התנשאות.
ידעתי שלא היה לי משהו לעשות, אבל פתאום ראיתי משהו מזווית העין.
"אתה זוכר שאמרת לי להיות יותר מודע לסביבה?" שאלתי.
"אם אתה מדבר על הדבר שקרה לפני שתי דקות, אז לא, אני לא זוכר את זה." אמר האיש בציניות.
"אז תודה על העצה." אמרתי, ובמהירות שלחתי את ידי למטבע שנפל לי מהכיס לפני כן, וזרקתי אותו על פניו של האיש.
האיש לא היה מוכן לזה, ולכן לא היה לו מספיק זמן להתגונן.
המטבע קצת מעל המשקפיים של האיש, והפגיעה גרמה לו לאבד ריכוז.
ניצלתי את המצב וקמתי במהירות.
תפסתי את האיש והצמדתי לו את הסכין בבטן, כך שלא יוכל להתנגד אליי.
"ניצחתי." אמרתי בשקט.
"אני לא חושב." גיחך האיש.
לפתע הרגשתי מגע קר ומתכתי מוצמד לעורפי.
"שכחת שגם לי יש סכין, לא?" שאל אותי.
"פאק..." מילמלתי.
"בסדר, אז זה תיקו." אמרתי.
"אני יכול בבקשה לדבר איתך?"
"אם זה כל מה שרצית לעשות," אמר האיש בקול מאיים, "אז היית צריך להגיד את זה הרבה קודם."
האיש הוריד את הסכין מצווארי, ואני הורדתי את הסכין גם.
"אז על מה רצית לדבר?" שאל אותי האיש.
"שמעתי שאתם מחפשים שומרי ראש." עניתי. "אני חושב שאני מתאים לקריטריונים."
"בזה אתה צודק, בוא איתי" האיש הלך לעבר המסדרון, ואני הלכתי אחריו.
כשעברנו את הפתח הראשון, הבטתי לכיוון שהאיש הגיע ממנו. אבל לא היה שם דבר.
"אתה חיכית לי?" שאלתי.
"מה גורם לך להגיד את זה?"
"אה, לא משנה." התחמקתי מהשאלה.
"אז... מה השם שלך?" שאלתי.
"השיחות חולין האלו באמת הכרחיות?"
"לא ממש, אבל אני רוצה לדעת את השם של מישהו מיומן כמוך." עניתי.
האיש נאנח, ואמר לי, "וויין, קוראים לי וויין."
המשכנו ללכת עוד חצי דקה בערך, עד שהגענו לדלת גדולה ואדומה, מעוטרת בבליטות זהובות במסגרת, עם ידיות באותו הצבע.
וויין פתח את הדלת, והוביל אותי אל החדר.
כל הנוכחים בחדר הביטו בנו. בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר שהיו במצבים כאלו, אני לא הרגשתי לא בנוח.
למעשה, אפילו אהבתי שאנשים מביטים בי ככה.
"וויין, מה זה צריך להיות?" קול עמוק בקע לפתע מקצה החדר.
על כיסא גדול, ישב איש יפני גבוה ושרירי.
"אני מצטער להפריע לך, בוס, אבל האיש הזה רוצה לעבוד פה, בתור שומר ראש." ענה לו.
&#39;הבוס...&#39; חשבתי לעצמי.
"זה הוקאיישי?" שאלתי את ויין.
ויין הנהן לחיוב.
"ואתה חושב שהוא מתאים?" שאל הוקאיישי
"תשעים וחמישה אחוז, אדוני."
"מספיק בשבילי, ברוך הבא אל המשפחה שלנו, מר..."
"מארק." אמרתי לו. "מארק קולין."
"אתה מאמריקה, אני מניח." שפשף הוקאיישי את סנטרו העטור זיפים.
למרות שלפי תיאוריו של קוטאטסו, שהוקאיישי הצטייר כאדם בריון ומטונף שלעולם לא יוכל להשיג אישה, הוקאיישי נראה אחרת לגמרי.
הוא היה נאה במיוחד, ונראה כבעל אינטיליגנציה רבה, או לפחות מעל הממוצע.
"ובכן, מר קולין," אמר האדם וקם מכיסאו. "תשתה משהו?"
"כן... בשמחה." אמרתי לו באי הבנה קלה.
"אתה נראה מבולבל," אמר הוקאיישי בזמן שהלך לעבר בר קטן שהיה קצה של החדר הגדול. "אתה לא רגיל שמציעים לך לשתות?"
"אני מצטער," אמרתי, "אני פשוט לא רגיל שיתייחסו אליי בצורה כזאת."
"אני לא אשאל אותך על זה יותר מידי." גיחך הוקאיישי, ונתן לי את הכוס.
"תודה." אמרתי, ולגמתי מהכוס.
האנשים האחרים לא אמרו הרבה. אחדים מהם חזרו לעיסוקיהם, ואחרים בחנו אותי עוד קצת, ואז חזרו לעיסוקיהם.
ויין לא נשאר הרבה, ויצא מהחדר.
רק אדם אחד מגודל, שבאופן די מוזר הזכיר את ט&#39;אג, רק רזה יותר, ניגש אליי.
"אולי הנקבה הזה ויין חושב שאתה מתאים, אבל אני לא קונה את זה." אמר האיש.
"טוב, צריך מוח כדי להבחין באיכות." התגריתי בו.
"יש לך אומץ." אמר, ואז לפתע כרך את ידו סביב צווארי, והידק את אחיזתו.
לא הזזתי אפילו עפעף. הרמתי את ידי לאט, ושמתי אותה על אזור המרפק של האיש, ולחצתי חזק.
האיש צרח מכאבים, והתכופף, אוחז את ידו בכאב.
האנשים האחרים נשארו אדישים למצב, ואפילו לא הביטו לכיוון שלנו כדי לבדוק מה המצב של החבר שלהם, או לפחות עמיתם לעבודה.
"לא צריך לריב ביום הראשון שלך פה, נכון?" שאל אותי הוקאיישי, שהיה עד לכל התקרית הזאת.
"אני לא מגיב טוב כשאנשים מנסים לחנוק אותי." צחקתי איתו.
הוקאיישי לא הגיב.
"נראה כאילו הבחור הזה לא אוהב את ויין." אמרתי לו.
"ויש לו סיבה טובה." השיב. "ויין הגיע לפה לפני שבועיים, ועשה בדיוק מה שאתה עשית."
"ומה אני עשיתי?" שאלתי.
"קרעת את הצורה לבחור הכי חזק בחדר, מבחינה פיזית כמובן."
חייכתי חיוך קטן.
ויין מצא חן בעיניי יותר מרגע לרגע.
"וגם כל הבחורים האחרים מקנאים בו." הוסיף.
"כרגע ויין עושה את הדבר הכי חשוב במקום הזה."
"אתה חושב שכדאי לסמוך עליו כל כך, אם הוא עובד פה רק שבועיים?" שאלתי.
"אני לא בוטח בו, ולא בוטח באף אחד בחדר הזה." אמר לי.
"למעשה, כדי להוכיח לך..." הוקאיישי שלף במהירות אקדח וירה בבחור ששיחק בקלפים עם עוד שלושה אנשים.
גם להוקאיישי היה אקדח חצים, והחץ חדר עמוק בבשר של האיש, והפיל אותו על הקלפים שהיו על השולחן.
"תביאו לו את הנוגדן." אמר הוקאיישי.
הבחורים היו המומים לא פחות ממני, אבל התעשתו במהירות ובחור אחד רץ להביא את הנוגדן.
"הוא ימות בעוד שתי דקות בערך." הביט בבחור הגוסס באדישות, ואז חזר אליי עם חיוך על הפנים.
"אני מבין שזה היה שוק רציני בשבילך." אמר לי.
לא יכולתי להגיב על זה.
אפילו האדם הנבזי ביותר שאני מכיר, לא היה פוגע באחד מהבחורים שלו. ותאמינו לי, אני מכיר הרבה אנשים נבזים.
"למה עשית את זה?" שאלתי בחשש קל.
"כדי להראות לך שהעסק הזה מסוכן ואסור לבטוח באף אחד." הוקאיישי הצמיד את האקדח לסנטר שלי, והביט עליי במבט מאיים.
נרתעתי קצת, אבל לא נלחצתי. הוקאיישי נאנח, והוריד את האקדח.
"זה לא כיף כשאתה לא מפחד." אמר לי.
"אז... מתי אני מתחיל לעבוד?" שאלתי.
צחקוקים נשמעו פה ושם לכל אורך החדר.
"אתה חושב שאתה תתחיל לעבוד עכשיו? כשרק היום הגעת לפה? אני ממש מצטער, אבל אפילו לי יש גבולות." צחק הוקאיישי.
עכשיו זה היה זמן שלי להילחץ. אם לא אוכל לזכות באמון שלהם, הם לעולם לא יתנו לי להתקרב אפילו אל הבת של קוטאטסו.
וזה היה יכול להוות בעיה למשימה.
"אבל אתה שמעת מה וויין אמר," אמרתי לו, "הוא בטוח שאני מתאים בתשעים וחמישה אחוזים, ואפילו ניצחתי את הגורילה הזה בקלות."
"נקודה טובה, אבל עדיין לא מספיק משכנעת."
"ואם אני לא טועה," מיהרתי להגיב על מה שהוקאיישי אמר, "וויין התחיל לעבוד פה לפני שבועיים, וזה נראה שאתה כבר בוטח בו, אם הוא עושה את הדבר הכי חשוב במקום הזה."
הוקאיישי נאנח בשקט, ואז אמר, "אני לא יכול להתווכח עם ההיגיון הזה. בסדר, אתה תתחיל לעבוד עכשיו."
חיוך עלה על פניי.
"אבל לפניי זה," אמר לי, "עד כמה אתה טוב בשימוש בחרבות?"

----------------------------------------------------------------------------

חלק ראשון מהפרק השמיני
כי הפרק השמיני באמת ארוך

וואו אהבתי מאוד מאוד
קטלני יצא לך

מחכה לפרק הבא.

