העולם שמעבר

[IMG]http://img546.imageshack.us/img546/3843/64540030.gif[/IMG]
קרדיט לדוקטור ספין(המ-ל-ך) על הלוגו השולט


שלום לכולם, אתם בטח מכירים אותי ואת הכתיבה שלי מהסיפור הקודם, 'שבעת הגיבורים- הסיפור של סנדשרו'.
אבל הסיפור הבא שאני כותב, לא עומד לעסוק בפוקימון. גם לא יוזכר בו פוקימון. זהו סיפור שמבוסס על המציאות, אך בדרך של פנטזיה. יצורים שלא נראו מעולם עומדים להתגלות בסיפור הזה, דברים מיוחדים שלא ראיתם במקומות אחרים. אבל אם תרצו לדעת את הכל, תצטרכו לקרוא.
כאן תהיה רשימת פרקים לסיפור. מכיוון שבסיפור הקודם לא היה כל כך סדר, ובאותה תגובה הוצגו גם רשימת הפרקים וגם ההקדמה, החלטתי לעשות 2 תגובות- אחת בשביל הרשימה, ואחת בשביל פרק ראשון.

אז הנה רשימת הפרקים, מוצגת לפניכם:

[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1279376&postcount=2"]פרק ראשון- היכרות![/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1279589&postcount=13"]פרק שני- המרידה.[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1279896&postcount=28"]פרק שלישי- המוות שלי.[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1281025&postcount=40"]פרק רביעי- היער.[/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1281569&postcount=61"]פרק חמישי- כוח נסתר![/URL]
[URL="http://www.myforum.co.il/showpost.php?p=1283577&postcount=75"]פרק שישי- ארבעה גברים ביער אחד[/URL]













קריאה מהנה!

[b]פרק ראשון- היכרות![/b]

[spoiler]אחח... הים. איזה מקום מופלא להיות בו. כל האלמוגים, הדגים הצבעוניים והמרהיבים... הים הוא המקום האהוב עליי, בזה אין ספק. במיוחד עם מדובר בים סוף, שנמצא ליד חופי העיר אילת. ולא אכפת לי שבכל פעם מחדש אני צריך לסבול נסיעה של חמש שעות וחצי יחד עם האחים המציקים שלי, כל עוד אני נשאר בשפיותי, וחושב על מה שיקרה לאחר שנגיע ליעדנו. וכאשר אני צולל יחד עם אבי, שנינו מתלהבים בכל פעם מחדש, מצביעים ומוציאים בועות ממשקפות הצלילה שלנו, משום העובדה שאנו לא יכולים לדבר, ומראים אחד לשני דגים מיוחדים, שכיף כל פעם מחדש לראותם.

אבל הסיפור הזה לא עומד לדבר על הים. הוא גם לא ידבר על אילת. אפילו לא על ארץ ישראל, או על העולם בכלל. הסיפור הזה לא יהיה על רומאנטיקה. לא על חינוך, או על ים. הסיפור יהיה על פנטזיה. על הרפתקאות. ועל אקשן. המון אקשן. כאשר כמעט בכל פרק יקרו לגיבורי הסיפור, ואני בניהם, מקרים חדשים שילוו באלימות. ולכן כל מי שמתנגד לסיפורים כאלה, שיש בהם המון אקשן, שיפסיק לקרוא את זה, ולא יחזור. גם כל מי שליבו לא מתאים לדברים האלה, הוא צעיר מדי או מבוגר מדי, ולא מוכן לזה, שיצא מכאן.

הסיפור הזה ידבר על עולם אחר. עולם שאין לו גבולות, שהוא נמשך עד אין סוף ללא קץ, ושבכל פעם ניתן לגלות בו משהו חדש שלא ראית קודם. זהו העולם בו אני עומד להתמקד, ולספר לכם על מה שעברתי שם. אני ממליץ לכם לא לנסות את הדבר הזה בבית, לא לנסות להגיע לשם בדרך זו או אחרת, מהסיבה הפשוטה- להגיע לשם... זה כרוך במוות. ואין דרך חזרה לעולם שלנו. יותר נכון, כמעט אין.

השם שלי הוא אוהד, אני בן ארבע עשרה וגר בעיר מודיעין. יש לי במודיעין כמה חברים טובים, כמה ידידים, וכמה אויבים. אבל בעיקרון, החיים שלי מתנהלים בצורה טובה. אני משקיע בלימודים, משחק עם חברים, ואוהב לצאת איתם למקומות חדשים. האהבה הגדולה שלי שייכת למים. אני אוהב כל מה שקשור למים; בין אם זה שחיה, צלילה, סקי מים או קפיצה מרמפות גבוהות. אין לי פחד כשמדובר במים. אלו גם סוגי הספורט היחידים שאני באמת יכול להגיד שאני מצטיין בהם. אספר לכם קצת על המראה שלי. אני בעל גוון עור לבן, נוטה להיות קצת אדום לפעמים מסיבה לא ברורה. יש לי שיער בצבע חום בלונד, ועיניים תכולות. אני לא רזה, אבל גם לא שמן, אני בגובה ממוצע יחסית לגילי, והמשקל שלי גם כן ממוצע. יש לי שלושה חברים טובים, בואו ואציג בפניכם אותם:

אביאל: חבר מצוין. תמיד הוא אוהב לצייר איתי יחד ספרי קומיקס, להאזין לשירים ולשחק במשחקים. אנחנו אוהבים להחטיף אגרופים אחד לשני מדי פעם, סתם בשביל הכיף, אבל אני בעיקרון נגד אלימות. אביאל מומחה באמנות הטאיקוואנדו, אומנות אוקראינית שמתמקדת בעיקר בבעיטות למרחק. לאביאל יש שיער שחור ודי קצר, עיניו חומות, ויש לו משקפיים מרובעות וגשר בשיניים. יש למרות שהוא נראה ממבט ראשון כחלשלוש, אביאל לא כזה. הוא לא יפחד לתת בעיטות חזקות כשצריך, ויעזור לחבריו בעת צרה.


