son off hell- סיפור חדש ישן שלי לתחרות

היי לכולם. זה סיפור שגם פתחתי לפני המון המון זמן בפורום (חפשו בגוגל- son off hell ) ובגלל חוסר זמן לא המשכתי את הסיפור ליותר מפרק 1. עכשיו אני מתכוון להמשיך אותו לפחות עשרה פרקים, והוא משתתף בתחרות הכתיבה של פורום ספרות. אני מאוד מקווה להצליח, כי לפחות לדעתי זה סיפור טוב.

[SIZE="5"][COLOR="DarkRed"]פרק 1: ההתחלה[/COLOR][/SIZE]

[I]העשרים ושבעה לאוגוסט,2010[/I]

רצתי ברחובות ניו יורק האפלים, מחפש אחר טרף קל. חושיי המפותחים סרקו מכך הצדדים, מחפשים אחר משהו לאכול. כבר חמישה ימים שלא אכלתי כלום, והאמת? אני גווע ברעב. אני יכול לאכול שלוש פרות שלמות. וזה לא דימוי, תסמכו עליי. מהבניין שמעליי שמעתי קול של זרם מים וקול נשי מזמזם שירים עליזים. גיחכתי. בני האדם הם לפעמים די טיפשים: חושבים שהעולם הוא רק טוב, שאין בו דברים רעים, ומפלצות קיימות רק באגדות. הם לא מעלים את המחשבה שכל המפלצות קיימות. ואני בין היצורים שנחשבים בעיניהם לאגדה. למעשה, אני סוג של אגדה חיה.יצור קטלני ביותר שמגיע מהביבים העמוקים ביותר של שאול התחתיות.לפעמים אני ויצורים מהגזע שלי מצטיירים בעיני רוחי כאש: רגע אחד היא טובה ועוזרת לכל איש ואיש, ואם אתה לא משגיח, היא תהפוך את עורה ותהפוך למפלצת חסרת רחמים שתהרוס כל מה שעומד בדרכה בלי להתחשב בדת, גזע, ומין. וכך גם אני. בעוד אני חושב מחשבות אלו, קלטו אוזניי רחש של גפרור ניצת ומשהו עולה באש. רצתי במהירות הכי גדולה והכי בשקט שיכולתי לכיוון מקור הקול, והגעתי לסמטה חשוכה שבה ראיתי את הדבר הבא: שני גברים לבושי שחורים בוהים בשמי הלילה ממעל ומעשנים סיגר. חיוך קל עלה על פניי: מזמן לא ניסיתי שניים במכה."אוקיי, זה הזמן." חשבתי בחיוך וזינקתי תוך כדי חשיפת ניבים.




שנייה אחר כך צרחה מקפיאת דם נשמעה ברחובות ניו יורק.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

[I]הראשון לספטמבר,2010[/I]

"רינג-רינג,רינג-רינג," צפצף השעון ויד נשלחה מבעד לשמיכה, וכיבתה את השעון המעורר."שעון מטומטם," מלמל קול מתחת לשמיכה ומתוך השמיכה יצא נער כבן 14 לבוש בתחתוני בוקסר. הנער היה גבוה וצנום, והיו לו עיניים אפורות כעין הסערה, ושער חום בהיר שהבהיק בעור הבוקר. הוא נעמד מול המראה ועשה שריר.'באסה,' חשב לעצמו הנער,' עם שרירים כאלה שלא שווים כלום, אמנדה בחיים לא תצא איתי.' הוא חשב, ולפני שהספיק להאנח עוד נשמעה צעקה מלמטה:" ג'ראלד, אתה תאחר לבית פסר!" נשמעה צעקה וג'ראלד ענה:" אני בא אימא!" קצת בזעם, אבל התלבש מהר וירד למטה. הוא הגיע למטבח וראה על השולחן ערימת פנקייק מכוסים בסירופ מייפל, וליד הכיריים עמדה אימו,מכינה חביתה ומחייכת.ג'ראלד ליקק את שפתיו בתאבון, התיישב והתחיל לטרוף את הפנקייקים במהירות עצומה.תרגע ג'יי-ג'יי שלי, אתה עוד תחנק!" אמרה אימו של ג'יי בחיוך ובצחקוק קל וג'יי מחה:" אימא! אמרתי לך לא לקרוא לי ככה!" אמר ג'יי בכעס קל ואימו אמרה:" אוי בסדר, ותנגב את המייפל מהסנטר, אתה לא רוצה להראות מגוחך ביום הראשון." אמרה אימו של ג'ראלד ולפתע נשמע צופר של אוטובוס."אוקיי, ביי אימא!" אמר ג'ארלד, נתן נשיקה מהירה לאימו,חטף את התיק, ויצא מהבית.הוא מלמל לנהגת האוטובוס "בוקר טוב," חפוז, והתיישב במקום באמצע האוטובוס ליד החלון. כשהאוטובוס התחיל לנסוע הוא ראה את אימו מנופפת לו לשלום מהחצר, חיוך גדול מרוח על פניה.ג'ראלד חייך ופנה להסתכל על יושבי האוטובוס.