אף פעם לא הייתי מצוין בסייפות, אולי קצת מעל הממוצע.
לכן, הוקאיישי הכריח אותי לעבור אימוני סיף קצרים, בטענה שמלאי החצים שלהם מוגבל, וחרבות זה עוד נשק שלא עושה הרבה רעש.
אם אתם שואלים אותי, האנשים האלו פשוט סדיסטים מטבעם.
הוקאיישי הוביל אותי לחדר אימונים רחב, ובו עוד שלושה זוגות נלחמו ביניהם, כל זוג באומנות לחימה שונה.
בנוסף לזוגות האלו, היה עוד אדם אחד שהכה באוויר עם חרב עץ, שלפי תנועותיו היה מומחה בסיף.
"אתה תתאמן עם קומארו, הסייף הראשי שלנו." אמר הוקאיישי.
קומארו עצר את אימוניו כדי לבדוק מי הגיע לחדר. לאחר שראה שזהו הוקאיישי, קד קידה, והמשיך באימוניו.
"קומארו&#33;" צעק הוקאיישי לעברו.
קומארו, שבדיוק עמד על רגל אחת ודקר את האויר באלגנטיות, נבהל ומעד על הרצפה.
עצרתי את עצמי מלצחוק, אבל הוקאיישי לא התבייש, וצחק בקול.
קומארו מלמל לעצמו משהו, וקם מהרצפה.
הוקאיישי וקומארו דיברו ביפנית, לכן בקושי הצלחתי להבין מה הם אמרו.
לאחר הדיאלוג הקצרצר שלהם, הוקאיישי פנה אליי.
"קח לך חרב מהתא שבפינה," הצביע הוקאיישי למקום בו שכנה כמות נכבדת של חרבות מעץ. "אם לא תצליח לפגוע בקומארו לפחות פעם אחת, אני לא אוכל להעסיק אותך. אני אבוא לבדוק את המצב שלך בעוד כמה שעות." ועזב את החדר.
נאנחתי בשקט.
"שלא תבין אותי לא נכון," לפתע אמר קומארו, שלהפתעתי הרבה דיבר אנגלית בלי המבטא היפני המעצבן, "אני לא הייתי מאמן אותך בחיים. אני עושה את זה כי אני חייב."
הרמתי גבה.
"אתה חייב? אם אתה לא רוצה להיות פה, אתה יכול פשוט ללכת." אמרתי בחוסר הבנה.
"המצב הרבה יותר מסובך משאתה חושב." אמר לי.
"המשפחה שלי נכנסה לקשיים כלכליים, ואחי הפסיד את שאר הכסף שלו בהימורים נגד היאקוזה הזאת.
אם הוא לא היה מחזיר את החוב, הוא היה מת."
"ואיך זה קשור אליך?" שאלתי.
"אחי ביקש ממני טובה, אז הצעתי את עצמי ליאקוזה הזאת. הם שמו לב לכישורים שלי בסיף, והנה אני כיום." הסביר.
"אה, מצטער." התביישתי קצת בחוסר הטאקט שלי.
"תחסוך את זה ממני. אתה לא ידעת, זה בסדר."
הנהנתי.
"טוב, אני מקווה שאתה מוכן, קח חרב ונתחיל." הוא אמר לי.
לקחתי חרב מהפינה, ונעמדתי מול קומארו.
"נתחיל." אמר קומארו, וזינק לעברי.

------------------------------------------------------------------

נהדפתי ממכת חרב העץ שקומארו הנחית עליי. ארבע שעות עברו מאז תחילת האימונים. אפילו לא נגעתי בקומארו פעם אחת, והייתה לי הרגשה טובה מאוד שהוקאיישי יבוא בקרוב לבדוק את מצבי.
"נו באמת, את משתדל בכלל להכות אותי?" שאל קומארו בעוקצנות.
התנשפתי בכבדות. לא הבטתי בכלל בפניו של קומארו. התביישתי מידי בתבוסתי.
חוץ משנינו, אולם האימונים היה ריק לגמרי.
אחזתי בכתפי, שם היה שטף דם קטן, כדי להוריד את הכאב קצת.
קומארו נאנח. "באמת, מארק, מה אתה עושה כאן?" שאל אותי.
"אני לא זוכר שאמרתי לך את השם שלי." אמרתי לו.
"הוקאיישי ציין את זה בשיחה הקטנה שלנו, אבל זה לא משנה." אמר לי.
"אני רואה שלא באמת באת לעבוד אצל הוקאיישי. מה אתה עושה כאן?"
"אני במעין... משימה." עניתי, משתדל לא לחשוף יותר מידי דברים.
"אתה שוטר כלשהו? כי אתה בהחלט לא ניראה כזה."
"אתה לא ידוע אם אני שוטר סמוי או-"
"ראיתי מספיק סמויים בחיים שלי, ואתה לא כזה. יש לך עסק עם הוקאיישי ואתה רוצה לחסל אותו, או יש לך סיבה אחרת."
"לא, אני לא רוצה להרוג אותו, זאת אומרת, כן... אוח, איך אני אסביר את זה..." שמתי יד על עיניי, והרהרתי לכמה שניות.
"אני לא יודע למה, אבל משום מה אני סומך עליך." אמרתי לקומארו.
קומארו הרים גבה.
"באתי לחלץ מישהו... מישהי, ליתר דיוק." הסברתי.
עיניו של קומארו התרחבו בהפתעה.
"גם אתה?&#33;" שאל אותי בתדהמה.
"מה זאת אומרת &#39;גם אני&#39;?" עכשיו היה תורי להיות חסר הבנה.
"לא משנה, תשכח מזה." אמר קומארו, ונרגע.
עמדתי לשאול שאלה אחת מהרבות שהיו לי בראש, אך משהו עצר אותי.
דלת העץ הגדולה של חדר האימונים נפתחה בחוזקה, והוקאיישי ועוד שני אנשים נכנסו יחד איתו.
"פאק..." מלמלתי.
משימה שלמה ירדה לטמיון, רק בגלל חוסר היכולת שלי.
"יש תוצאות?" שאל הוקאיישי את קומארו.
"א-" "חיובי." אמר קומארו, קוטע אותי באמצע המשפט.
הבטתי בקומארו באי הבנה מוחלטת, אך הוא רק חייך אליי.
"מצוין&#33;" התלהב הוקאיישי. "אתה תתחיל בעוד חצי שעה. בוא אליי למשרד כדי לקבל עוד הוראות. אני מקווה שאתה זוכר את הדרך."
הוקאיישי יצא מהחדר, והשומרים סגרו את הדלת בחוזקה.
"למה אמרת שפגעתי בך?" שאלתי את קומארו.
"כי פגעת." אמר, ושפשף אזור בכתף.
קומארו ידע שלא הבנתי למה התכוון, לכן אמר, "בהתקפה אחרונה, שנייה לפני שפגעתי בך, החרב שלך פגעה בכתפי."
מאושר, פניתי אל היציאה, אך לפני זה, פניתי אל קומארו.
"בבקשה ממך, אל תספר להוקאיישי על זה."
"שפתיי חתומות.." אמר קומארו, ועשה תנועה של סגירת רוכס על השפתיים.
"נתראה מתישהו." אמרתי לו, ויצאתי מהחדר.

-------------------------------------------------------------------------------

"אתה יודע מה צריך לעשות?" שאל אותי הוקאיישי.
עמדתי בחדר הכניסה הגדול, המקום בו שכן הקזינו, והמקום בו נלחמתי נגד וויין.
אנשים רק התחילו להגיע למקום, אך בחוץ היה כבר לילה מוחלט.
הוקאיישי הגיש לי אקדח חצים, אותו שמתי בחגורתי.
נתנו לי תלבושת חדשה. לא משהו מרהיב.
הייתי דומה בצורה מפתיעה לאיש עסקים. עם חליפת עסקים, ומתחתיה חולצה לבנה ועניבה אדומה.
"הבגדים מזכירים מאוד בגדים אמריקאיים." הערתי להוקאיישי.
"אתה צודק. לא מזמן הייתי באמריקה והתרשמתי מאוד מהדברים ששם, אז החלטתי להחדיר קצת מהתרבות שלכם אל התרבות שלי." הסביר לי.
הרגשה מוזרה חלפה בי.
"קרה משהו?" שאל אותי הוקאיישי, ששם לב להתנהגות שלי.
"אני... לא... פשוט היה לי דה ז&#39;ה וו, זה הכל." אמרתי.
הוקאיישי הנהן בהבנה.
"בוחן פתע&#33;" הכריז הוקאיישי בפתאומיות.
נבהלתי קצת מהאמרה הפתאומית.
"מה אתה עושה כשמתחילים מכות בקזינו?"
חשבתי במהירות.
"מחכה שהם יפסקו, ורק אם אחד מתחיל לדמם, אני מתערב."
"מצוין." אמר הוקאיישי.
"אתה תשתלב פה בלי בעיות."
חייכתי אליו, והוא הלך בחזרה למשרדו.
"רגע, הוקאיישי." עצרתי אותו.
הוקאיישי חזר אליי, והביט בי במבט משועמם.
"שמעתי שאתם מחזיקים פה מישהי." אמרתי לו.
עיניו של הוקאיישי נפערו בתדהמה.
"איפה היא?" שאלתי בקול מרתיע.
"קוטאטסו הכלב הזה שלח אותך, הא? מתאים לו לשלוח עוד אחד." אמר לי.
"מה זאת אומרת עוד אח-" מכה חזקה בראש קטעה אותי ממשפטי, והפילה אותי על הרצפה, מטושטש מהמכה.
"וויין צדק," שמעתי את הוקאיישי אומר בקול מעומעם, "אתה באמת חייב לשים לב יותר לסביבה."
הוקאיישי צחק צחוק מרושע, ואני לאט לאט איבדתי את הכרתי.

התעוררתי פעם אחת בזמן שהובילו אותי אל מקום כלשהו בבניין.
"תעשו עליו בדיקות. תבדקו אם יש לו משהו בפה, בשיער, בכל מקום&#33;" הוקאיישי צעק על האנשים שלו.
הרגשתי ידיים סורקות את הגוף שלי במהירות, משתדלות לסיים את המלאכה כמה שיותר מהר.
"תבדקו אם אין לו משהו בפה&#33; הוא יכול להיות ערמומי כמו הקודם&#33;" שוב נשמעו הצעקות שלו.
נאבקתי להישאר ער, אך לא יכולתי.
יד נכנסה לפי, אך לפני שהוציא את היד, הבעלים שלה לחש לי משהו באוזן.
"אל תירק את זה, תשאיר את זה בפה שלך, עד שתתעורר."
זה הדבר האחרון ששמעתי. הוא שם לי משהו בפה, ולאחר מכן, שוב הכל שחור.