דוד: חבר ממש טוב. הוא אוהב לשחק באייפון, לראות סרטים מצחיקים, ולהרביץ. מאוד אוהב להרביץ. בעיקר לחברים הטובים שלו, מה שמוזר. אבל הכוונה שלו היא להתאמן, והוא לא מרביץ חזק. יותר נכון, אם הוא לא רוצה הוא לא ירביץ חזק. טוב, אולי קצת... אפשר לומר שאין לו כל כך שליטה עצמית על הכוח שלו, אבל הוא טוב במה שהוא עושה. והדבר הזה נקרא ג'וג'יטסו. אומנות לחימה יפנית, שהייתה נהוגה בעבר אצל הסמוראים. דוד מתמחה בעיקר בהגנה עצמית, במקרה של אקדח מוצמד לראש, או סכין על הצוואר, דוד ידע לגונן על עצמו מפני כל מתקפת פתע כזו. יש לדוד כינוי שנדבק אליו במשך השנים, הכינוי הוא ניסים. תזכרו את זה. דוד די נמוך יחסית אלינו, בעל צבע עור שזוף מעט, וגוף צנום. שיערו שחור ועיניו חומות.


יעקב: החבר השונה. ולמה שונה? כי הוא היחיד שצבע עורו שחור. הוא אומר שזה 'שחום' כדי לא לצאת מה שנקרא 'מגוזען', כלומר שכולם גזענים אליו. אני אישית ממש לא גזעני אליו, וכך גם חבריי, אבל בהחלט אפשר להגיד שאם אין לו דאודוראנט מתחת לבית השחי, עדיף להתרחק ממנו מעט. יעקב אוהב לשמוע מוזיקה, ולצאת יחד להרפתקאות. אם רציתי אי פעם לצאת לאיזושהי הרפתקה מעניינת, באיזה יעד גדול או בהר גבוה, יעקב יהיה הראשון שאצלצל אליו, ויבקש ממנו להתלוות אליי. יעקב יכול לתת אגרופים חזקים, אבל בקצב איטי, מכיוון שהוא יותר גדול מהאחרים, וממני. יעקב מאוד מאסיבי, ואם יהיה צריך להרים משהו כבד, הוא יהיה הכשיר ביותר לכך. ליעקב יש שיער שחור, עיניים חומות, וכמו שציינתי כבר, צבע עור 'שחום'.
[/spoiler]

קול מגניב וטוב

[quote=מאסטר ליאון;1279377]קול מגניב וטוב[/quote]

תודה רבה!

כתיבה מצוינת! אין הערות.
זה יותר מתאים להיות הקדמה מאשר פרק.

[QUOTE=Ash Is A Nub;1279379]כתיבה מצוינת! אין הערות.
זה יותר מתאים להיות הקדמה מאשר פרק.[/QUOTE]

יכול להיות, אבל אני לא רציתי לפרסם הקדמה, מכיוון שבד"כ הקדמה הינה קצרה במיוחד.
תודה רבה!

[QUOTE=Master Po;1279380]יכול להיות, אבל אני לא רציתי לפרסם הקדמה, מכיוון שבד"כ הקדמה הינה קצרה במיוחד.
תודה רבה![/QUOTE]

לא, לא, לא, בסיפורי הפורום הקדמה הינה קצרה, בספרים אמיתיים, דבר שזו המטרה שלך, אני מנחש, אין הקדמה אלא פרק שהוא גם הקדמה

[QUOTE=Ash Is A Nub;1279381]לא, לא, לא, בסיפורי הפורום הקדמה הינה קצרה, בספרים אמיתיים, דבר שזו המטרה שלך, אני מנחש, אין הקדמה אלא פרק שהוא גם הקדמה[/QUOTE]

שזה מה שעשיתי, נכון?

סיפור יפה ^^ אין מה לשפר.
מתי הפרק השני?

[QUOTE=Rin Kagamine;1279427]סיפור יפה ^^ אין מה לשפר.
מתי הפרק השני?[/QUOTE]

הפרק השני כבר כתוב, יצא מחר.

נראה טוב

תודה רבה

פרק הבא יפורסם... בשניות הקרובות.

פרק שני- המרידה.

[spoiler]אז עכשיו, אחרי שהצגתי את עצמי ואת חבריי בפניכם, אני רוצה להתחיל לספר את הסיפור שלי. הסיפור יתחיל במקום שבו ציינתי קודם, אילת. הגעתי יחד עם המשפחה שלי, אבא, אמא ושלושה אחים, אחד בן שמונה, אחד בן חמש ואחד בן שנה, אל אילת, ולא סתם, אלא בנסיעה באוטו. נסיעה בלתי נסבלת, עקב העובדה שיש לי אחים שיודעים להציק כמו שצריך, בשאלות כמו "אפשר את הפלאפון שלך?" שנשאלות שוב ושוב אפילו שאני אומר "לא", ובשאלות כמו "אפשר להעביר שיר?" בפסטיגל של האנגרי בירדס, חמש שעות של חפירה בלתי פוסקת מוצאת לה מקום במוחי, ולא מוכנה לצאת עד שנגיע ליעדנו.

אבל הצלחתי להחזיק את עצמי, בעזרת כוח רצון, ובעזרת העובדה שיש לי סמארטפון, כי בלעדיו הייתי צריך לשחק עם האחים שלי, באמצע נסיעה במדבר, את המשחק 'ארץ עיר' או 'שעשועוני ידע'. וממש לא היו לי עצבים לדברים האלו, עקב העובדה שהאחים שלי לא יודעים איזו חיה מתחילה באות 'ב'. אז פשוט אני אומר 'ב' כשהם עוצרים אותי, ואז אני משחק בסמארטפון עד שהם יגלו, או יותר נכון, עד סוף הנסיעה.

אז הגענו לאילת, חנינו ליד מלון יפה, גבוה ורחב ובצע בז'. חלונות קטנים כיסו אותו מכל צדדיו. מזרקת מים גדולה התפרשה לפני הכניסה, וכמה אנשים חסרי בית אספו את המטבעות שהיו זרוקים שם. נכנסנו למלון, השכרנו חדר, ונסענו מיד לים. הנסיעה הייתה קלה, עשר דקות בהם הסתכלתי על החלון והאזנתי לשירים מרגיעים, והאחים שלי ישנו כל הדרך. איזה תענוג.