זה היה אוטובוס טיפוסי של תיכון: בסוף האוטובוס ישבו כל המקובלים, חברי נבחרת הפוטבול, ספורט שג'ראלד לא הצטיין בו אף פעם, חברי נבחרת ההאבקות, ספורט שג'ראלד שנא בגלל כל הזיעה, ולא בגלל המכות: הוא דווקא נהנה ללכת מכות.יש משהו די כיף בלהכאיב לאנשים. וכמובן, המעודדות, וביניהן אמנדה ווטרסון. אמנדה ווטרסון גרה רחוב אחד מהבית של ג'יי, והיא הייתה היפיפיה של חטיבת הביניים בשנה שעברה:היו לה עיניים כחולות כמו השמיים, שיער שחור כמו עורב ומבריק בעור השמש, והיא הייתה שזופה מאוד, והיה לה חיוך...החיוך שלה המיס את כל הבנים בסביבה, והוא נראה כאילו הוא יצא מפרסומת למשחת שיניים." היי ג'יי," היא אמרה בביישנות כשראתה את ג'יי והוא אמר:"אה...בב...היי." הוא ניסה לחייך אליה, אבל יצא לו חיוך עקום כזה. אמנדה ציחקקה וחזרה לדבר עם כל המקובלים.'אני כזה אידיוט, כשאני מדבר איתה אני כמו גולם!' הוא חשב בזעם וישב. ג'יי היה מאוהב באמנדה מכיתה ה', ועד היום הוא מאוהב בה. לפתע, הוא שמע צחקוק מאחוריו וראה על הספסל האחורי נער שהוא לא הכיר, מחבק את אמנדה ונותן לה נשיקה על הפה. ג'יי התעצבן מאוד וישב בחזרה במושב ולפתע הרגיש מעיין של כוח עולה בו. ואז, הוא הרגיש זעם אדיר שנבע מתוכו, ולפתע מתוך גופו יצאה אנרגיה אפלה והרסנית, וג'יי עצם עיניים והתכרבל לכדור,מפוחד.זאת הייתה תחושה שלא ניתן לדמיין,מערבולת של הרבה רגשות, ומשהו פאגאני וחזק מאוד. אך כמו שזה התחיל מהר,כך זה נגמר,וכעבור דקה הוא חזר לשבת וראה מחזה מבעית: כל האוטובוס היה זרוע גופות, וכל הרצפה והמושבים היו מותכים מהתופת הרותחת. ג'יי בחן את גופו בחרדה, מצפה לראות משהו דומה לגופות השרופות שהיו מפוזרות בכל האוטובוס, אבל ציפתה לו הפתעה: על רגליו,ידיו, ובעצם כל גופו לא הייתה אפילו שריטה. ג'יי המפוחד קם ממקומו:' זה לא קורה, זה לא קורה!' הוא חשב ופילס לעצמו דרך בין כל הגופות. הוא שבר את הדלת בבעיטה, ויצא מהאוטובוס, מלא עשן ופיח. הוא ראה המון של אנשים מבועתים, קפואים במקום כאילו הוא נחת מהחלל. או לפחות, יצא מהשאול.

הוא התחיל לרוץ.

סיפור יפה

וואו, סיפור מותח..
זה מזכיר לי סיפור כלשהו, מעניין איזה Xd
רגע הוא גם רצח את אמנדה..?

[QUOTE=Druddigon man;1156291]וואו, סיפור מותח..
זה מזכיר לי סיפור כלשהו, מעניין איזה Xd
רגע הוא גם רצח את אמנדה..?[/QUOTE]

חחח ואי אפשר להגיד שהעתקתי, כי זה חידוש של סיפור ישן. והוא אומר שזה מהראש ואני מאמין לו :) וכן, הוא רצח גם אותה.