-----------------------------------------------------------------------------

"תתעורר... תתעורר..." מישהו אמר לי ברציפות.
לאט לאט פקחתי את עיניי, ראייתי עדיין מעורפלת, וראשי כואב מעוצמת המכה.
הרגשתי קור אדיר עוטף את גופי, ומשב רוח קפוא נושב על גופי.
ידיי היו כבולות בשלשלאות.
"התעוררת סוף סוף?" שאל אותי מישהו.
"איפה אני?" שאלתי בקול חלש.
מצמצתי בעיניי פעמים, מנסה להסתגל לחושך.
"איפה אתה? אתה צריך לשאול איפה היית&#33;" צעק עליי האיש.
"מה זאת אומרת?" שאלתי באי הבנה מוחלטת.
"זאת אומרת, שאני מחכה לך כבר ארבעה ימים בחור * הזה, ואתה לוקח את הזמן כמו בחורה&#33; גאד דאמט, פספסתי צ&#39;אפטר של וואן פיס ואני חייב לדעת מה קרה לאייס&#33; שלא לדבר על נארוטו ובליץ&#39;&#33; ופיירי טייל בכלל&#33;"
לא הבנתי מה האיש רצה ממני.
כל השמות האלו לא נתנו לי שמץ של מושג מי האיש הזה.
סוף סוף עיניי הסתגלו לחושך.
הרמתי את פניי כדי לראות מי האיש, ונדהמתי למראה עיניי.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן?&#33;"

------------------------------------------------------------------------------------------

הסוף P:
אז, מי לדעתכם האיש המסתורי?
לי אין שמץ, אני אפנה לסופר ואשאל אותו אחר כך
אגב, למי שלא יודע, וואן פיס, נארוטו, בליץ&#39; ופיירי טייל הם מנגות (קומיקס יפני)
תגובות&#33;&#33;

עבר המון זמן מאז שהייתי פה
והמנהל אישר לי להקפיץ את הסיפור
ברוך השב לי P:


------------------------------------


"מחכה לך! זה מה שאני עושה כאן!" צעק עליי איש שרירי וערום, אותו איש שפגשתי כשרק הגעתי ליפן בבית הקפה, כבול אל הקיר כמוני.
"למה אתה ערום?" שאלתי אותו.
"אני יכול לשאול אותו הדבר עליך, רק שאני אדע את התשובה." השיב לי.
הבטתי על גופי. להפתעתי, הייתי ערום גם כן. זה כנראה הסביר את הקור החזק שאפף אותי.
"נו, הבאת את זה?" שאל אותי האיש.
"את מה?" בדיוק ברגע הזה הרגשתי משהו בתוך הפה שלי.
הוצאתי קצה אחד של אותו חפץ מהפה שלי, כדי לא יפול, ואחזתי אותו בידי.
הופתעתי לגלות שזו הייתה הסיכה, שלקח אותה האיש שלקח אותה לפני שנכנסתי לקזינו.
זה אומר שאותו אחד עובד פה? חשבתי לעצמי.
"תזרוק את זה אליי." ציווה עליי האיש.
"למה?" שאלתי.
"אם אתה רוצה להשתחרר, תעשה מה שאני אומר לך." אמר לי.
"אני מניח שאתה צריך את זה כדי להשתחרר, אבל קודם, תענה לי על השאלות." אמרתי בקול תקיף.
הבחור נאנח בשקט, ואז אמר, "בסדר."
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"קרייג."
"מה אתה עושה פה?"
"מה שאתה עושה פה."
לא הבנתי את כוונותיו בהתחלה, עד שזה התבהר לי.
"אתה כאן כדי להציל את הבת של קוטאטסו?!" שאלתי בהפתעה.
קרייג הנהן ברוגע.
שאפתי אוויר, והמשכתי בשאלות.
"איך ידעת שהסיכה הזאת הייתה לי בפה?" שאלתי.
"הכל לפי התכנית." אמר במסתוריות.
"איזה תכנית?"
"אתה נכנס לקזינו, נתפס, משחרר אותי, שנינו משחררים את סוזאקי, הורגים את הוקאיישי וטסים הביתה. די פשוט."
"ואני מניח שסוזאקי היא-" "הבת של קוטאטסו, כן."
הבטתי מסביב. החדר, או הצינוק, היה מכוסה אבק וקורי עכביש. התא האפור והריקני היה מכוסה טחב חלקלק.
פס אור דקיק היה מתחת לדלת פלדה כבדה.
"רגע, אבל איך ידעת שאני אתפס? ואיך ידעת שהסיכה הזאת תהיה אצלי?" שאלתי, בחשדניות ובסקרנות אדירה.
"שוב, הכל לפי התוכנית. ידעתי שתיקח את הסיכה שלי, אבל הייתי בטוח שלא תיקח אותה לפה. לכן אמרתי לקוטאטסו לשים את הסיכה בכיס שלך. ואז אמרתי לאיש שלי לקחת אותה ממך, ולשים אותה בפה שלך כשתיתפס."
לא האמנתי. יש כל כך הרבה פרצים בתכנית שלו. הוא משוגע?
"אני לא משוגע." אמר לי לפתע.
"אז עכשיו אתה קורא מחשבות?" שאלתי.
"לא, זה פשוט כתוב עליך שזה מה שאתה חושב." השיב.
גיחכתי בשקט. מיליון שאלות עלו לי בראש בשלב זה, אבל לא ידעתי עם מה להתחיל.
"אוקיי," אמרתי, "איך ידעת שאני אקח את הסיכה?"
"זו שיטה שהמצאתי." אמר לי.
"לפי מה שראיתי כל אדם מרבה ללבוש את הצבע האהוב עליו. בין אם זה בגדים או עגילים. במקרה שלך-" "זהב." השלמתי אותו.
"פה הייתה לי די בעיה, מכיוון שזהב לא מרבים ללבוש, והפריטים של הזהב היו מעטים."
"אבל אם לא הייתי לוקח את הסיכה, כל התכנית שלך הייתה נכשלת." אמרתי.
"אולי, אבל בחיים חייבים לקחת סיכונים, אחרת תיתקע בעבודה משרדית למשך כל החיים." אמר לי.
לא היה לי מושג למה הוא התכוון, אבל המשכתי בכל זאת.
"אוקיי, מי האיש שלך?" שאלתי.
"דווקא את זה אני לא יכול להגיד לך." השיב לי.
מוזר, שבכל פעם ששאלתי אותו משהו, הוא חייך כשענה לי. כאילו משועשע מזה שאני סוחט אותו בתמורה לחופש שלו.
"למה אתה לא יכול?" שאלתי.
"כי אתה נראה לי כמו חובבן." אמר לי.
כעסתי למשמע הערה זו.
"ולמה אתה חושב ככה?" שאלתי בכעס.
"אתה פשוט נראה כזה. אולי אתה באמת טוב, ויש לך כישורים, אבל אתה לא נראה לי כמו אסטרטג מבריק או אחד שיכול לחשוב מהר על אפשרויות."
התעלמתי מההערה העוקצנית, והמשכתי.
"ואיך זה קשור?" שאלתי.
"כי," אמר, "אם אני אגיד לך מי הוא, קרוב למדי שתסמוך עליו יותר מידי, וזה יכול לגרום לשני דברים."
הוא הרים שתי אצבעות בתנועה מסורבלת, מכיוון שידיו היו כבולות.
"אחד: אתה תסמוך עליו, לא תתקוף אותו גם כשתהיה לך הזדמנות מושלמת להרוג אותו, ואז זה יגרום לחשד בקרב האנשים של הוקאיישי, שלא לדבר על הוקאיישי עצמו, והם יחשפו את הכיסוי ואז הכל ילך."
הוא לקח אוויר והמשיך.
"שתיים: הוא בן אדם שמתמסר לתפקיד שלו. אם תהיה לו הזדמנות להרוג אותך בזמן שהוא מבצע את המוטל עליך- גם אם אתה חבר- הוא יהרוג אותך."
בלעתי את רוקי.
"הוא נשמע בן אדם מפחיד." אמרתי.
"הוא באמת בן אדם מפחיד, אבל כשלומדים להכיר אותו, הוא לא כזה רע." אמר לי.
הבטתי בקרייג שוב.
משום מה, הוא נראה משועשע מכל הסיטואציה הזאת.
על אף שהוא עירום, על אף שאני סוחט אותו בתמורה לחופש שלו, הוא תמיד חייך. קצת מזכיר את הגוקר מבאטמן, אם תשאלו אותי.
"כמה זמן אתה במקצוע?" שאלתי אותו.
"מה זה קשור עכשיו?" שאל אותי בעוקצנות. "רגע, איזה מקצוע?"
"רוצח שכיר, מתנקש, רוצח שקט, מה שתחליט." השבתי לו על השאלה.
קרייג הביט בי במבט תמוה, ואז החניק צחקוק.
"אני נראה לך כמו מתנקש?" שאל אותי.
"למען האמת, כשאתה ערום ועם החושך הזה מסביב, כן, אתה נראה לי כמו מתנקש." אמרתי בצחוק.
שוב הוא החניק צחקוק, והמשיך.
"למען האמת, כשאני חושב על זה, המקצוע שלי לא כזה שונה ממתנקש." אמר.
"מה המקצוע שלך, אז?" שאלתי.
"אני עובד בארגון מסוים, אבל לאנשים שלא שייכים אליו אנחנו יכולים רק לקרוא לו הארגון. בכל מקרה, יש לנו בקשת עבודות, ואם אנחנו מבצעים אותם, מקבלים כסף. אבל מקבלים הרבה יותר כסף מהמשימות האלו." הסביר.
"וכמה זמן אתה במקצוע הזה?" שאלתי.
"מספיק זמן כדי להיות האיש הכי קטלני באזור." אמר בחיוך מפחיד.
משהו באמירה הזאת נראתה לי לא הגיונית.
"ואיך אני יכול להאמין לזה?" שאלתי.
"אם תהיה אי פעם באירגון שלי, תבקש את הנתונים על מפעל הסמים החוקיים סייפלס." אמר, עדיין בחיוך המפחיד.