לאחר שהגענו, רצתי מהר אל החוף, פשטתי את חולצתי ואת מכנסיי, והתכוננתי להיכנס לים עם בגד הים החדש שאבי קנה לי. אבל אמא שלי קראה מרחוק "אל תיכנס, תחכה לנו!". והקשבתי, כי ממש לא רציתי להיכנס לצרות ברגע הזה.

כעבור כמה דקות, הם הגיעו. מיד רצתי למים, אבל אבי עצר אותי לפני שעוד הספקתי להיכנס. "חכה, אוהד," הוא אמר, "אני רוצה שהיום לא נהיה בים". "מה?!" שאלתי אותו בתדהמה, "למה לא??". "אני רוצה שהיום נהיה כולנו ביחד, המשפחה, בלי פילוג לקבוצות" הוא השיב לי. "ביחד??? כולנו???" שאלתי בחרדה, "וחמשת שעות הנסיעה לא הספיקו??". "אני חושב שבתור אחד שהיה כל הזמן עם הפלאפון שלו," ענה אבי, "אתה לא כל כך היית איתנו". "אבל.. אבל..." ניסיתי להגיד, אבל לא היה לי מה. הוא די צודק. "טוב, בסדר..." אמרתי, "אבל ניכנס למים מאוחר יותר?". "אין בעיה" אמר אבי.

שני אחיי הבוגרים יותר, התיישבו על החול מיד כשהגענו. פרשתי בכוונה את המחלצת הגדולה והאדומה שהבאנו עליהם, כדי שיבינו שלא יושבים עכשיו על החול. שניהם החלו לקפץ בבהלה ולעשות תנועות שהזכירו פרכוסים, אז הרמתי את המחצלת. ושניהם פשוט התחפרו בחול. חייכתי חצי חיוך, ופרשתי את המחצלת שוב, הפעם יחד עם קריאת "זוזו הצידה". שניהם הקשיבו, וסוף סוף פרשתי אותה. התיישבנו כולנו, פרשנו את התיקים, ונחנו.

האחים שלי הלכו מטר לצד, והחלו לבנות ארמון חול, יחד עם בריכה בצד, כדי שבכל זאת ייהנו מהמים שבים. רציתי לעזור להם, אבל אחי הקטן נראה משועמם ומסכן, ובעקבות העובדה שאימי מרחה אותו בכמויות של קרם הגנה, הוא נראה כמו איזה ליצן עצוב. אז הרמתי אותו, והתחלתי לדגדג אותו ולשחק איתו. הוא מאוד ניהנה, אבל אמא שלי לקחה אותו ואמרה שהגיע הזמן שלו לאכול. בזמן שאימא שלי הוציאה בקבוק 'סימילאק', והאכילה אותו, הלכתי לעבר שני אחיי האחרים, ועזרתי להם לבנות את הבריכה. זה יצא ממש עמוק, אבל לצערנו המים לא הגיעו לשם. לקחתי דלי, והתחלתי לרוץ הלוך ושוב מהחוף לים כדי להביא מים, ולבסוף הצלחתי למלא חצי מהבריכה. התכוונו להיכנס, אבל אז גילינו שיש מקום רק לשניים. התכוננתי להיכנס ולהותיר את אחד האחים שלי בחוץ, אבל יד הגורל הכריעה, ודווקא האח היותר קטן, והבכיין, נשאר בחוץ. הוא התחיל לבכות ואמר שהוא לא רוצה להיות יותר פה, אז ההורים שלי אמרו ש"בגלל שאתה הבכור, אנחנו מצפים ממך שתוותר לו". ובאמת וויתרתי. אך תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי שקוע בשעמום. הדבר היחיד שיכלתי לעשות זה להיכנס לים. "אבא, אולי ניכנס עכשיו?" שאלתי. אבל אבי נד בראשו, בטענה ש"אמרנו שלא עכשיו, עכשיו הגיע הזמן לזמן איכות עם המשפחה". "ומה אני אמור לעשות?" שאלתי, "להסתכל על האחים שלי בבריכה?". "אולי באמת כדאי לך" אמר אבא שלי. הבנתי שזה חסר תועלת. הסתכלתי על האחים שלי, שנהנו בבריכה. עברו הדקות, והשעמום רק הלך וגבר. אמא שלי סיימה להאכיל את אחי, אבל היא ואבי שיחקו איתו, ושוב נותרתי בצד. "טוב," הכרזתי, "אני רואה שאני יוצא סקפטי מכל הכיוונים, אז אני אכנס למים לבד!". "לא!" קרא אבי בקול תקיף, "אני לא מרשה לך להיכנס לשם לבד!". "זה כבר לא מעניין," אמרתי בקול מיואש, "גם ככה לא תרשה לי". לקחתי שנורקל ומשקפת מהתיק התכול שהיה שרוי על המחצלת, וצעדתי לכיוון המים. "לא, אוהד!" קרא אבי, "אוהד קליין, חזור לכאן מיד!". אבל לא הקשבתי לו. המשכתי לצעוד, בתקווה שהוא יבוא איתי. אבל הוא לא בא.

נכנסתי למים, ולפתע שמעתי קריאה חזקה וכועסת, "אוהד!! שבוע בלי מחשב בשבילך!!". אבל לא הקשבתי. אם כבר קיבלתי עונש, אין כאן מה להפסיד. התחלתי לצלול, אבל אבי זינק למים, עם כל בגדיו, וחסם אותי. "אוהד, אני לא מרשה לך לעשות את זה, זה מסוכן!". "אז למה שלא תבוא איתי??" שאלתי אותו ברוגז, "לי לא מגיע ליהנות?". "כנראה שאם אתה מתנהג ככה," אמר אבי, "באמת לא מגיע לך". זה היה הקש ששבר את גב הגמל. התזתי עליו מים, ובזמן שהוא ניגב את פניו, צללתי מתחת לרגליו וחמקתי ממנו. המשכתי לצלול קדימה, 'נמאס לי מהמשפחה הזו,' חשבתי לעצמי ברוח מרדנית, 'חושבים שאני היחיד שנשאר בצד'. אבל בחלוף הדקות, הבנתי שאולי אני טועה. יצאתי עוד פעם לשאוף אוויר מבחוץ. הסתכלתי אחורנית, לא היה סימן ליבשה. 'לא יכול להיות, התקדמתי רחוק עד כדי כך??' שאלתי את עצמי. לא היה גם סימן לאבא שלי. הבנתי שאני אבוד, במקום שהכי פחות חששתי ממנו. בים. ועוד ים סוף. עכשיו עומד לטרוף אותי כריש, או שאיזה דג חרב גדול ישפד אותי, או שצב ים יבהיל אותי ואני יטבע.