[QUOTE=CrashRide;1156293]חחח ואי אפשר להגיד שהעתקתי, כי זה חידוש של סיפור ישן. והוא אומר שזה מהראש ואני מאמין לו :) וכן, הוא רצח גם אותה.[/QUOTE]
איך יכולתי לדעת מה הרעיון שלך וזה באמת מהראש

[QUOTE=niv961;1156295]איך יכולתי לדעת מה הרעיון שלך וזה באמת מהראש[/QUOTE]

אני לא מאשים. אמרתי שאני מאמין לך, ואני מאמין. ותודה על התגובה הקודמת :)

[QUOTE=CrashRide;1156293]חחח ואי אפשר להגיד שהעתקתי, כי זה חידוש של סיפור ישן. והוא אומר שזה מהראש ואני מאמין לו :) וכן, הוא רצח גם אותה.[/QUOTE]

פאק, אהבה נכזבת..
טוב, כמו שאמרתי בנו"ד (תבדוק) הסיפורים שלך מדהימים!
מצפה לפרקים טובים ממך D:

[QUOTE=Druddigon man;1156312]פאק, אהבה נכזבת..
טוב, כמו שאמרתי בנו"ד (תבדוק) הסיפורים שלך מדהימים!
מצפה לפרקים טובים ממך D:[/QUOTE]

תודה רבה גבר :)

תשמע קודם כל הסיפור הוא מאוד מעניין ויפה.. אבל בוא נניח את זה בצד.

יש לך כתיבה ממש מעולה, יפה ייצוגית ומסודרת מאוד. לא קשה בכלל להבין אותה והיא סוחפת!
כל הכבוד, אני יעקוב..

[QUOTE=NivX10;1157019]תשמע קודם כל הסיפור הוא מאוד מעניין ויפה.. אבל בוא נניח את זה בצד.

יש לך כתיבה ממש מעולה, יפה ייצוגית ומסודרת מאוד. לא קשה בכלל להבין אותה והיא סוחפת!
כל הכבוד, אני יעקוב..[/QUOTE]

תודה רבה :) פרק הבא יצא לפני הדד ליין של התחרות, כי אני בטיול באותו זמן.

מעניין מאוד, משאיר טעם של עוד.
מחכה להמשך

[QUOTE=yovav;1157807]מעניין מאוד, משאיר טעם של עוד.
מחכה להמשך[/QUOTE]

תודה רבה :)

טוב כתבתי ביקורת בונה, כי תכלס הרעיון של הסיפור יפה ויש לך כישרון :)
אני מקווה שלא תעלב או תפגע, תזכור- מטעויות לומדים!