הוא ענה לי על כל השאלות שהיו לי. עמדתי למסור לו את הסיכה, עד שפתאום נפל לי האסימון.
"הארגון"? ככה לויד קרא לארגון שהוא עובד בו. זה צירוף מקרים? חשבתי לעצמי.
"רגע, אתה מכיר את לויד?" שאלתי בתקווה מסוימת.
לפתע החיוך שלו נמחק מיד, אך במהירות קרייג שב אל פרצופו הילדותי והחייכן.
"בטח שאני מכיר את האפס הזה!" צחק בקול רם.
"אפס?! אתה בכלל ראית אותו בפעולה שאתה קורא לו אפס?! הבן אדם הפיל צפלין ענק עם שלוש פצצות בחמישים דקות!" צעקתי עליו בעצבנות.
קרייג הקטין את החיוך שלו וגיחך בשקט.
"אפשר להגיד שאני והוא מצטיינים בערך באותם דברים. הוא יותר מהיר ממני, אני יותר חכם ממנו, אנחנו חזקים במידה שווה..." אמר בשקט.
לא יכולתי לסבול את זה. הוא אומר שהוא שווה למתנקש הכי טוב בעולם?!
רתחתי מהמחשבה הזאת. התחלתי לחשוב כאילו הוא לועג לי. לקחתי נשימה ארוכה ונרגעתי. ממתי נהייתי כל כך אובססיבי לנצח אותו?
"רגע, אתה עשית לו את הצלקת הזאת?" שאלתי אותו.
שוב פרצופו העליז נמחק, והפעם הבעת פליאה הופיעה על פניו.
"הוא הראה לך את הצלקת?" שאל אותי.
"כן, למה?" שאלתי בחזרה.
"הוא לא הראה את הצלקת הזאת לאף אחד מאז שעשיתי לו אותה! הוא מתייחס אליה כאל הבושה הכי גדולה שלו. הוא כנראה ממש מכבד אותך." אמר לי.
שמחתי מהמחשבה הזאת, שלויד מכבד אותי.
"תקשיב, עד כמה שהייתי שמח להישאר במקום הנפלא הזה ולשוחח, אני ממש צריך למתוח את הגוף. אפשר את הסיכה?" שאל אותי, בנימה מתחננת כלשהי.
"רגע, רק כדי להבין משהו, אתה באת לפה כי קוטאטסו ביקש עזרה מהארגון הזה?" שאלתי.
קרייג נאנח, ואז אמר, "כן."
"וכמה הוא משלם לך?" שאלתי.
"שני מיליון ין. למה?"
"בן *!" קראתי בקול.
"שקט! תהיה בשקט. אתה לא רוצה שהשומרים בחוץ יגלו שיש לנו תכנית בריחה, נכון?" אמר לי.
הנהנתי בראשי, וזרקתי אל קרייג את הסיכה, חזק ככל שיכולתי במגבלת האזיקים הזאת.
הסיכה נחתה בדיוק לרגליו של קרייג.
"פאק... איך תגיע לזה?" שאלתי אותו בחשש.
"ככה." אמר במהירות.
הוא שלח את רגלו השמאלית אל הסיכה, ותפס אותה בין אצבעות רגליו.
כשהסיכה הייתה בין אצבעותיו של קרייג, הוא הרים את רגלו לאט ובזהירות אל עבר ידו הימנית. לא יאמן, אבל הרגל הגמישה הגיעה אל ידו הכבולה של קרייג. במהירות תפס קרייג את הסיכה עם ארבע מאצבעות ידיו, והוריד את הרגל לאדמה.
עכשיו הגיע החלק המסובך. לעקם את הסיכה בצורה שתוכל לפתוח את האזיקים.
קרייג החזיק את הסיכה בין אצבעו האמצעית לאגודל, ועם האצבע השנייה דחף את הסיכה כלפי חוץ.
לאחר מכן, תפס עם שתי אצבעותיו הראשונות חלק שנשבר מהסיכה, ועשה בליטת מתכת קטנה, ועם שאר אצבעותיו, בלי הזרת, מתח את החלקים עד שנשאר שביל קצר של מתכת. הוא לקח את המתכת המוזהבת, והכניס אותה אל חריץ המפתח.
כעבור שלושים שניות נשמע צליל מעומעם מכיוון החריץ, והאזיק נפתח במהירות, ונפל מידו של קרייג.
במהירות קרייג לקח את היד הימנית ופתח את האזיק השני באותה הדרך. הוא שפשף את ידיו החופשיות שכאבו מהאזיקים הצמודים, וקם מהמקום שישב בו. צלילי קליק נשמעו מכיוון הבירכיים של קרייג, מרוב הישיבה הרבה.
הוא מתח את ידיו למעלה, והתענג על התחושה.
בצעד כושל, הוא צעד לעבד הדלת.
"היי, מה איתי?" שאלתי בחשש קל.
"אתה תחכה בסבלנות." אמר, ודפק בחוזקה על הדלת.
צליל מעומעם של מתכת נחבטת נשמע ברחבי החדר.
"תחזרו למקום!" צעק אחד מהשומרים שהיו מחוץ לדלת.
"דביל..." סינן קרייג מבעד לשפתיו.
לפתע עוד קול נשמע מהדלת. שני השומרים דיברו ביפנית, ואחריי זמן לא קצר, צעק השומר, "*!"
צליל צעדים נשמע, ולאחר מכן, דלת המתכת נפתחה במהירות.
אדם יפני שרירי נכנס לחדר, והביט בקרייג העומד מלפניו, המום.
השומר התאושש במהרה, וזינק אל עבר קרייג.
למרבה ההפתעה, קרייג היה רגוע לגמרי, והתחמק בחינניות מההתקפה, עם החיוך המטופש שלו על הפנים, גורם לשומר לרוץ אל סוף התא.
נזעם, השומר פנה אל קרייג, שלף אקדח מחגורתו, וירה.
עדיין רגוע, קרייג הזיז את ראשו מעט ימינה, והתחמק מהכדור.
לפני שהשומר הספיק ללחוץ על ההדק, רץ קרייג אל השומר במהירות, תפס את היד שאחזה באקדח, ושבר אותה בקלות.
לאחר מכן, תפס לשומר את הצוואר, והצמיד אותו לקיר בכוח. לפתע נכנס לחדר השומר האחר. הוא שלף את האקדח, וירה על קרייג החשוף.
קרייג, ששם לב לשומר השני, העמיד במהירות את השומר מול הכדור- או החץ, ליתר דיוק- ונתן לו לספוג את הפגיעה.
השומר צרח בכאב, ולאחר שניה, החל להתנשף בכבדות בעקבות הרעל.
קרייג עזב את השומר, ונתן לו ליפול בכבדות על הרצפה.
ברגע שקרייג שוב היה בטווח הראיה של השומר, הוא לחץ על ההדק, והחץ נורה.
קרייג התכופף ברוגע ובאיטיות, והכדור פיספס אותו בסנטימטר בלבד.
הוא מטורף! חשבתי לעצמי בלחץ.
אם קרייג ימות פה, סביר להניח שאני אמות גם.
קרייג הוציא את החץ הנעוץ בחזהו של השומר שגסס לאיטו, ובחן אותו מקרוב, עם חיוך על הפנים.
עוד חץ נורה לעבר קרייג. הפעם קרייג בקושי הספיק להתחמק, וגל הרוח שיצר החץ היה מספיק קרוב אליו עד שהעיף חלק משיערו החום של קרייג.
בפעם השלישית שהשומר ירה, קרייג לא בזבז אף שנייה מיותרת, זרק את החץ שהיה בידו, ורץ במהירות אחריי החץ.
במהירות עצומה, החץ התנגש בחץ השני, וכל אחד עף לכיוון אחר.
כאשר הדרך הייתה פנויה, והמרחק בין השומר וקרייג היה אפסי, קרייג הסתובב על צירו, הרים את רגלו, ובעט לשומר בפנים.
השומר עף בחוזקה על הקיר. כאילו כלום לא קרה, יצא קרייג מהתא, ונעלם.
"קרייג?" קראתי בחשש שהשאיר אותי פה להירקב.
לאחר כמה דקות חזר קרייג, אבל הפעם עם בגדים על גופו.
הוא לקח את המפתחות של השומר, שחרר אותי גם ונתן לי את הבגדים שלי.
"אל תחשוב שאני אעזוב אותך אחריי ששחררת אותי." אמר קרייג בטון שנתן הרגשת ביטחון.
מיהרתי ללבוש את בגדיי, ויצאתי מהתא ביחד עם קרייג.
לא היה הרבה מחוץ לתא. רק מסדרון רחב שהוביל לעוד חמישה תאים שונים.
"מצאתי את סוזאקי, היא בתא האחרון מצד ימין. נאסוף אותה אחריי שנגמור את העניין עם הוקאיישי." אמר לי קרייג.
בפעם הראשונה סוף סוף התבוננתי בעיניו של קרייג, ואני חייב להגיד הם לא היו קרובות אפילו למה שציפיתי.
עיניים חומות וגדולות, אישונים מצומצמים, וצמא להרג בלתי נמנע. עיניו אמרו דברים שונים לגמרי מפרצופו המחייך. עיניו המפחידות העבירו בי צמרמורת בכל הגוף, כאילו יוכל לשבור את מפרקתי בשנייה, ובעודי נופל ומת, לצחוק צחוק מזעזע.
כאילו שמאחוריי החיוך הגדול והחמים הזה, מסתתרת מפלצת אימתנית.
נסוגתי אחורה מעט, וניסיתי עד כמה שאפשר להסתיר את תחושת הפחד הזאת.
איך עיניים פשוטות יכולות להעביר בי תחושה כזאת? שאלתי את עצמי בחשש.
"משהו קרה?" שאל קרייג.
התאוששתי מיד, לקחתי נשימה ארוכה ואמרתי, "הכל בסדר."
לפתע קרייג קלט משהו בזווית העין, וקרן משמחה.
הסתכלתי לכיוון שקרייג הסתכל, אבל לא יכולתי לראות במה מדובר, כי קרייג בדיוק נעמד מולי וחסם לי את שדה הראייה.
"אוקיי, בוא נלך." אמר קרייג עם חיוך עוד יותר גדול על הפנים.
"מה יש לך שם?" שאלתי.
"הכרך האחרון של וואן פיס. יש לי די הרבה לקרוא." השיב לי עם אותו חיוך חמים.