החלטתי, לאחר כמה דקות של מחשבה, שעדיף להמשיך לשחות. עדיף להגיע ליבשה מאשר להיתקע בים. ומכיוון שאיבדתי כבר את חוש הכיוון, התחלתי לשחות קדימה. שחיתי, ושחיתי, עד שאזל כוחי. צפתי על המים לכמה דקות, ולאחר מכן המשכתי לשחות. לפתע, ראיתי עצם זז באופק. 'סירה!' חשבתי לעצמי, 'אולי הם יוכלו להציל אותי!'. התחלתי לשחות במהירות לעבר הסירה. מזלי שהיא שטה לצד ולא אחורה, כי הצלחתי להשיג אותה ולהתקרב אליה. הסירה גדלה, וראיתי אותה בבירור. זאת הייתה סירת מפרש, לא גדול האבל גם לא קטנה. המפרשים הלבנים ובטן הסירה בצבע העץ העתיק, גרמו לה להיראות בדיוק כמו צעצועי סירות הפיראטים שקונים בחנות. אבל הדבר השונה בה, שהתנוסס מהתורן שלה דגל ירוק, עם כיתוב ערבי מלמעלה, וחרב ארוכה למטה. בהתחלה חשבתי שזהו סמל של פיראטים, אך פתאום נתקפה במוחי מחשבה משונה, שגרמה לי להשתין בתוך המים מרוב פחד. 'הערב הסעודית...'. זה היה הדגל של הערב הסעודית. 'לא ייתכן... לא יתכן שהגעתי רחוק עד כדי כך... עברו רק כמה דקות!' חשבתי לעצמי. אך לפתע נזכרתי בעוד משהו, עוד משהייתי צעיר. הייתי גם כן באילת, בפעם הראשונה בריף הדולפינים. הצוללן המדריך הסביר לנו שיש צוללנים שנתקפים במחלה שגורמת להם לשכוח את מה שעשו לפני זמן מסוים. 'האם יכול להיות... שעברו כמה ימים, ואפילו לא הרגשתי בכך?'. כל מה שזכרתי זה ששחיתי בלי הפסקה. אבל לא לכל כך הרבה זמן...

רציתי לחשוב קצת יותר על הדברים, אבל לא היה פנאי לכך. הסירה הבחינה בי. היא הסתובבה לעברי, והחלה לשוט. שחיתי במהירות לכיוון ההפוך, אבל הסירה הייתה מהירה ממני. התחלתי לצלול, אבל לפתע הרגשתי במשהו חזק שפוגע בי. זאת הייתה רשת לציד דגים. ואני הייתי כלוא בתוכה. הרשת עלתה לאט לאט, וראיתי שלושה דמויות מסתכלות עליי מסיפון הסירה. והחיוכים הזדוניים שעיטרו את פניהם, רק הלחיצו אותי עוד יותר, וגרמו לי להתעלף.[/spoiler]

פרק ממש מגניב, אני אעקוב אחרי הסיפור.

[QUOTE=scizor-x;1279599]פרק ממש מגניב, אני אעקוב אחרי הסיפור.[/QUOTE]

מצוין, תודה!

[QUOTE]וה[COLOR="Red"]א[/COLOR]חים שלי ישנו כל הדרך.[/QUOTE]

[QUOTE]התכוננתי להיכנס ולהתיר[/QUOTE]

מה זה 'להתיר'?


אלו כל ההערות שלי, חוץ מזה, פרק מצוין!

פרק אדיר! הכי אהבתי את מה שקרה בדרך לאילת שזה באמת קורה לי!
המשך כך!

תודה לשניכם ההערות יתוקנו.

וואוו! ממש אהבתי את הסיפור שלך, אני ממש מקווה שתפרסם
את הפרק הבא בקרוב, כל הכבוד על השקעתך הרבה בסיפורייך
אני מאוד אוהבת אותם וכמובן שאני יעקוב
גם בלי החפירות שלך בכדי שאקרא :)

[QUOTE=Miku Hatsune;1279832]וואוו! ממש אהבתי את הסיפור שלך, אני ממש מקווה שתפרסם
את הפרק הבא בקרוב, כל הכבוד על השקעתך הרבה בסיפורייך
אני מאוד אוהבת אותם וכמובן שאני יעקוב
גם בלי החפירות שלך בכדי שאקרא :)[/QUOTE]

חח תודה רבה!

עכשיו קראתי, מזל שלא הגזמת בתיאורים של חברים שלך. יותר מדוייק מזה קשה לתאר... (ואני חצי מתכוון ברצינות וחצי בחיוך, אולי תצליח להבין בדיוק למה אני מתכוון, ואולי לא. לי זה לא משנה).
נו, נעקוב ונראה מה יוצא.

[QUOTE=HyperNoob;1279839]עכשיו קראתי, מזל שלא הגזמת בתיאורים של חברים שלך. יותר מדוייק מזה קשה לתאר... (ואני חצי מתכוון ברצינות וחצי בחיוך, אולי תצליח להבין בדיוק למה אני מתכוון, ואולי לא. לי זה לא משנה).
נו, נעקוב ונראה מה יוצא.[/QUOTE]

ביחס לזה שאתה לומד באותו בית ספר איתי, הבנתי בדיוק. XD
תודה רבה!

עכשיו, שתיקנת את ההערות, זה מושלם לגמרי!