קראתי קצת ברפרוף אבל הסיפור יפה מאוד.
למרות זאת, יש כמה נקודות לשיפור, שאני מקווה שתיישם אותם בפרק הבא :)
ראשית, הסיפור קורה טיפה מהר מדי. לשנייה אחת הוא חושב על הבחורה, שנייה אחרי זה האוטובוס מפוצץ.
זה אומנם מראה שהדבר קורה בהפתעה אבל זה מבלבל את הקורא.
אני הייתי מכניס קטע מעבר פנימי קצר כזה בין הישיבה לתחושה של הכוח. למשל, את הקטע שהוא מאוהב בבחורה מאז כיתה ה' ובמקומו כותב קטע מעבר אחר.
ה"בעיה" השנייה היא בקטע שהוא מרגיש בכוח המסתורי. הבעיה היא שהוא יותר מדי מסתורי.
הייתי שמח אם היית מתאר אותו למשל, אתה מספר על תחושה שחולפת בראשו. תחושה יכולה להיות הרבה דברים ולתת גוון לטקסט לפי שם התואר הצמוד לה. אם התחושה נעימה אנחנו מקבלים רושם שהבחור סדיסט. אם התחושה כואבת לו אנחנו לומדים שיתכן ובעתיד הוא ינסה להיפטר מהכוח הזה. ואם היא סתם משונה הסיפור מקבל ממד של מיסתורין (שיעלם כשנגלה מה זה הכוח הזה).
הטענה השלישית היא קצת מפונקת. אני אבין אם לא תתייחס אליה. הבעיה היא בארגון של הסיפור. אתה צריך לחלק את הסיפור לפסקאות מסודרות ולהשתמש במקש האנטר קצת יותר. מבנה סיפור מסורבל מרחיק קוראים, אסטתיקה היא מאוד חשובה =] בנוסף, יתכן שזה רק בגלל המבנה של הסיפור, אבל נראה שאתה סובל מניקוד יתר (מהמילה נקודה, אני סובל מפיסוק יתר, מהמילה פסיק, למשל).
ניתן לפתור את זה על ידי שתי דרכים: אחת היא לקחת בטא (בחור שעובר על הפרקים ומתקן טעויות קטנות כמו סימני פיסוק לא טובים) והשנייה היא פשוט ללמוד מתי מפסקים מה.
והערה מפונקת אחרונה: תנסה להאריך קצת את הפרקים, לפני שאתה ממצה את ההנאה מהם לפתע הם נגמרים.
לבסוף, ואני מקווה שלא נרדמת (או נעלבת, חס וחלילה), לא אהבתי את המילה "בום". "בום" היא מילה בקומיקס, לא מילה בסיפור. לא זכור לי בספר שקרא לי שהסופר החליט לתאר פיצוץ ב"בום".
במקום ה"בום" הייתי רושם משהו בסגנון של: "...ובעודו יושב והזעם בוער בו חש לפתע ג'ראלד דבר מה נוסף בוער בתוכו. תחושה משונה התפשטה בראשו וחדרה לכל נים מנימי גופו. בעודו מתענג ומתייסר על התחושה המשונה, הוא חש את האוויר רוטט סביבו וקול נפץ חזק קטע את חלומו והעיר אותו לעולם של שאול והרס. הוא הביט סביבו וראה מראה מחריד של מה שהיה כנראה פעם אוטובוס..."
אני מניח שאין מקום להשוואה בין ה"בום" לתיאור הזה שמשלב את התחושה המוזרה ואת אימת מראה האוטובוס בתיאור של הפיצוץ.
לסיכום, יש להאט מעט את הקצב של הסיפור, לתאר קצת יותר את התחושה המשונה שהרגיש ג'ראלד, לטפל בכל ההערות המפונקות שלי (אתה לא חייב Xp) ולהשתמש במשלב לשוני בינוני עד גבוה. אין מה לעשות, אנחנו לא כותבי קומיקס =]
כמה נקודות אור בסיפור, כדי לגמור עם תחושה טובה:
התיאורים (חלקם) פשוט מעולים ועתירי דימיון, כמו בסרט פעולה טוב. הרעיון מאוד טוב וגם די מקורי. ואהבתי את הנימה האישית של ג'ראלד כשתיארת את סדר הישיבה באוטובוס.
בסופו של דבר, יש לך עתיד! אתה רק צריך לטפל בכמה דברים. אין מה לעשות, לא נולדים סופרים- לומדים להיות כאלה.

שוב הפעם, אני מקווה שלא נעלבת או נפגעת מהביקורת, ואני מקווה שהיא תעזור לך להשתפר בפרקים הבאים.
בהצלחה!



וואי איזו חפירה!

[QUOTE=Real Pizza;1158649]טוב כתבתי ביקורת בונה, כי תכלס הרעיון של הסיפור יפה ויש לך כישרון :)
אני מקווה שלא תעלב או תפגע, תזכור- מטעויות לומדים!