---------------------------------------------------------------------------------

תגובותיישן

אני וקרייג רצנו במעלה גרם המדרגות האפור.
צליל צעדנו הנחבט באבן הקשה הדהד ברחבי הצינוק.
קרייג עצר בפתאומיות, ובהפתעה הרגעית כמעט מעדתי ונפלתי במורד המדרגות.
"מה קרה?" שאלתי.
דמעה ירדה מעיניו בעודו סוגר את ספר הקומיקס, או ה'מנגה' כפי שהסביר לי, ואמר,"אייס מת."
הבטתי בו בגבה מורמת. "ו...?"
"אתה לא תבין את זה. אתה צריך לקרוא את הכל כדי להבין." הסביר.
"אני לא מתכון להתחיל עכשיו. מצטער." השבתי.
הוא הביט עליי במעין מבט כועס, והמשיך לעלות במדרגות.
שמרתי ממנו קצת מרחק, והתקדמתי גם אני.
לאחר עשרים שניות בערך הגענו אל דלת עץ רקובה שנמצאה שם הרבה זמן.
"מה שבטוח, הם שומרים על הניקיון." אמר קרייג בציניות.
"זה לא הזמן לצחוק." השבתי לו.
"תמיד יש זמן לצחוק." השיב בחזרה.
שחררתי אנחה ושלחתי את ידי כדי לפתוח את הדלת, אך קרייג תפס את ידי ועצר אותי. "לפני שתעשה את זה," אמר קרייג, "תענה לי על השאלה הזאת."
"חשבתי שאני זה ששואל את השאלות." אמרתי עם חיוך קטן.
"אז עכשיו זה בסדר לצחוק?" שאל.
"בכל מקרה, עוד לא אמרת לי מה השם שלך."
"מארק, מארק קולין." השבתי לו.
"ועכשיו תגיד באמת." אמר לי.
" אמרתי לך, קוראים לי מארק קולין."
"תעשה לי טובה. אף מתנקש שמכבד את עצמו לא יגלה את השם האמיתי שלו."
גיחכתי בשקט. "צודק. השם הפרטי שלי הוא מארק אבל קולין הוא לא שם המשפחה שלי."
"למה לזייף רק את שם המשפחה?" שאל אותי קרייג.
"כי יש מאות, אם לא אלפי אנשים עם השם מארק באמריקה. יהיה לאנשים הרבה יותר קשה לזהות את שם המשפחה שלי מאשר את השם האמיתי שלי." הסברתי.
"שיטה נחמדה. אני אנסה אותה פעם." אמר קרייג ושחרר את ידי.
הנחתי את ידי על ידית הדלת, ולאחר היסוס קל פתחתי אותה לאט.
למרות הופעתה הישנה, ציריה היו משומנים היטב ולא השמיעו שום צליל כשנפתחה. משב רוח קריר נשב על פניי כשיצאתי באיטיות מהמסדרון החשוך, בוחן את סביבתי בזהירות רבה.הבטתי לשמאלי, קיר מכוסה בטפט של ציפורים היה שם. מלפניי היה גם כן קיר עם טפט של ציפורים. מימיני היה המשך של מסדרון שבסופו היו שתי פניות.
עמדתי ללכת לכיוון סוף המסדרון, אבל קרייג משך אותי במהירות אליו. "חכה." אמר לי.
הוא הביט למעלה. מכשיר לכיבוי שרפות נמצא שם. "אין פה מצלמות. זה רק מכשיר לכיבוי שרפות." ציינתי.
"אולי." אמר לי.
הוא הכניס יד אל כיס מכנסו והוציא משם סיגריה ומצית. "אתה חושב שזה שמן טוב לעשן?" שאלתי.
"אני לא מעשן." אמר והדליק את הסיגריה.
"אז למה אתה-" לפניי שהספקתי לסיים את המשפט קרייג זרק את הסיגריה, שנפלה בדיוק מתחת למכשיר גילוי השרפות.
"אם זה מכשיר לכיבוי שרפות אמיתי, כשהעשן יגיע אל המכשיר, הוא אמור לצפצף. אם הוא יעשה את זה, זה מכשיר לגילוי שרפות. אם לא, זו מצלמה." הסביר.
"אבל למה שזה לא יצפצף וגם יהיה מצלמה?" שאלתי.
"כי מצלמות כאלו קטנות ישברו במהירות מחוזק הצפצוף של המכשיר."
"אבל אם זה באמת מכשיר, הם לא יבואו לבדוק מה קורה פה?"
"אולי, אבל כמו שאמרתי קודם, חייבים לקחת סיכונים. מינימום, נהרוג את מי שיבוא."
"ומקסימום?"
"מי שיבוא יהרוג אותנו."
הסתכלתי עליו במבט תמה. למרות התנהגותו הילדותית הוא היה די חכם.
העשן כבר הספיק להגיע אל המכשיר, ואחריי כמה שניות, העשן התפזר.
"הנה לך, מצלמה." התגאה קרייג.
"זה לא עוזר כל כך למצב שלנו." אמרתי לו.
"אתה כל כך חסר אמונה..." נאנח קרייג. "פלא שמוכנים לקבל אותך." סינן בשקט לאחר מכן.
הוא הוציא את הסיכה השבורה מהכיס שלו, וזרק אותה אל המכשיר. הסיכה התנגשה במכשיר, נהדפה אחורה ונפלה על הרצפה.
"אוקיי, בוא נזוז. יקח קצת זמן עד שהשומרים ישימו לב לזה שהמצלמה לא עובדת." אמר קרייג והחל ללכת אל סוף המסדרון.
סגרתי את דלת העץ והלכתי אחריו. כשהגענו לסוף המסדרון קרייג נעצר והביט שמאלה וימינה.
הבטתי גם שמאלה וימינה, והופתעתי לגלות שמשמאלי היה האולם המרכזי של הקזינו. אותם קירות זהובים, אותם ציורים שמספרים אגדה על תקרת האולם, ואותם אריות שואגים שנמצאו מאחורי דלת הזכוכית. השחר בדיוק עלה, והגענו לצומת המסדרון בדיוק כשהזוג האחרון בקזינו יצא, מלווה בשומר אחד שבדיוק גמר את משמרתו.
מצד ימין היה אותו מסדרון שוויין הוביל אותי אל משרדו של קוטאטסו.
הבטתי שוב במסדרון שיצאנו ממנו, והופתעתי לגלות שלא ראיתי את הדלת שממנה יצאנו. 'אז כנראה המסדרון הזה הוביל לצינוק.' חשבתי לעצמי.
"אתה יודע לאן ללכת?" שאל אותי קרייג.
"אתה לא יודע?" החזרתי לו שאלה.
"אני לא עשיתי כמוך. עשיתי צרות כשנכנסתי ונתפסתי ישר. אתה יודע את הדרך, אתה תוביל." השיב.
נאנחתי קלות, והובלתי את קרייג אל חדרו של קוטאטסו.
"כדי שנרוץ לפני שקוטאטסו יגלה שברחנו." אמרתי.
"הוא כבר גילה שברחתם." קול בקע מאחורינו.
שנינו הסתובבנו במהירות ושלפנו סכינים לעבר הקול.
"אין לך אקדח?" שאל אותי קרייג.
"לקחו לי אותו כי אמרו שהוא עושה רעש." השבתי לו.
"זה לא זמן טוב כל כך לדבר כשיש מולכם אויב." אמר אותו קול.
שנינו הסתכלנו לכיוון הקול. קומארו היה זה שעמד שם. חרב חדה וארוכה, מסוג קטאנה כנראה, הייתה בידו וסינוורה את פניי בגלל השתקפות האורות בחרב. הסטתי את עיניי מהאור.
"שניים נגד אחד? זה קרב הוגן בכלל?" אמר קרייג בעוקצנות.
"זה הוגן אם לאחד יש חרב ולשניים יש סכינים." השיב קומארו.
"אחת-אפס." צחק קרייג.
"תיזהר ממנו קרייג, הוא טוב." הזהרתי את קרייג.
"נלחמת בו פעם?" שאל אותי קרייג.
"כן, והצלחתי לפגוע בו רק פעם אחת." אמרתי.
"למעשה גם את זה לא עשית." אמר קומארו.
הרמתי לעברו גבה.
"מה זאת אומרת? אתה בעצמך אמרת שפגעתי בך." אמרתי לו.
"שיקרתי. ל יודע למה. משום מה רציתי שתסיים את המשימה שלך." השיב.
"אז למה אתה לא נותן לנו להמשיך?" שאל קרייג.
"כי יש פה מצלמות." השיב.
קרייג הביט לכל עבר במסדרון.
"חמש מצלמות... השתכנעתי." אמר קרייג לאחר דקה של בדיקה.
"מרשים." אמר קומארו.
"ובכן, מארק- או מה שלא יהיה השם שלך," אמר, "דרככם מסתיימת עכשיו."
קומארו זינק לעברנו, צובר תנופה ומתכונן להכות בי עם חרבו.
לא היה לי סיכוי לעצור אותו. הוא היה מהיר הרבה יותר ממני, וטווח ההתקפה שלו היה הרבה יותר ארוך.
זזתי הצידה מהר ככל שיכולתי, בדיוק לפני שהלהב החד דקר את המקום שהייתי בו לפני שנייה.
במהירות מדהימה שינה קומארו את זווית החרב ודקר את המקום שהייתי בו.
נדהמתי לכישוריו של קומארו. הכל נעשה איטי פתאום. חרבו של קומארו עמדה לחדור את עורי, ואני עצמתי את עיניי, מחכה למותי.
שניה לפניי שהחרב דקרה אותי, היא נעצרה. אני וקומארו הבטנו בתדהמה ביד חזקה שהחזיקה את ידו התוקפת של קומארו.
היד נמשכה לכתפו של קרייג, שחייך חיוך נעים לעין.
קומארו היה זה שהתעשת ראשון, וניסה להרביץ לקרייג בפנים. קרייג הזיז את ראשו בנחת והתחמק מההתקפה, וברגע שעשה זאת, סובב את ידו של קומארו שתפס לפני כמה רגעים בזווית של מאה שמונים מעלות, ודחף אותה למטה. ידו של קומארו נשברה מיד.
קומארו זעק בכאב ועזב את החרב. לקחתי נשימה עמוקה והבטתי בקומארו שאוחז את ידו ומנסה לשכך את הכאב.
קרייג לא ריחם עליו, והנחית לקומארו אגרוף בבטן. קומארו השתנק מכאבים ונשכב על הרצפה, אוחז את בטנו.
נדהמתי ממה שקרייג עשה. הוא חסר רחמים כמו שחשבתי.
קרייג הביט עליי וגיחך. "לפי המבט שלך לא עשיתי על עצמי רושם ראשוני כל כך טוב, הא?" צחק.
"לא ממש..." סיננתי בשקט, לא מוריד את עיניי לשניה אחת מקומארו הסובל.
"תקשיב, בעוד חמישה עשר מטרים בערך יש פנייה לארון ניקוי, תיכנס לארון ותחכה לי שם." ציווה עליי קרייג.
"מה אתה עומד לעשות לו?" שאלתי אותו.
"זה לא משנה כרגע, פשוט לך." אמר קרייג.
במצב הזה לא פיקפקתי בו לרגע. אחריי מה שהוא עשה לקומארו, הייתי בספק אם אפילו לויד יכול להביס אותו במשהו.
עשיתי כמיצוותו והמשכתי ללכת במסדרון.
--------------------------------------------------------
חיכיתי כמה דקות בארון החשוך, חסר סבלנות.
הלכתי הלוך ושובבארון הצפוף, נושך את קצה אגודלי וחושב מה לעשות. זה מה שעשיתי בדרך כלל כשמשהו הטריד אותי.
'אני מקווה שקרייג לא יעשה דבר רע לקומארו.' חשבתי בדאגה.
דלת הארון נפתחה בפתאומיות. שלפתי את הסכין שלי למקרה שזה יהיה אויב.
הרגשתי הקלה כשקרייג הוא זה שצעד אל תוך הארון. "מה עשית לקומארו?" שאלתי.
"מה שעשיתי, עשיתי." התחמק קרייג מהשאלה.
"עלתה בי המחשבה, קרייג," אמרתי, "אמרת שאתה לא מכיר את המקום הזה. איך ידעת איפה הארון?"
"שיקרתי." ענה קרייג, מבט משועמם על פניו.
"מה אנחנו עושים פה?" שאלתי.
"יש פה תעלות אוורור גדולות מספיק בשביל שנינו שעוברות דרך כל הבניין. נלך משם עד לחדר של הוקאיישי." הסביר.
"אתה חושב שהוא לבד?"
"לא. כל השומרים שלו בטח נמצאים שם." השיב קרייג.
"מה זאת אומרת?! מתי הם גילו אותנו?" שאלתי בלחץ.
"מהרגע שיצאנו מהצינוק בערך. הם שמו המון מצלמות שם. הוקאיישי זהיר מאוד." הסביר.
"מה?! אני לא מבין אותך, אם כבר ידעו שבאנו למה היית צריך לעכב אותנו ביציאה מהצינוק? למה היית זהיר כל כך מהרגע שיצאנו מהמקום * הזה?!" הכעס חלחל בי. 'מה לעזאזל הסיפור שלו?' חשבתי לעצמי.
"לא רציתי שידעו מה אנחנו עושים. הם היו יכולים לראות שאנחנו בארון הזה, לשמוע על התוכניות שלנו ולהיות מוכנים לכל דבר."
"ואיך ידעת שיש פה מצלמות?"
"הארון חשמל שהיה מחוץ לארון. היו בו מצלמה ומכשיר ציטוט. האיש שלי ניתק את שניהם לפני שהגעת."
נאנחתי עמוקות, הבטתי לקרייג בעיניים ואמרתי, "טוב, אז בוא נעשה את זה."
"תן לי להוביל." אמר קרייג, והלך לכיוון פתח אוורור שנמצא כחמישים סנטימטרים מעל ראשו של קרייג.
קרייג אחז בחריצים של פתח האוורור ובמאמץ קל נפתח מכסה המתכת שחסם את הכניסה אל התעלות. הוא טיפס על דלי שחור הפוך שמצא, ונכנס אל התעלה בקושי קל. 'אין לי ממש מה להפסיד.' חשבתי לעצמי, וטיפסתי אחריי קרייג.
------------------------------------------------------
חלק ראשון מפרק 10 biches!!!! (בכוונה זה עם שגיאת כתיב)