[QUOTE=Ash Is A Nub;1279857]עכשיו, שתיקנת את ההערות, זה מושלם לגמרי![/QUOTE]

חחחחח
כבר צילמת את המסך? XD
תודה בכל מקרה!

two words: pure awesomeness
סיפור מדהים, וד"א, נסיעה ממודיעין לאילת (אם אני טונות של פקקים בדרך...) לוקחת מקסימום ארבע וחצי שעות, אבל שיהיה :)
עוד פעם, סיפור מ-ד-ה-י-ם! אני עוקב :)

[QUOTE=PizzaBlaster;1279880]two words: pure awesomeness
סיפור מדהים, וד"א, נסיעה ממודיעין לאילת (אם אני טונות של פקקים בדרך...) לוקחת מקסימום ארבע וחצי שעות, אבל שיהיה :)
עוד פעם, סיפור מ-ד-ה-י-ם! אני עוקב :)[/QUOTE]

דרך אגב, Pure Awsomeness זה משפט שפו מרבה להשתמש בו.

תודה רבה זיו!
ותודה לגלעד על ההערה ה... מתחכמת.
פרק הבא יפורסם עכשיו.

פרק שלישי- המוות שלי.

[spoiler]התעוררתי בחדרון די חשוך. "אבא?" שאלתי, ציפיתי לשמוע את קול אבי, בתקווה שהוא איתי כעת בחדר בבית המלון. אבל לפתע נזכרתי במה שקרה. שמעתי קולות צחקוק, ולפתע נדלקה עששית קטנה. הייתי בחדרון קטן. הקירות היו עשויות מאותו עץ של הסירה, ואני שכבתי על הרצפה, קשור בחבלים. "מי אתם?!" שאלתי בחרדה, מה שגרם לצחקוקים להתגבר. "יהוד?" שאל אחד האנשים במבטא ערבי כבד. משהו בתוכי אמר לי להגיד לא, אבל הנהנתי מתוך אינסטינקט. על פניו של האיש השואל התנסח חיוך גדול. אבל לא חיוך של שמחה, אלא חיוך של רשע. "יאמטו אדל יהוד איקאים סלאף ערו אללה וואכבר!" קרא האיש, ושני האנשים שעמדו לידו צחקו יחד איתו. 'מה הם רוצים?' חשבתי לעצמי. הרגשתי דמעה זולגת על לחיי. האיש הערבי הוציא אקדח. "לא! זה לא ייתכן! אסור לך לעשות את זה!" זעקתי והתפתלתי במקומי בחוסר אונים. אבל הערבי רק חייך ואמר "וודהאן", הצמיד את ידו לראשי, וטען את האקדח. הסתכלתי עליו במבט של צער ובכי, אבל הוא פשוט צחק, והצמיד בחזקה את האקדח לראשי.

כעבור רגע, דממה רצחנית נשמעה. לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום, לא הרחתי כלום, לא טעמתי את טעם אוויר הים המלוח, ולא הרגשתי כלום. רק השכל פעל. ולא, לא המוח. כי לא היו לי איברים. לא יכלתי לפקד על איבר בגוף שלי לזוז, מכיוון שלא היו לי איברים. הייתי פשוט נשמה שצפה בריק, וחושבת. חשבתי על כל מה שעברתי בחיי. חשבתי על כל מה שעשיתי בסדר, כל מה שעשיתי לא בסדר. על כל החטאים, הדברים הלא טובים, על הכל. התחלתי לבכות. אם רק הייתי מקשיב למשפחה שלי, הכול היה מסתדר. אבל לא עשיתי את זה. הייתי חייב להיות מרדן. הבכי לא פסק. דמיינו לעצמכם לבכות בלי שהראייה תיטשטש, בלי ההרגשה של הדמעות הזולגות, בלי כיווצי הפנים. פשוט לבכות. על כל הדברים הרעים שהיו.

הבכי המשיך, והמשיך, וכבר עברו כמה שעות. אבל הוא לא פסק. לא רציתי שייפסק. אם רק הייתה דרך להחזיר את הגלגל לאחור... אם הייתי מקשיב להורים שלי... אבל לא הייתה דרך. והמשכתי לבכות. לפתע, ראיתי נקודת אור בקצה הריק הזה. טוב, אי אפשר לומר שראיתי, יותר נכון חשתי שזה קיים. ריחפתי לשם במהירות. האור הלך וגדל, וכעת היה בגודל שלי, אבל גם בצורה שלי. בדיוק בצורה שלי. ספרתי עד שלוש בלב, ונכנסתי אל תוך האור.

כעת, הייתי מוקף באור למשך כמה שניות. אור בלתי פוסק. לפתע, האור פסק, והרגשתי משהו. זה היה דשא. דשא רך שאני נפלתי עליו. קמתי, והסתכלתי על הידיים שלי. הם היו בדיוק כמו שהיו לי לפני המוות. "אני בן אדם!" קראתי בקול שמח. חזרתי לעצמי. הסתכלתי סביבי, לראות היכן אני נמצא. הייתי במין שדה גדול ורחב ידיים. ליד השדה היה נהר גדול שזרם במהירות, וממנו יצאו בועות משונות, בעלי שלושה חורים גדולים שמנוקבים בתוכם. צעדתי באיטיות לעבר הבועות, התכופפתי מעט, והכנסתי את אצבעי לחור האמצעי. החור לפתע התכווץ, וממש ינק את אצבעי. הוצאתי אותה במהירות, והכנסתי לאחד החורים העליונים. הפעם, הבועה סטתה אחורה, ולאחר שהזזתי את אצבעי, חזרה למקומה. כך היה גם עם החור השני שהיה למעלה. רציתי לברר עוד קצת על הבועות האלו, ולכן הפעם הכנסתי את כל הגוף שלי לתוך החור האמצעי. החור ינק אותי במהירות לתוכו, ולפתע נכנסתי דרכו לנהר הזורם. ניסיתי לצאת ממנו, אבל הוא זרם במהירות רבה. למרות זאת, אותם בועות שיצאו ממנו, לא רק שלא התפוצצו, אלא נשארו באותה צורה וללא תזוזה שנגרמה מהזרימה. ניסיתי לאחוז בענף שהיה על המים, אבל הוא התרחק ממני. נראה היה שאין לי סיכוי לצאת, רק הנהר יחליט איפה אגמור.