קראתי קצת ברפרוף אבל הסיפור יפה מאוד.
למרות זאת, יש כמה נקודות לשיפור, שאני מקווה שתיישם אותם בפרק הבא :)
ראשית, הסיפור קורה טיפה מהר מדי. לשנייה אחת הוא חושב על הבחורה, שנייה אחרי זה האוטובוס מפוצץ.
זה אומנם מראה שהדבר קורה בהפתעה אבל זה מבלבל את הקורא.
אני הייתי מכניס קטע מעבר פנימי קצר כזה בין הישיבה לתחושה של הכוח. למשל, את הקטע שהוא מאוהב בבחורה מאז כיתה ה' ובמקומו כותב קטע מעבר אחר.
ה"בעיה" השנייה היא בקטע שהוא מרגיש בכוח המסתורי. הבעיה היא שהוא יותר מדי מסתורי.
הייתי שמח אם היית מתאר אותו למשל, אתה מספר על תחושה שחולפת בראשו. תחושה יכולה להיות הרבה דברים ולתת גוון לטקסט לפי שם התואר הצמוד לה. אם התחושה נעימה אנחנו מקבלים רושם שהבחור סדיסט. אם התחושה כואבת לו אנחנו לומדים שיתכן ובעתיד הוא ינסה להיפטר מהכוח הזה. ואם היא סתם משונה הסיפור מקבל ממד של מיסתורין (שיעלם כשנגלה מה זה הכוח הזה).
הטענה השלישית היא קצת מפונקת. אני אבין אם לא תתייחס אליה. הבעיה היא בארגון של הסיפור. אתה צריך לחלק את הסיפור לפסקאות מסודרות ולהשתמש במקש האנטר קצת יותר. מבנה סיפור מסורבל מרחיק קוראים, אסטתיקה היא מאוד חשובה =] בנוסף, יתכן שזה רק בגלל המבנה של הסיפור, אבל נראה שאתה סובל מניקוד יתר (מהמילה נקודה, אני סובל מפיסוק יתר, מהמילה פסיק, למשל).
ניתן לפתור את זה על ידי שתי דרכים: אחת היא לקחת בטא (בחור שעובר על הפרקים ומתקן טעויות קטנות כמו סימני פיסוק לא טובים) והשנייה היא פשוט ללמוד מתי מפסקים מה.
והערה מפונקת אחרונה: תנסה להאריך קצת את הפרקים, לפני שאתה ממצה את ההנאה מהם לפתע הם נגמרים.
לבסוף, ואני מקווה שלא נרדמת (או נעלבת, חס וחלילה), לא אהבתי את המילה "בום". "בום" היא מילה בקומיקס, לא מילה בסיפור. לא זכור לי בספר שקרא לי שהסופר החליט לתאר פיצוץ ב"בום".
במקום ה"בום" הייתי רושם משהו בסגנון של: "...ובעודו יושב והזעם בוער בו חש לפתע ג'ראלד דבר מה נוסף בוער בתוכו. תחושה משונה התפשטה בראשו וחדרה לכל נים מנימי גופו. בעודו מתענג ומתייסר על התחושה המשונה, הוא חש את האוויר רוטט סביבו וקול נפץ חזק קטע את חלומו והעיר אותו לעולם של שאול והרס. הוא הביט סביבו וראה מראה מחריד של מה שהיה כנראה פעם אוטובוס..."
אני מניח שאין מקום להשוואה בין ה"בום" לתיאור הזה שמשלב את התחושה המוזרה ואת אימת מראה האוטובוס בתיאור של הפיצוץ.
לסיכום, יש להאט מעט את הקצב של הסיפור, לתאר קצת יותר את התחושה המשונה שהרגיש ג'ראלד, לטפל בכל ההערות המפונקות שלי (אתה לא חייב Xp) ולהשתמש במשלב לשוני בינוני עד גבוה. אין מה לעשות, אנחנו לא כותבי קומיקס =]
כמה נקודות אור בסיפור, כדי לגמור עם תחושה טובה:
התיאורים (חלקם) פשוט מעולים ועתירי דימיון, כמו בסרט פעולה טוב. הרעיון מאוד טוב וגם די מקורי. ואהבתי את הנימה האישית של ג'ראלד כשתיארת את סדר הישיבה באוטובוס.
בסופו של דבר, יש לך עתיד! אתה רק צריך לטפל בכמה דברים. אין מה לעשות, לא נולדים סופרים- לומדים להיות כאלה.

שוב הפעם, אני מקווה שלא נעלבת או נפגעת מהביקורת, ואני מקווה שהיא תעזור לך להשתפר בפרקים הבאים.
בהצלחה!



וואי איזו חפירה![/QUOTE]

ממש לא נעלבתי. תודה רבה על הביקורת, אני איישם את זה בפרק הבא :)

נ.ב: אני לפעמים כן כותב קומיקס, יכול להיות שזה משפיע...

אחלה של סיפור אחי מעניין ומשאיר טעם ש לעוד, יש אפשרות קצת לשפר את רצף העניינים אבל זה בקטנה מעניין אותי לראות מה קרה לג'ראלד הזה כביכול ואני די בטוח שמי שדיבר בהתחלה זה ג'ראלד לאחר שהכוח עצמו כבר השתלט עליו לגמריי, ז"א ג'ראלד מעתיד ואם כן זה יהיה מגניב כזה אם תעשה שהוא פוגש את ג'ארלד של הסיפור וג'ראלד עצמו מנסה להתחרות נגד הגורל שלו ולא להפוך למפלצת(xd לאיזה סיפור הפכתי הערה אחת קטנה =]) בכל מקרה אחלה של סיפור ומצפה לפרק הבא.