פרק 10 חלק שני

---------------------------------------

"התעלות האלו קצת צרות." אמרתי בעוד שקרייג ואני זחלנו בתעלות המתכת הקרות.
לא היה הרבה מה לראות שם. מדי פעם הייתה פנייה שמאלה או פנייה ימינה. פה ושם היו פתחים לחדרים אחרים. אלו היו מקורות האור היחידים שהיו במקום הזה.
בתעלות הייתה מין אווירה עגמומית. אחריי כמה דקות זחילה פניתי בעקבותיו של קרייג שמאלה.
מאז שנכנסנו לתעלות עברנו כבר חמישה פניות. שמאלה, ימינה, ימינה, שמאלה ושמאלה. נראה שקרייג שינן את השרטוטים של התעלות בעל פה.
"כמה זמן לקח לך לשנן אותן?" שאלתי את קרייג.
"את מי?" שאל קרייג, ואז הוסיף, "המשפט הזה נשמע קצת סוטה."
"לא, זה רק אתה." השבתי לו עם חיוך קל. "התכוונתי אל התעלות. כמה זמן לקח לך לשנן את השרטוטים שלהן?"
"לא שיננתי אותן." השיב קרייג. "אני מוביל אותנו בלי שום מושג לאן אני הולך."
"מה?!" קראתי. הקול שלי הדהד ברחבי התעלות.
"שקט!" לחש אליי קרייג והביט בי. "בחיי, אין לך טיפת הומור, נכון? תלמד לדעת מתי צוחקים."
"אז זה היה בצחוק?" שאלתי אותו, מעוצבן.
קרייג נאנח. הוא סובב את ראשו והמשיך להתקדם. "האיש שלי שולח לי את השרטוטים של המפה ברגע זה. אני יודע איפה הוקאיישי נמצא." הסביר.
גלגלתי עיניים. 'הוא מתחיל ממש לעצבן אותי.' חשבתי.
"עוד שלוש פניות בערך ונהיה מתחת לחדר של הוקאיישי." אמר קרייג.
המשכתי לעקוב אחריו.
במשך חמש דקות בערך זחלנו בתעלות. לפתע קרייג נעצר. נעצרתי גם אני.
"הגענו. חכה פה, אני עוד שנייה חוזר." לחש לי קרייג.
הוא הלך, מנסה להיות שקט יותר מקודם.
לאחר דקה וחצי הוא חזר. "לאן הלכת?" שאלתי.
"הלכתי להסתובב. אם תהיה מאחורי כל הזמן לא תוכל לראות מה אני עושה, ויהיה לך יותר קשה להקשיב לי." הסביר. "חוץ מזה, זה קצת מטריד שמסתכלים לי על התחת הרבה זמן."
חייכתי קלות, וקרייג גיחך. "סוף סוף הצלחתי להצחיק אותך." אמר בסיפוק.
"עד כמה שאני נראה רציני, לא כל כך קשה להצחיק אותי." השבתי לו, עם חיוך קל על הפנים.
שמתי לב שקרייג החזיק צנצנת, ובתוכה דבורים שזמזמו בלי הפסקה והתעופפו לכל מקום בידו הימנית, ביחד עם משפך מנייר.
"מאיפה הבאת את זה?" שאלתי.
"האיש שלי השאיר לי אותם שם. זה הכרחי למשימה." הסביר
"דבורים הכרחיות למשימה?" שאלתי.
"קראתי עליו בויקיפדיה. כתבו שהוא אלרגי לדבורים בצורה קיצונית." אמר.
"הוא כתוב בויקיפדיה?"
"הוא איש יחסית מפורסם בטוקיו."
הבטתי על הריבוע בעל הסורגים שהפריד אותנו מהחדר של הוקאיישי. ארבעה ברגים מסמרו את המסגרת של הריבוע למקום.
דרך הסורגים היה אפשר לראות חלק מהחדר של הוקאיישי. שני שומרים כיוונו אקדח אל הדלת, ועוד רגל של שומר הייתה במרחק חמישה מטרים מהם. זה כל מה שהיה אפשר לראות.
קרייג הרים את הצנצנת, פתח את המכסה ובמהירות שם את המשפך בצד הרחב שלו על פיית הצנצנת. לאחר מכן, הוא שם את החלק הצר על הסורגים, ונתן לדבורים להחליק פנימה אל החדר.
לא חלף זמן רב, עד שהוקאיישי צעק, "תסלקו אותן ממני!"
השומרים במהרה זזו מן הדלת ורצו לעזור להוקאיישי. לא היה ברור מה קרה שם, הייתה שם מן סימפוניה של קולות לא ברורים וצעקות ביפנית, אבל זה לא הטריד את קרייג. הוא הוציא מין מברג אוטומטי מהכיס של מכנסו, ואחד אחריי השני הוציא את הברגים.
לאחר שהוציא את כל הברגים מהפתח, משך את הפתח אליו והוציא אותו ממקומו. אחריי שהניח את הפתח בצד, הלך שוב לאותו מקום שממנו לקח את הדבורים. לא הבנתי מה הוא עושה, אך לפתע נשמעו קולות ירייה מהכיוון שאליו קרייג הלך, ועשן הופיע בחדר של הוקאיישי.
כשקרייג חזר, אמר לי, "זרקתי לשם רימון עשן. תתכונן, כי עוד חצי דקה בערך יתחיל הכיף."
"למה זרקת אותו שם?" שאלתי.
"כי אם הייתי זורק אותו פה, האנשים בחדר היו מרססים את האזור הזה ביריות. וגם, רוב האנשים בחדר נמצאים באזור הזה." הסביר.
"קח את זה." אמר קרייג והגיש לי אקדח בעל משתיק קול. הוא בעצמו אחז באותו סוג של אקדח, עם משתיק קול.
קרייג הסתכל למטה, חייך, ואחריי ברכת "בהצלחה." קטנה, קפץ למטה.
חיכיתי שקרייג יזוז מהדרך, וקפצתי גם אני. נחתתי בתוך החדר. החדר היה מלא עשן ובקושי ראיתי משהו.
צעקות מבולבלות נשמעו מלפניי, כנראה איפה שהוקאיישי היה.
לפתע מישהו החזיק בידי. מתוך אינסטינקט שלחתי אגרוף לכיוון מי שאחז אותי. להפתעתי, ידו השנייה של הבחור עצרה את האגרוף בחוזקה.
"אינסטינקטים טובים." שמעתי את הקול של קרייג. "עכשיו תתכופף ובוא לפה, העשן יתפזר עוד מעט."
עקבתי אחריי קרייג בעמידה שפופה מהר ככל שיכולתי, עד שהגענו לקיר, ומשם התקדמנו קדימה.
"עצור." אמר לי קרייג.
עשיתי כמצוותו. העשן החל להתפזר, וראיתי את הרימון וכבר ראיתי את הרימון שממנו יצא העשן, וליד התחלה של נעל.
"הרוג אחד." אמר קרייג.
"הוא עוד לא-" לא הספקתי לסיים את המשפט, והאיש שאליו הייתה שייכת הנעל נפל על הרצפה.
'מתי הוא הספיק לעשות את זה?' התפלאתי.
האנשים שבחדר שמו לב לזה שהאיש מת, והתחילו לצעוק ולירות לכל עבר.
הכדורים פגעו בקיר כמה מטרים לידנו, או קצת מעלינו, אך אף אחד מהם לא פגע.
'הם משתמשים באקדחים רגילים. למה הם לא משתמשים בחצים?' חשבתי לעצמי.
עוד נעל נראתה, אבל הפעם ראו גם את הרגל.
"הרוג שני." אמר קרייג, והאיש נפל גם כן.
"תתפזר. עוד מעט אני לא אוכל להרוג אותם בהריגה שקטה. אבל נשארו עוד שישה אנשים, אז זה אמור להיות קל." אמר קרייג.
"קל לך להגיד." סיננתי בשקט.
"בהחלט קל לי יותר להגיד." הגיב קרייג, שכנראה שמע אותי.
אני וקרייג התפזרנו. אני רצתי לצד ימין, והוא לשמאל.
התמקמתי בפינה כלשהי בחדר, וכל פעם שראיתי סימן לאדם כלשהו, יריתי שלוש יריות עם אקדח שקרייג הביא לי לשלוש מקומות שחשבתי שיתכן שהוא יהיה בהם. הרגתי שלושה אנשים ככה.
לבסוף העשן התפזר, ובחדר עמדו אני, קרייג ועוד שני אנשים. הוקאיישי לא היה ביניהם.
שני השומרים לא ביזבזו רגע, וירו לכיווננו, שומר אחד אליי, והשני אל קרייג.
גם אני וגם קרייג התחמקנו, וירינו על השומרים. אני יריתי לשומר בלב, והרגתי אותו במהירות, אבל קרייג ירה לשומר השני ביד, וגרם לו להפיל את האקדח. במהרה קרייג זינק על השומר, תפס את ידו, עיקם אותה והרביץ לשומר בחוזקה בכתף.
היד נשברה בקלות.
השומר צעק בכאב, וקרייג הצמיד את אקדחו לצווארו של השומר, וירה. האיש מת מיד.
התפלאתי ממה שהוא עשה. כנראה באמת יש נפש מרושעת מאחוריי החיוך הזה.
"למה היית חייב לעשות את זה?" שאלתי.
"ירייה בצוואר הורגת אנשים יותר מהר מאשר ירייה בלב, וזה גם חוסך פחות כאב." השיב.
"ואני בטוח שלא כאב לו בכלל, חוץ מהקטע ששברת לו את היד." הגבתי בנימה צינית.
קרייג נאנח, ולאחר מכן אמר, "הרגל ישן, אל תדאג לגבי זה."
הוא הביט לרגע ברחבי החדר, ואז אמר, "הוקאיישי לא פה. בוא נמהר לפני שיעשה משהו מעצבן."
"מעצבן? ככה אתה קורא למשהו שיכול להרוג אותנו?"
"מעצבן, מעיק, זאת בחירה שלך לבחור באיזה תיאור להשתמש." אמר, ויצא מהחדר.
שיחררתי אנחה, והלכתי אחריי קרייג.