כעבור כמה דקות, הבנתי לאן היו פניו מועדות. מפל גדול התפרש מולי, והמסלול של הנהר נע בחצי מעגל, עד שהתחבר לאותו מפל. יכלתי לראות את המפל מולי. המפל היה גבוה, וקול המים שהתפצפצו על הסלעים גרם לי לחשוב שאני עומד למות עוד פעם. המשכתי לזרום יחד עם הנהר, וכעת כבר הייתי ליד המפל. המשכתי לזרום יחד איתו, ואז הרגשתי שאני נמשך למטה. נפלתי מהמפל.

ירדתי במהירות למטה, כשהמים זורמים יחד איתי, וכבר ראיתי את הסלעים מולי. ראיתי את המוות בעיניים. אבל הוא לא קרה. במרכז הסלעים היה מין חור כזה, ואני נפלתי היישר לתוכו. החור הוביל למנהרה תת קרקעית שהייתה מוצפת במים. ניסיתי לצאת מהבור הקטן, אבל לא הצלחתי. המפל גרם לסלעים להיות חלקים מאוד, ולא הייתה לי דרך לצאת. אז נשמתי כמה נשימות עמוקות, ונכנסתי אל תוך המנהרה. שחיתי בתוכה במהירות, וכעבור כמה שניות הרגשתי שאני חייב לנשום. אבל המנהרה רק המשיכה. שחיתי יותר מהר, בתקווה שיש בכלל צד שני. הרגשתי שהנשימה נקטעת ממני, אך בדיוק ראיתי אור בוקע מהקצה השני. שחיתי במהירות עד אפס כוחותיי, ושניה לפני שכבר לא יכלתי עוד, צפתי בצד השני, כשאני נושם אוויר במהירות כדי לסדר את קצב נשימתי. לאחר כמה שניות, חזרתי לקצב הנשימה הרגיל.

הסתכלתי סביבי. הנוף השתנה. הייתי בחורשה גדולה ורחבה, אם זאת לא התרחקתי כל כך מהמפל, ניתן היה לראות אותו עדיין. בחורשה רצו להם ארנבונים קטנים, אבל היה בהם משהו מוזר, הארנבונים היו מכונפים. יצאתי מהבור בו הייתי קודם, וחיכיתי שבגדיי, ג'ינס כחול וחולצה שחורה, יתייבשו. אבל בחלוף הדקות הבנתי שהשמש שהייתה במקום לא יכולה לייבש דברים, ולכן פשוט המשכתי ללכת בחורשה. לפתע, ארנבון אחד זינק לעברי, עופף מעט ונצמד לחולצתי. הוא פער את פיו, שיניים חדות יצאו מכל זווית בפה, כך שפיו נראה כשל עלוקה. הוא הצמיד את הפה אליי, ובאותו רגע מעדתי ונפלתי על הרצפה. "עזוב אותי!" סיננתי, תוך שניסיתי לדחוף את הארנבון ממני, אך לשווא. עוד ארנבונים החלו להגיע, כאילו רצו לחלוק את ה'סעודה' שהזדמנה אליהם. תוך כמה רגעים כבר לא היה ניתן לראות אותי מבחוץ. הארנבונים כיסו אותי לגמרי. חשבתי שאני עומד למות, שוב, אך לפתע הארנבונים ירדו ממני. לקחו כמה שניות עד שקמתי, מבולבל. 'מה קורה כאן?' חשבתי לעצמי. אך באותו רגע הבנתי מה התרחש. זאת מכיוון שתחושת הרטיבות שהייתה לי- כבר לא הייתה. התייבשתי. הארנבונים מצצו את מים מהבגדים שלי. "תודה רבה לכם!" קראתי, אבל הם לא ענו, רק המשיכו לקפץ.

לפתע, שמעתי קול צווחה. משום מה, הקול היה די מוכר. הלכתי בעקבות הקול, והוא הלך והתגבר ככל שהתקרבתי אליו. "תעזוב אותי!" נשמע קול חזק וברור, מאותו כיוון. הכרתי את הקול הזה. רצתי לעברו במהירות, וכאשר נעצרתי, נגלה לפני מחזה לא נעים במיוחד. בן אדם שוכב על הרצפה, חסר אונים, ועליו רוכן אדם אחר, לבוש שחורים ובעל כובע גרב, שנראה כשודד. הוא תפס ביד של האדם שמתחתיו, והצמיד לרצפה. "אתה עומד למות" הוא אמר במבטא ערבי, אך בשפה עברית. הלכתי בשקט לעבר שניהם, ובלי שהם שמו לב, לקחתי קצת תנופה, והסתערתי לעבר השודד. זינקתי לעברו, ובדיוק כאשר הוא שם לב לקיומי, כבר היה מאוחד מדי בשבילו. תפסתי אותו תוך כדי קפיצה, ושנינו התגלגלנו מהאדם האחר. הוא קם, והתקרב לעברי בזמן ש'התאגרפתי' עם ראשו של השודד. "אוהד?" הוא שאל. סובבתי את ראשי לעברו. לא האמנתי למראה עיני.

זה היה אביאל! החבר הטוב שלי! חייכתי חיוך מתרגש, אך באותו רגע הרגשתי הלם חזק בראשי, כנראה כתוצאה מאגרוף של השודד. נפלתי על הרצפה, אך כעבור כמה שניות קמתי. אביאל היה לידו, ובעט בו בחזקה. הצטרפתי אליו, וכך שנינו בעטנו בשודד, עד שהוא כבר לא יכל לשאת את העול, ונכנע אלינו. "מי אתה?" שאל אביאל בכעס. השודד נד בראשו. בעטתי, הפעם ממש בחזקה, בראשו. "תגיד לנו!" קראתי. הערבי שוב נד בראשו. הפעם אני ואביאל יחד בעטנו בעיטה חזקה בראשו של הערבי. הפעם הוא נפח את נשמתו. "חסר טעם" סינן אביאל, אך לפתע נזכר בקיומי. "אוהד!" הוא קרא, "אביאל!" עניתי לו. חיבקנו אחד את השני חיבוק חזק ומרגש, וכאשר הרפינו לחצנו ידיים בחזקה. "מה אתה עושה פה??" הוא שאל אותי בתמיהה. "מה אני?" שאלתי כתשובה לשאלתו, "מה אתה עושה כאן?". "נדרסתי" אמר אביאל. "מה?? איך?" שאלתי אותו. "עברתי בכביש ואז ראיתי מכונית שנוסעת במהירות שיא, בלי לעצור ובלי לשים חשבון, ואז פשוט ראיתי חושך". הוא עצר לרגע, ניגב דמעה מלחיו, והמשיך בדבריו. "אני נמצא כאן כבר יום שלם". הוא הסתכל עליי, בחן את מבטי, ולבסוף שאל "ומה איתך?". "לי יש סיפור די הזוי בקשר להגעה שלי לכאן..." אמרתי, והתחלתי לספר לו על כל מה שעברתי. "וואו..." קרא אביאל, "אתה חי בסרט או מה? זה בדיוק כמו בסרטים!". הנהנתי, ושנינו צחקנו.