[QUOTE=mor15;1158951]אחלה של סיפור אחי מעניין ומשאיר טעם ש לעוד, יש אפשרות קצת לשפר את רצף העניינים אבל זה בקטנה מעניין אותי לראות מה קרה לג'ראלד הזה כביכול ואני די בטוח שמי שדיבר בהתחלה זה ג'ראלד לאחר שהכוח עצמו כבר השתלט עליו לגמריי, ז"א ג'ראלד מעתיד ואם כן זה יהיה מגניב כזה אם תעשה שהוא פוגש את ג'ארלד של הסיפור וג'ראלד עצמו מנסה להתחרות נגד הגורל שלו ולא להפוך למפלצת(xd לאיזה סיפור הפכתי הערה אחת קטנה =]) בכל מקרה אחלה של סיפור ומצפה לפרק הבא.[/QUOTE]

תודה רבה על התגובה, ויש לי בשורה רעה ובשורה טובה. ספוילר:

[SPOILER]1. ג'ראלד ייפגש עם עצמו מהעתיד, זאת הטובה.

2. היצור הזה הוא לא ג'ראלד מהעתיד.[/SPOILER]

אוקיי, אז הנה פרק שני:
[SIZE="5"][COLOR="DarkRed"]פרק 2: התגלות (חלק 1)[/COLOR][/SIZE]

ג'ראלד רץ ברחובות ניו יורק בבהלה, כאילו משהו מנסה לחסל אותו. במוחו התחלפו מחשבות אחת בשנייה בקצב של יריות רובה.'זה לא הייתי אני''אני לא מסוגל לעשות דברים כאלה' חשב, אבל בתוכו ידע שזה לא נכון.' משהו שאני עשיתי, או חשבתי, גרם לפיצוץ.' הוא חשב והרהר בראשו ברגעים שלפני הפיצוץ. הוא בהחלט הרגיש מעין כעס עולה בו, והוא הרגיש כאילו הוא מסוגל לעשות הכול.'מוזר גם שלא נפגעתי מהפיצוץ.' הוא חשב לעצמו, והבעת פניו התחלפה לכאב כשנזכר בגופתה השרופה של אמנדה, שהייתה שרועה על המושב האחורי ללא רוח חיים.דמעה עלתה בעיניו, והוא החל לכעוס על עצמו:' למה זה קרה לי?! אני פשוט אידיוט!' הוא חשב בכעס ופניו לבשו ארשת עצבות שלא נראתה כמותה. ג'ראלד הפסיק לרוץ לכמה שניות ושם לב שהוא כבר מחוץ לסוהו, האזור שבו הוא גר, והאי הגדול של מנהטן קיבל את פניו."טוב, ממילא אין לי מה לעשות עכשיו, ניכנס למנהטן." אמר, ובדק בכיסיו. מכיוון שהוא לא נפגע בשריפה, הוא שיער שגם מה שהיה עליו לא נפגע, וחייך לעצמו כשהרגיש את הארנק שלו בתוך הכיס, בריא ושלם, וכל אלפיים הדולר של ג'ראלד בתוכו שלמים."טוב," אמר לעצמו בלחש," לפחות יהיה לי מה לאכול. אין לדעת כמה זמן אני אהיה במצב הזה." הוא אמר ונכנס לתוך קיוסק קטן ליד הגשר.

"כן?" שאל אותו המוכר בסקרנות ובחן את פניו המצולקות קמעה של ג'ראלד." רק את זה." אמר ג'ראלד בטון מנותק מרגש והושיט אל הדלפק בקבוק קולה וחטיף. "זה 10 דולר." אמר המוכר ולא הפסיק להתבונן בפניו של ג'ראלד, אפילו כשהוציא את הכסף מהקופה, והושיט לג'ראלד את הכסף בעיניים בוהות בצורה מוזרה, וג'ראלד פנה ללכת, אך לפתע עצר אותו המוכר, ושאל אותו:" ילד, אני חייב לשאול: למה אתה לא בבית ספר? ומה קרה לפנים שלך?" הוא שאל בטון בוטה מעט.ג'ראלד מעט התעצבן."זה לא עיניינך!" הוא צעק בבוטות,אבל הוא הרגיש שהצעקה הזאת חזקה מהרגיל, הרבה יורת חזקה מהרגיל. לפתע,שוב הרגיש את אותו כוח מסתורי שעלה בו שוב. הוא הרגיש תחושה מוזרה מאוד, תחושה שהעבירה בו צמרמורת בכל גופו, ולפתע חלון הראווה של החנות שפונה אל הרחוב התנפץ, והמוכר בהה בג'ראלד כמה שניות, ואז נפלה על האיש המסכן חתיכת רצפה שמחצה אותו, ודמו ניתז לכל עבר, והשפריץ על כל החנות. ג'ראלד הסתכל למעלה בעיניים מתרחבות.