---------------------------------------------------------

"איפה אתה חושב שהוקאיישי נמצא?" שאלתי את קרייג.
"אני יכול לחשוב על שני דברים. אחת, הוא הלך למקום אחר, שיהיה בו יותר מוגן. שתיים, הוא הלך לסוזאקי, למקרה שיהיה מצב שהוא יצטרך להשתמש בה כבת ערובה." אמר.
"אני חושב שכדי שקודם נבדוק מה שלום סוזאקי." אמרתי.
"אני מסכים."

-------------------------------------------------------------

"היא לא פה. כנראה שהייתה אפשרות משולבת." אמר קרייג, בעוד הבטנו בתא ריק שנמצא בצינוק. אמנם, התא הזה היה שונה מהאחרים.
הייתה בו תאורה, לעומת שאר התאים. הייתה בו כורסא מעור, מיני מקרר וטלוויזיה מול הכורסא.
"למה שהוקאיישי יתן לסוזאקי תא כזה?" חשבתי בקול.
"אני יכול לחשוב על סיבה אחת." אמר קרייג, ומיהר לצאת מהצינוק.
"היי, חכה לי!" קראתי לו.
'הוא מסתיר די הרבה.' חשבתי, ורצתי אחריו.
באמצע המדרגות אל הקזינו קרייג נעצר, והוציא פלאפון מהכיס. הוא הביט על צג הפלאפון לכמה שניות והכניס אותו בחזרה לכיס מכנסו.
"תן לי לנחש. האיש שלך?" שאלתי.
קרייג הנהן ואמר, "הוא אמר לי איפה הוקאיישי נמצא. הוא מחזיק בסוזאקי ונמצאים איתו חמישה שומרים, שישה עם האיש שלי."
"אז עכשיו מתחיל הכיף האמיתי." אמרתי וחייכתי קצת.
הייתי מתוח ולחוץ, והשתדלתי לעשות הכל כדי להסתיר את זה. הסתדרתי עם מקרים קשים מאלו בעבר, אך משהו בעבודה הזאת נראה לי... משונה, חשוד. אני מניח שזה בגלל קרייג. אמנם הוא עשה רושם ראשוני די גרוע, אבל בנוגע לקרבות, נראה לי שאפשר לסמוך עליו.
יצאנו מהצינוק ורצנו במסדרון.
הקרב המרכזי מתחיל, עכשיו.

--------------------------------------------------------------------------

מי ידע שיהיו לזה שלושה חלקים!
ווהו קראק!

סליחה על האיחור!

-------------------------------------------

"מה התכנית?" שאלתי את קרייג בעודנו רצים אל החדר שבוא הוקאיישי נמצא.
"תכנית? למה?" שאל קרייג בחזרה.
"איך להרוג את הוקאיישי ואת שאר השומרים שלו בלי לחטוף כדור בראש."
"אין תכנית." אמר קרייג.
"אז מה אתה רוצה שנעשה? נסתער עליהם חזיתית?"
קרייג הנהן.
"אבל זו משימת התאבדות!" אמרתי.
"אני אומר את זה שוב, בחיים מוכרחים לקחת סיכונים. חוץ מזה, אם אתה טוב כמו שאומרים לא צריכה להיות לך בעיה." השיב.
נאנחתי בשקט והמשכתי לרוץ.
"אני אהיה מופתע ממש אם לא אפגע מאקדח." אמרתי.
"יכול להיות יותר גרוע." אמר קרייג.
"מה?"
"מישהו יכול להפיל עליך פסנתר."

----------------------------------------

אני וקרייג נעמדנו מול דלת עץ פשוטה. אני מניח שהוקאיישי בחר נכון כשהוא בחר את החדר הזה.
מי היה חושד שהוא יסתתר בחדר פשוט. מצד שני, אם חושבים על זה באופן מעמיק יותר, לא יהיה כדי להסתתר בחדר בולט מידי.
אני וקרייג התקרבנו אל הדלת. שלפנו את אקדחינו והתכוננו לקרב. מתחת לדלת הרגשתי משב רוח קריר.
"לפחות לא יהיה לנו חם שם." לחש קרייג. הוא הושיט את ידו אל הידית, ואז מיד הרחיק אותה ממנה. נראה שהוא הבחין במשהו.
"תיצמד לקיר." ציווה עליי קרייג.
עשיתי כמצוותו. הוא התרחק מהדלת גם כן, שלח את ידו אל הידית, פתח את הדלת ונצמד אל הקיר. לא קרה כלום.
במשל כמה שניות עמדנו צמודים אל הקיר, בלי לזוז.
רכנתי קדימה כדי לבדוק מה קורה בחדר, אבל קרייג עצר אותי.
"חכה." הוא לחש.
הוא הוציא מכיסו מראה קטנה ומרובעת וכיוון את המראה בזווית אל החדר.
"ירייה ארבעים וחמש מעלות ימינה ולמעלה, גלגול. בשלוש." לחש קרייג.
הנהנתי והתכוננתי אל הקרב.
הוא הרים אצבע אחת, שתיים ושלוש.
באותו הזמן אני וקרייג עזבנו את הקיר וירינו באקדחים. ניסיתי לדייק כמה שיותר בירייה. פגעתי לשומר בכתף, והוא נהדף אחורה מהפגיעה. קרייג ירה להשומר השני שהיה קרוב לדלת בראש והרג אותו מיד. השומרים האחרים התחילו לירות עלינו בשנייה שהבחינו בנו נכנסים לחדר. חוץ מהשומרים שירינו עליהם, כמובן.
התגלגלתי על הרצפה כפי שקרייג אמר לי והתחמקתי מהכדורים.
קמתי ליד שומר שבדיוק נגמרו לו הכדורים באקדח ונתתי לו אגרוף בבטן. השומר נאנק ושם את ידיו על הבטן, מנסה לשכך את הכאב.
ראיתי שומר מכוון אליי את אקדחו. העמדתי את השומר שהרבצתי לו לפניי, בדיוק לפני שהשומר השני ירה. הכדורים חדרו את הגב של השומר שהגן עליי, אך הם לא הגיעו אליי. בשנייה שהוא הפסיק לירות, זרקתי את הגופה הצידה ויריתי באקדח שלי. הכדור פגע לשומר בגרון והרג אותו.
הסתכלתי אל קרייג בדיוק ברגע שהוא ירה בשומר שהיה על הרצפה. עוד שומר היה מוטל לידו בלי רוח חיים.
הוקאיישי לא נראה בטווח עין. החדר עצמו היה ריק, חוץ מהגופות של השומרים, והיה מסויד בלבן.
מנורת ניאון באורך שני מטר הייתה תלויה על התקרה.
"נראה שההאיש שלך הטעה אותנו." אמרתי, "ובבקשה ממך, תגיד לי מי זה. קצת מעצבן להגיד 'האיש שלך' כל הזמן."
קרייג רק נענע בראשו. הוא היה מרוכז במשהו. הסתכלתי למקום בו קרייג הסתכל, אבל מה שראיתי היה רק קיר נקי ולבן.
"קריי-" ניסיתי להגיד, אך הוא עצר אותי עם ידו.
הוא התקרב אל הקיר והתכופף. התקרבתי גם אני. הוא הסתכל על הרצפה.
ראיתי שהיה שם חריץ קטן באורך שמונים סנטימטר בערך.
"הוא הסווה את הדלת בתור קיר. נחמד..." מילמל קרייג.
הוא קם, הרים את הרגל ובעט בדלת בחוזקה.
הדלת נפתחה לרווחה.
קרייג נכנס לחדר, וברגע שדרך בתוכו, אקדח הופיע בצד ימין ואיים לפוצץ לו את הרקה.
קרייג נעצר והרים את ידיו, סימן לכניעה.
פתאום קרייג רכן במהירות קדימה, הסתובב והדף את האקדח שכוון אליו מיד של מישהו. לאחר מכן, הוא תפס את ידו של השומר, הסתובב שוב פעם, הרים את היד של השומר מעל כתפו, הרים אותו וזרק אותו אל פנים החדר. ראיתי שהשומר היה ויין.
גם ראיתי שויין נחת קצת אחריי הוקאיישי וסוזאקי.
סוזאקיי הייתה אישה יפה, בעלת שיער שחור וארוך ועיניים ירוקות. לא מתאימה ממש למראה היפני.
הוקאיישי כיוון לסוזאקי אקדח לראש, וסתם את פיה עם ידו. סוזאקי ניסתה לצעוק משהו, אבל מה ששמעתי היה רק מלמולים.
"תנו לי לצאת." אמר הוקאיישי.
"למה?" שאל קרייג.
"כי אם לא, היא תמות ואז כל העבודה שלכם תהיה לשווא."
"אז קדימה, תהרוג אותה. אני לא חייב לסיים את העבודה הזאת. יש לי מספיק כסף בבית."
סוזאקי פערה את עיניה, ונראה שהיא קיללה את קרייג, אבל לא הבנתי כלום.
גם אני נדהמתי מקרייג.
"קרייג, אתה לא באמת מתכוון..." אמרתי לקרייג.
"למה לא? מה כבר נפסיד מזה? גם אם הוא ירה בה, נהרוג אותו וזהו."
"אבל בכל זאת..."
"בכל זאת מה? מישהו יפסיד את הבת שלו, יהיה עצוב מאוד, אבל אנחנו נגיד שהיא מתה לפני שהספקנו להגיע. מה הבעיות?"
"מה הבעיות?! אתה לא שומע מה הבעיות?! זה חיי אדם! אסור לתת לו להרוג אותה!"
"אתה בטוח שלא התאווה לכסף מדברת?"
"* על הכסף! אתה באמת מתכוון לתת לו להרוג אותה?!"
לפתע שמעתי צליל חבטה.
ראיתי את הוקאיישי נופל על הרצפה, ומאחוריו עמד ויין עם אקדח, כשקת האקדח נמצאת איפה שהראש של הוקאיישי היה.
סוזאקי נשמה נשימה עמוקה וחיבקה את ויין.
"אריגטו." אמרה לו.
"העמדת פנים טובה מאוד, מארק." אמר לי קרייג.
"איזו העמדת פנים?" שאלתי בחזרה.
"השיחה שלנו כרגע. אהבתי את מה שאמרת בסוף."
"זו הייתה העמדת פנים?!"
קרייג הנהן.
"מאיפה אני אמור לדעת את זה?!" צעקתי עליו.
"לא ידעת?" גיחך קרייג. "מצטער... בכל מקרה, זו הייתה הדרך הכי טובה להסיח את דעתו של הוקאיישי כדי שויין יוכל לחלץ את סוזאקי."
"אז ויין הוא האיש שלך?"
קרייג הנהן בחיוך.
"אז זה אומר ש..."
"זה אומר שאני הוא זה שפגשת בבית הקפה כמה דקות לפני שנכנסת לקזינו, ואני הוא זה שלקח ממך את הסיכה."
"אז אתה לא עיוור?" שאלתי.
ויין הוריד את משקפי העיוורים שלו וניענע את ראשו.
"אלוהים, אני שונא את שניכם כל כך." אמרתי באנחה, וחייכתי קלות.
גם הם חייכו.
לפתע סוזאקי רצה מויין אל קרייג, וסטרה לו.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה כשאתה מעמיד אותי בסכנה כזאת?!" אמרה סוזאקי, באנגלית מושלמת.
קרייג רק שיפשף את לחיו, וחייך.
סוזאקי נאנחה, והביטה בהוקאיישי ששכב על הרצפה, מעולף.
היה לה מין מבט עצוב על פניה, מבט של אשמה.
"קרה משהו?" שאלתי.
סוזאק הסתובבה אליי במהירות. נראה שהיא נבהלה.
"אה, לא... מצטערת." אמרה וחייכה.
לפתע כאב חד פילח את גופי, קצת מתחת לצלעות.
החזקתי את מקום הכאב. הוא היה מלא בדם. "שיט!" אמר ויין, שלף אקדח וירה בשומר ששכב על הרצפה בחדר השני, אותו שומר שיריתי לו בכתף.
הכדור פגע לשומר בדיוק במרכז המצח, והרג אותו.
נפלתי על הרצפה, נאנק מכאבים.
הראייה שלי התחילה להיטשטש. ראיתי במעומעם את סוזאקי מכסה על פניה מרוב בהלה, ואת קרייג כורע לידי ובודק כמה הפצע חמור.
"מה נעשה עם הוקאיישי?" שמעתי את ויין שואל.
"תשאיר אותו שם. לי אמרו לחלץ את סוזאקי, לא להרוג אותו." השיב קרייג.
ברגע שהוא סיים את המשפט, איבדתי הכרה.