אבל כעבור רגע, הצחוק פסק. "מי היה השודד?" שאלתי. אביאל הסתכל לעבר גופתו של השודד, כלא מאמין שהוא הרגע הרג בן אדם, אבל לא מהצורה השלילית, אלא במבט חיובי ומתלהב. "אני לא בטוח..." הוא אמר, והתיישב על הדשא הרך שנפרס תחתינו. התיישבתי גם כן, ושאלתי "תוכל לספר לי פרטים עליו?". "כן," אמר אביאל, "בהתחלה, שמעתי צעקה. היא הגיעה מאחורי, אז הסתובבתי. ובדיוק כשהסתובבתי, ראיתי את אותו אחד שהרגנו צועק במבטא ערבי "אללה וואכבר!" ונופל עליי. ואז התחלתי להיאבק איתו. היה לו סכין, והוא ניסה לדקור אותי, אבל למזלי בדיוק אתה הגעת והרגת אותו יחד איתי". חשבתי קצת. "למה הערבי הזה הגיע לכאן בכלל?" שאלתי. נזכרתי שערבים הם אלו שהרגו אותי, בערב הסעודית. אני לא יודע אם הם בדיוק הרגו, או איך הגעתי לכאן, אבל יש משהו שאני כן יודע. זה לא יכול להיות צירוף מקרים. ערבים תקפו אותי. עכשיו את חברי הטוב, שפגשתי בצירוף מקרים מפתיע, בדיוק באותו רגע בו הערבי תקף אותו. "מאיזה כיוון בא הערבי?" שאלתי לבסוף. "לא הקשבת?" אמר אביאל, "מאחוריי". הוא הצביע לכיוון שבגו הופנה אליו. "אז בוא נלך לכיוון הזה," אמרתי, "צריך לחקור קצת".[/spoiler]

סיפור מגניב! זה מאוד מרגש, פשוט אין לי מילים לתאר. הכי יפה היה הדרך שבה הגיע לעולם המוזר.
יישר כח!

תודה רבה!

קראתי את הכל במהירות רבה.. זה פשוט עניין!
כל השימושים בחיים האמיתיים, וכל שאר הדברים האקטואליים.. אני ממש מקנא Xd

[QUOTE=Cool Nick;1279915]קראתי את הכל במהירות רבה.. זה פשוט עניין!
כל השימושים בחיים האמיתיים, וכל שאר הדברים האקטואליים.. אני ממש מקנא Xd[/QUOTE]

מקנא? אין צורך, אני בטוח שגם אתה יכול לעשות דבר כזה!
תודה רבה!

סלעים חלקים, סלעות חלקות... :)

[QUOTE=HyperNoob;1279998]סלעים חלקים, סלעות חלקות... :)[/QUOTE]

לא הבנתי מה הקטע, אבל מילא XD

עוד דבר, מאיפה הלוגו? פשוט ההקדמה שלי לסיפור מוכנה ואני מוכן ואני רוצה כבר לפתוח נושא..

[QUOTE=Cool Nick;1280019]עוד דבר, מאיפה הלוגו? פשוט ההקדמה שלי לסיפור מוכנה ואני מוכן ואני רוצה כבר לפתוח נושא..[/QUOTE]

כתבתי מתחת ללוגו קרדיט ליוצר, אתה מוזמן להסתכל :)

פשוט טעית וכתבת סלעים חלקות. סלע זה זכר...

פרק יפה מאוד! נהנתי בקריאתו... :)

[QUOTE=HyperNoob;1280029]פשוט טעית וכתבת סלעים חלקות. סלע זה זכר...[/QUOTE]
אוי נכון, תודה על ההערה
[QUOTE=Ash Is A Nub;1280030]פרק יפה מאוד! נהנתי בקריאתו... :)[/QUOTE]

תודה רבה :)

פרק רביעי- היער.

[spoiler]וכך הגענו ליער. שנינו לבד, אני ואביאל, בלי אף אחד שיפריע לנו לחקור את המקום... חוץ מ, כמובן, התנים, הינשופים, הנחשים, חרקי היער, היצורים האחרים שמסתובבים ביער כמו זה... ועקב העובדה שכבר פגשתי כמה יצורים שלא מוכרים למדע, אני משער שגם כאן יש עוד כאלו. אה, וכמעט שכחתי, גם מחבלים ערבים.

"היער הזה מפחיד..." אמר אביאל, "והעובדה שיש לי קלסטרופוביה ממש לא מקלה על הפחד". "תנסה להירגע," אמרתי לאביאל, "פשוט תנשום ותאזין לקולות היפים של היער". הוא עשה כמצוותי, אך באותו רגע שמענו צרחה של יצור כלשהו, כנראה שהרגע נטרף. "תודה רבה על העצה, גאון" אמר אביאל. "אוקיי, טעות שלי." אמרתי, "בוא נדבר עד שנמצא משהו חשוד. זה יעזור להפיג את הפחד". אביאל הנהן, "אז... יו". "יו" השבתי לו. ואז הגיע גל של שתיקה. "אתה יודע," אמרתי לאחר כמה דקות, "זה לא יעבוד אם לא נמצא נושא לדיבור". "אז על מה נדבר?" שאל אביאל. חשבנו מעט, ובדיוק עלה לי רעיון, אך קבוצת ינשופים שעופפה לעברנו עצרה את חוט המחשבה. אביאל צרח מפחד, אבל התעשת על עצמו מיד. "וואו," הוא קרא, "בימים האלה אין לחיות גבולות...". צחקתי, אך לפתע שמעתי קול מעיכה. הקול הגיע מהרגל שלי. הסתכלתי למטה, וראיתי מין משהו... ירוק חום, ונוזלי. חצי אחד שלו זז, החצי השני היה מעוך כמו פרוסת לחם. ניסיתי לעצור ולשמור את הצווחה שעמדה לצאת בבטן, אך היה מאוחר מדי.