התקרה החלה לקרוס.

~~~

"זה לא קרה." אמר לעצמו ג'ראלד, וטמן את ראשו בין ידיו הלבנות והקרות. הוא ישב בסמטה חשוכה במרחק כמה רחובות מן החנות. ידיו ורגליו היו מכוסות אבק מן התקרה, אבל למרבה ההפתעה לא נגרם לג'ראלד שום נזק."זה באמת מוזר." אמר לעצמו והסתכל בידיו הרועדות, חושב לעצמו איך לעזאזל הוא לא נפגע גם הפעם.הוא הרים את ראשו מתוך ברכיו והסתכל סביב. הוא היה ברחוב צדדי במנהטן והיה נסתר לחלוטין מן העוברים ושבים. זה מה שטוב במנהטן: אתה יכול להסתתר באמצע הרחוב, ואף אחד לא ישים לב אלייך. כמו עמוד חשמל. ג'יי השעין את ראשו על קיר של בניין, והקשיב לרדיו שבקע מחלון סמוך."באזור קווינס התרחשה תקיפה נוספת," אמר קולו הבטוח והיציב של השדר." המשטרה מוסרת שהגופות שנמצאו הם גופות של גבר ואישה.המשטרה גם אישרה את השמועות כי ייתכן ומדובר באותו תוקף שהרג את שני הגברים לפני ארבעה ימים, וממליצה לתושבי קווינס לא לצאת מבתיהם לאחר החשכה. וכעת נעבור לחדשות הספורט עם..." המשיך השדר, אבל ג'ראלד כבר הפסיק להקשיב, כי הרגיש שמישהו, מתבונן בו. הוא הפנה את מבטו למעלה, וראה גבר במעיל שחור ארוך, עם כובע שחור שהציל על פניו."אתה ג'ראלד אנדרסון?" שאל האיש במבטא זר, אך ג'ראלד לא הצליח לפענח מהיכן הוא."כן." ענה לו ג'ראלד בבוטות, והאיש רק חייך מעט ואמר."ג'ראלד, בוא איתי בבקשה."

וואו, אחלה פרק D:
לא הבנתי, לפי הספוילר, זה עם המעיל הוא גארלד עצמו..?

[QUOTE=Druddigon man;1175582]וואו, אחלה פרק D:
לא הבנתי, לפי הספוילר, זה עם המעיל הוא גארלד עצמו..?[/QUOTE]

תודה גבר, ולא, זה לא הוא :)

וואי.. כבר מחכה לקרוא את חלק שתיים.. :p

[QUOTE=Carstly;1175666]וואי.. כבר מחכה לקרוא את חלק שתיים.. :p[/QUOTE]

תודה אחי, מבטיח שיהיה מעולה :)

[COLOR="DarkRed"][size="2"][b]פרק מספר 3[/b][/size][/COLOR]

האיש המוזר התחיל ללכת ברחוב הניו יורקי המואר. הרחוב היה עמוס מאוד, אבל אנשים פשוט פינו לו דרך. ג'ארלד הלך בעקבותיו, או לפחות ניסה. לעומת האיש המוזר, האנשים ברחוב דחפו אותו לכל עבר. הוא עף לכביש וכמעט נדרס פעמיים. אבל ככה זה בניו יורק-ובמיוחד האנשים בניו יורק.

אנשי ניו יורק הם לא נחמדים. הם לא שואפים להיות כאלה. הם שואפים לדבר אחד פשוט-ההישרדות שלהם עצמם. אין דבר כזה בני משפחה בעיר הזאת. מי שרוצה לשרוד שם, צריך להיות זאב בודד. האנשים בעיר הזאת יזרקו אותך לכלבים אם צריך. אם לא תבוא מוכן, הם יקרעו אותך לגזרים. אבל, ג'ארלד לא היה מורגל במנהגי העיר. משפחתו של ג'ארלד היא במקור מליברפול. הם היגרו לניו יורק כשג'ארלד היה בן שמונה, והוא כבר קיבל חינוך בריטי מוקפד. נכון שהמנהגים הבריטים הישנים קצת היטשטשו אצלו במהלך שנותיו באמריקה, אבל עדיין נשאר להם שריד-כל פעם שמישהו דחף אותו ברחוב הוא היה מעט מופתע. אבל למרות שכל פעם חבטו בו ברחוב, הוא הצליח להדביק את האיש בשחור. האיש נעצר מול מכונית שחורה שעצרה מול המדרכה. זאת לא הייתה לימוזינה, אבל היה ברור לג'ארלד שזוהי מכונית יוקרה. מקדימה היה לה סמל זהוב קטן של נשר, וחלונות המכונית היו כהים לגמרי, כמעט כמו גוף המכונית. "קדימה, היכנס." אמר האיש בשחור. "יש לנו הרבה דברים לדון בהם."