-------------------------------------------------------------

התעוררתי במיטה חמה ונעימה. 'אני אצל רוז?' חשבתי לעצמי, אבל מיד שללתי את האפשרות הזאת.
אין פה ריח ורדים. היה רק ריח של תרופות.
ניסיתי לקום, אבל כאב חד מנע ממני לזוז. הבטתי אל מקום הכאב. חולצתי הוסרה ממני ותחבושת נכרכה מסביב למותניי.
נשכבתי על המיטה, והוצאתי אנחה כבדה.
'מה קרה מאז שהתעלפתי?' חשבתי לעצמי.
לפתע שמעתי את הקול של ויין.
"... ואתה מצפה שאני אסכים לזה?! אני לא מוכן שהוא יהיה תחת חסותי, ועוד בלי לשאול אותי בכלל!"
"אל תהרוג את השליח, ויין. תהרוג את השולח. אני יודע איך אתה מרגיש, גם אני התעצבנתי כשהייתי צריך לעבוד עם אנג'ל ולויד, אבל זו החלטה של מוניק. יכול להיות שהוא לא יסכים גם, לך תדע. בינתיים פשוט תחכה." השיב לו קרייג.
הוא הביט אל חדרי, והופתע לגלות שהתעוררתי, ושהסתכלתי אליו.
הוא פרש על פניו את חיוכו הרחב, והתקרב אליי.
"ברוך השב אל עולם החיים." אמר לי.
"לדעתי היה יותר טוב בעולם המתים." השבתי.
"טרטרוס הוא לא מקום כזה טוב." אמר לי.
הרמתי גבה. "טרטרוס?" שאלתי.
"העולם הבא במיתולוגיה היוונית. כל טיפש יודע את זה." השיב.
"כנראה אני טיפש מיוחד." אמרי וחייכתי.
"אז מה קרה להוקאיישי?" שאלתי.
"השארנו אותו שם." אמר ויין.
"אה..." אמרתי.
לא היה לי כוח להתווכח. הייתי עייף, וכל מה שרציתי היה לצאת מהארץ הזאת.
"קוניצ'יווה." אמרה לי אחות שנכנסה לחדר. היא הייתה לבושה בבגדי אחות לבנים, ושיערה השחור הגיע לה עד המותניים.
היא החזיקה לוח עליו היה הגליון הרפואי שלי, ורשמה עליו משהו.
היא אמרה לי משהו ביפנית.
"הכדור פיספס את הריאות שלך, אבל הפצע היה קריטי בכל זאת." תירגם קרייג.
"זה היה מעשה מאוד הירואי, אבל תיזהר בפעם הבאה." הוסיף.
"תישאר לנוח הלילה, ותוכל לעזוב מחר."
האחות הודתה לקרייג שתירגם אותה, ועזבה את החדר.
"מעשה הירואי?" שאלתי בהרמת גבה.
"כן, כשניסית להפריד את האנשים שהלכו מכות בבר, ואחד מהם שלף אקדח וירה בך." הסביר קרייג והוסיף קריצה קטנה בסוף.
חייכתי קלות.
"בכל מקרה, הנה החלק שלך." אמר לי קרייג ונתן לי מעטפה.
"הודענו לקוטאטסו מה קרה, והוא ביקש להביא לך את זה."
פתחתי את המעטפה, והוצאתי משם צ'ק של מיליון ין.
החזרתי אותו למעטפה והנחתי אותו על שידה שנמצאה ליד המיטה שלי.
"כדאי שתשים את זה במקום בטוח." אמר ויין.
הנהנתי ושמתי את המעטפה בכיסי.
"טוב, אנחנו נזוז." אמר קרייג.
"כבר?" שאלתי.
"אין לנו סיבה להישאר כאן. סיימנו את העבודה." אמר ויין, ושניהם פנו ללכת.
"רגע, קרייג." אמרתי לא.
הוא הסתובב אליי.
"על מה דיברתם קודם?" שאלתי.
הוא וויין הביטו זה בזה, ולאחר מכן הוא אמר, "עסקים." והלך.
חיכיתי שהם יעזבו את החדר, ונפלתי לשינה עמוקה.

----------------------------------------------------------------------

"אמריקאים *..." אמר הוקאיישי וקם מהרצפה הקרה.
הוא עדיין היה מסוחרר מהמכה שקיבל, והראש שלו כאב.
הוא הסתכל אל החדר השני, וראה את ששת שומריו מתים.
לקח לו שנייה להתייצב, ולקח לו עוד כמה שניות לשים לב אל האיש שעמד בפינת החדר.
הוקאיישי קפץ בבהלה כשהבחין בכך, אך נרגע כשהבין מי האיש.
"הבהלת אותי, אבא." אמר הוקאיישי לאיש.
"חבל שלא עצר לך הלב, זה היה חוסך הרבה יותר זמן." אמר האיש להוקאיישי.
"מה זאת אומרת?"
"שלחתי אותך למשימה ונכשלת. אין עוד טעם להחזיק אותך עוד." השיב לו האיש, והוציא אקדח מכיסו.
"אבא, אתה לא באמת מתכוון לזה..." אמר הוקאיישי עם חיוך, אבל ראו לו את הפחד בעיניים.
"אני נראה לך כמו מישהו שצוחק?" שאל אותו האיש.
"אבל אתה לא יכול לעשות את זה! אני הבן שלך! אתה לא יכול להרוג אותי!"
"בטח שכן," אמר האיש, "אתה מאומץ."
נשמעה ירייה, והוקאיישי נפל מת על הרצפה.

-----------------------------------------------------------------------

התיישבתי במקום שלי במטוס. למזלי קיבלתי מקום ליד החלון. אני שונא להיות באמצע.
'הגיע הזמן שאני אלך מפה.' חשבתי.
"סליחה, יושבים פה?" שמעתי לפתע קול מוכר.
הסתובבתי וראיתי את קומארו, עם תחבושת על היד, מביט בי עם חיוך.
"קומארו. מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"מאחר שהוקאיישי מת, החובות של אחי נעלמו, ואני לא צריך לעבוד איתו יותר. קרייג הציע לי-"
"רגע, רגע." קטעתי אותו. "הוקאיישי מת?"
קומארו הנהן.
"לא ידעת? חשבתי שאתה הרגת אותו." אמר לי.
"לא. יכול להיות שזה היה קרייג? אבל הוא אמר שהוא לא יעשה את זה." אמרתי, ספק לעצמי ספק לקומארו.
"בכל מקרה," אמר קומארו, "קרייג הציע לי להצטרף אליו לאירגון הזה שלו. לא מצאתי סיבה למה לסרב, אז עכשיו אני נוסע לאמריקה, לעבוד שם ולהרוויח כסף." הסביר.
"הבנתי." אמרתי.
קומארו התיישב לידי.
הבטתי בחלון של המטוס, והמראנו.
'להתראות, יפן.' חשבתי לעצמי ועצמתי עיניים. מחכה לי טיסה ארוכה הביתה.

-----------------------------------------------------------------------

אמרתי לכם שאני אגמור את זה בפרק אחד @:
תגובות!