"אמאא!!!!" קראתי, תוך שזינקתי לאוויר, וברוב חכמתי הצלחתי להדביק לראשי קורי עכביש דביקים, שהיו לפני רגע מעליי. צווחתי שוב, והפעם ניסיתי להוריד את קורי העכביש הדביקים מראשי, ללא הצלחה כמובן. אביאל הסתכל עליי וגיחך, לאחר מכן הסתכל על סוליית הנעל שלי, וצרח בכל הכוח, "אייככססס!!!". הסתכלתי לרגע על הסולייה, ושוב צרחתי. על הסולייה, דבוק ומעוך, היה יצור מוזר ונוזלי, כנראה החצי השני של היצור שדרכתי עליו, רק שלו היו שני מחושים גדולים ועבים, שגיששו אחר החצי השני שלו. הצבע שלו השתנה לצבע הנעל, צבע שחור בוהק, והוא זחל על הנעל באיטיות. מהר רקעתי ברגלי על האדמה, בניסיון להוריד את הגועל הזה ממני, אך מה שקרה זה שהוא נמעך, ונדבק לנעל שלי אפילו יותר. "איוו!!" ייבבתי, וניסיתי לגרד את הדבר הזה בעץ אלון שהיה קרוב אליי, אך במקום שהדבר הזה ירד מהנעל, הוא נדבק אפילו יותר, ועוד יצורים כמוהו, רק שלמים, שנראו כחשופיות רק גדולות הרבה יותר, בגודל של כף רגל של תינוק לכל הפחות, זחלו על העץ והתקרבו לעבר הנעל שלי. הנעל הפעם נדבקה לעץ, יחד עם החצי של החשופית הענקית, שחיברה את נעלי לעץ. עוד ועוד חשופיות גדולות החלו לטפס על הנעל, ואביאל ואני, תוך ששנינו מייבבים בגועל, היינו צריכים לקחת ענפים עבים ולהכות בהם. לאחר כמה דקות, ה'עלייה לרגל' של החשופיות הגדולות הפסיקה. הם נסוגו, והותירו אותי ואביאל שוב לבד, רק שלא יכלנו לזוז. הרגל שלי הייתה עדיין דבוקה לעץ.

ודווקא באותו רגע, אני וכשרוני האדיר משכו לכאן עוד שודד. הוא היה לבוש כמו הקודם, בגדים שחורים הדוקים וכובע גרב שחור. הוא החזיק בשני ידיו זוג סכינים חדים, סכין אחת לכל יד, וכופף את רגליו לתנוחה שנוח להילחם בה. הוא לא אמר מילה, רק הסתכל על שנינו. "איך אנחנו עומדים להילחם בשודד כשאתה דבוק לעץ?!" שאל אביאל בחרדה, ופנה אל השודד,"תגיד, שודד, אתה יכול בבקשה לחזור עוד עשר דקות? אנחנו די מנסים לחלץ את האידיוט הזה מהעץ שהוא הצליח להידבק אליו" תוך שהוא הצביע לעברי. "היי!" קראתי בכעס, אבל השודד באמת התרחק. הוא פסע כמה צעדים אחורה, אך הסתכל עלינו. גבו הופנה לכיוון הנגדי, כך שלא יכלנו לראות את הגב. לפתע, הוא נעצר. נעצר. השודד הסתכל עלינו, ולפתע, זינק לעברי!

השודד עמד לחצות אותי לשניים, אך מזל שהרפלקס של אביאל גרם לו לבעוט בפרצופו של השודד בחזקה. השודד נפל על הארץ, אך קם על רגליו, והשליך את הסכין בכוח לעברינו. אביאל התכופף מהר, והסכין כמעט וננעץ בי, ולולא הרפלקס שגרם לי לזוז הצידה, הייתי נחצה לשניים. וגם דבוק לעץ, עקב העובדה שהסכין חתך חתיכה מהגזע, ואני הצלחתי להשתחרר יחד עם החתיכה, שעדיין הייתה דבוקה אליי. כמובן שההליכה הייתה מסורבלת בגל חתיכת העץ הגדולה, אך זה עדיף מלהיות דבוק. "תודה רבה, פראייר!" קראתי בטון מתגרה, ונראה שזה בהחלט הצליח לגרום לשודד לאבד את העשתונות.

השודד רץ לעברנו במהירות, עם סכין אחת שלופה, אך הוא לא תקף אותנו, אלא הרים את הסכין שהיה על האדמה בכוח, ורץ לעברי כשהוא מצליב את שני הסכינים. לא ידעתי מה לעשות. אחרי הכל, אני לא מתמחה באמנות לחימה כלשהיא. אין לי מושג איך לחסום דברים כאלו. אז מתוך פחד, פשוט עצמתי עיניים ונתתי לחושים שלי לעשות את שלהם. הרגשתי את הידיים שלי זזות, אבל בקצב ממש... לא רגיל. הידיים זזו מהר מאוד, הרבה יותר מהר ממה שבדרך כלל יכלתי להזיז אותם, והרגשתי את הסכינים פוגעים בהם בחזקה, אך לא כאב לי. שמעתי צעקה, היא באה מהשודד. פקחתי את עיני, וראיתי את השודד מוטל על האדמה, בתוך שלולית של דם, כשהוא מייבב ומתפתל מכאבים. אחד הסכינים שלו היה נעוץ בחזהו. לאחר כמה שניות שבהם הסתכלתי עליו מתפתל, הוא נדם, ועצם את עיניו.
[/spoiler]