ג'ארלד והאיש בשחור התיישבו במושבים האחוריים של הרכב. חלון שחור היווה מחיצה בין הנהג לבין יושבי הרכב. כל פנים הרכב היה מצופה עור שחור חלק ועץ כהה, דבר שהיווה תחושה של יוקרה. ג'ארלד הרגיש לא בנוח עם בגדיו המאובקים והמעושנים. האיש בשחור סוף סוף הוריד את כובעו. היה לו עור כהה בצבע של עץ טיק. עיניו החומות הביעו תבונה רבה, ושערו השחור היה גזוז בתספורת צבאית. " שלום לך ג'ארלד. שמי הוא ניית'ן הופסטטר. אתה יכול לקרוא לי נייט." הוא אמר במבטא בריטי קל שבקלים וחייך חיוך ידידותי.

"למה אני פה?" שאל ג'ארלד בטון מעט יותר משוחרר. הוא כבר דמיין את האיש כרוצח סידרתי, או איזה ראש כת, אבל כשהוא ראה את פניו הרגילות של האיש ואת חיוכו הנעים, הוא הרגיש כאילו גל של הקלה שוטף אותו ומעלים את כל המתח. "אני ראיתי מה עשית. הקטע עם האוטובוס-זה היה חתיכת פיצוץ! ואיזה ריצה דפקת אחר כך!" אמר נייט וצחק צחוק גדול. ג'ארלד החוויר. "למה אתה צוחק? אנשים נהרגו שם! האהבה שלי נהרגה שם!" צעק ג'ארלד. הוא רצה לחבוט לבחור הזה בפרצוף. "כדאי שתירגע. אלא אם כן אתה רוצה לפוצץ גם את המכונית." אמר נייט בחיוך משועשע." אם תיתן לי להסביר, אתה תבין הכול. קודם כל, שב." אמר נייט, וג'ארלד התיישב באי רצון גלוי מאוד. " מסתבר שבפיצוץ של האוטובוס אף אחד לא נהרג. בנס יצאו מהאירוע רק פצועים קל." אמר נייט. "לא הגיוני. אני כמעט מעדתי על גופות." אמר ג'ארלד. "טוב...מסתבר שהם רק היו מעולפים." אמר נייט והאדים מעט. ניכר היה עליו שהוא מסתיר משהו, וגם ג'ארלד הבחין בזה, אך הוא היה מספיק חכם כדי לא להגיד דבר. "בסדר." אמר ג'ארלד." אבל...איך זה קרה...? כי... אני יודע שאני גרמתי לזה." אמר ג'ארלד והסתכל על ניט במבט שואל. הדבר התחבט במוחו כבר כמה שעות, אבל הוא לא יכול היה להודות בזה עד עכשיו, עד לרגע המסוים הזה. אבל, זה לא אומר שהוא לא קיווה שזה נגרם ממשהו אחר-פיצוץ צינור גז למשל. "אתה צודק בהחלט. האחראי לפיצוץ הוא בהחלט אתה." אמר נייט ואישר את חששותיו של ג'ארלד. "זה קרה בגלל...כוחות מסוימים שקיימים אצלך. אתה מבין, אתה לא בדיוק אנושי." אמר נייט." אתה אחד מבני הגיהינום." הוא אמר, מחייך קלות למראה התדהמה שעלתה על פניו של ג'ארלד.

[B]מצטער על הפרק הקצר.מקווה שאהבתם[/B]

ברוך השם, פרק חדש D:
מיליון פעמים אני מנסה להגיד לך לעשות עוד פרק, אבל אז אתה בדיוק הולך או לא רואה..

בכל מקרה, קצת שכחתי תעלילה, אז קראתי קצת תפרקים הקודמים מקודם..
Lol רק עכשיו הוא קולט שהוא אחד מבני הגיהינום..

סיפור נהדר,קשה למצוא אצלך ת"ב כמו תמיד

תודה לשניכם :)

ואחות-מבחינת ג'ארלד הוא גם יכול להיות סופרמן Xd