נושא: Pokemon - The Stream of Time

פורסם במקור על ידי bugoji1

וואו!אנ'לא יודע אם אתה מבין,אבל נראה לי שיש לך להיט חדש לפורום בידיים שלך!
לא יודע למה,אבל משהו פה מזכיר לי את דיג'ימון...

אני יודע למה

פורסם במקור על ידי Eipam

איזה כיף לשמוע, תודה רבה :]
יש פה המון דברים שמושפעים מהמון דברים, אז יכול להיות שמשהו בתת מודע חדר לסיפור הזה מהראש שלי שהיה בדיג'ימון.

ככה גם בשלי

זה מאוד נחמד!
הסיפור העלילתי שונה, מקבל אפקט ברור ונראה שאתה יודע מה המטרה.

וואו אני מתרגש לקראת הפרק הבא!

פורסם במקור על ידי The Charmander

זה מאוד נחמד!
הסיפור העלילתי שונה, מקבל אפקט ברור ונראה שאתה יודע מה המטרה.

וואו אני מתרגש לקראת הפרק הבא!

תודה רבה! :]
הפרק הבא יפורסם בשלישי, רק עוד קצת ^^

יצור קטן שצבעו ורוד, מוקף בהילה מיסטית, ריחף מעל חוף של אי בודד באמצע האוקיאנוס. היה זה ערב. השמיים נצבעו ארגמן. היצור המשיך בדרכו וריחף מעל פס החול עליו נשברו הגלים. בקצה החוף ניצב מצוק ענקי. מיו החל לעוף לעברו. הוא הסתובב מעל פסגת המצוק, עליו צמחו קבוצת עצים סבוכים, שכנראה נועדו להסתיר דבר מה. היצור החל לנחות, ונעלם בין העצים. היה זה גג מבנה הבית הגדול בו התגוררו כעת חמשת הילדים, שהגיעו לשם מסיבה לא ידועה. הבית היה נסתר מכיוון שנבנה בתוך מצוק ענקי. חוץ ממיסטר מים, פוקימון הפנטומימה שדאג לכל משק הבית, לא נראה שם אדם חי אחד, מלבד אותם חמישה ילדים. אך מסיבה לא ברורה מיו נכנס לשם. אותו ערב היה היום בו התעוררו חמשת הילדים. הם כבר הספיקו להכיר את רב חדרי הבית. הסלון הגדול בעל העיצוב המיוחד, המטבח וחדר האוכל. מסדרון הקומה הראשונה שהכיל שבעה חדרי שינה לכל ילד, מקלחת אחת, וחדר מסתורי ששיגר למקום אחר, דרכו הגיעו עשרות זובאטים.
"אני חייבת לדעת מה עוד יש כאן..." אמרה קריס לדני על מפתן דלת חדר האמבטיה. את החדר הזה גילו דני וויולט כשהיו בבית לבד, בזמן שטרי, קריס ומת' שוגרו לאחוזת הפוקימונים באי סיניבר וחזרו עם הקקנייה של טרי שנעלם בעבר.
דני דחף את דלת האמבטיה. "טאדה!!"
"וואווו" התלהבה קריס כשראתה לנגד עיניה חדר אמבטיה דמוי חוף ים. הרצפה מולאה חול זהוב. היה שם כיור ומראה עשויים עץ, ומדרגות עץ שהובילו אל חדר קטן נוסף שהכיל את האמבטיה הגדולה, שהיתה ממש כמו בריכת שחיה קטנה.
"איזה יופי!" צעקה קריס כשהבחינה בבובות דמויי הפוקימון קורסולה, אלמוג הים, וקלאמפרל, פוקימון הצדפה ניצבות ליד המדרגות, על החול הזהוב שכיסה את הרצפה.
"תראי את זה!" הצביע דני. קריס עקבה אחרי אצבעו של דני שהורתה על חלון זכוכית ענקי. היא הבחינה שמאחורי הזכוכית הכל היה מלא מים, ושחו שם דגים- מג'יקארפים וגולדינים.
"אני לא יודע מה איתך, אבל המקלחת הזאת מדהימה! אני וויולט כבר התקלחנו כאן. אני הולך לחדר שלי" הוא אמר ויצא.
'אני אשמח לעשות אמבטיה חמה אחרי הטינופת שהיתה שם' חשבה לעצמה קריס.

טרי נכנס לחדר שלו, שהיה זהה לחדר של ויולט ודני. הכילות מעל מיטתו היו כחולים. "אחח!!" הוא נאנח ונשכב על מיטתו, חיוך רחב מתפרש על פניו. הוא החליף את בגדיו לפיג'מה, שמצא בחדר האמבטיה ושלף את שני הפוקדורים, של קקנייה וגלייגר.
"שיהיה לכם לילה טוב" הוא נישק את הפוקדורים והניח אותם מתחת לכרית.
'דני הזה, הוא טיפוס כזה מוזר, הוא לא נותן לי להתקרב אליו, לא משנה כמה אני מנסה. חוץ מויולט הוא מרחיק ממנו את כולם. אבל הוא אדם מיוחד, אנשים אותו. אוח!!!! אני שונא אותו, הוא מגעיל אליי!!'
טרי נרדם.

הבוקר הגיע. ויולט קמה ממיטתה, סידרה את המיטה שלה, התלבשה, וירדה עם אייפום למטבח, לאכול ארוחת בוקר. במקום לרדת במדרגות הפסנתר, היא החליטה להתגלש במגלשה הסמוכה כדי להימנע מלשמוע את צלילי הפסנתר על הבוקר. כשהיא נכנסה למטבח ומצאה את טרי וקריס אוכלים פנקייקים, ובסמוך אליהם, על הרצפה ליד השולחן, קקנייה, יאנמה וגלייגר שאוכלים מזון פוקימונים.
"בוקר טוב!" אמרה קריס.
"בוקר..." חייכה ויולט, "אז דני בטח ישן, כמו שאני מכירה אותו, ואיפה מת'?"
"מיסטר מיים אמר לנו שהוא השכים מוקדם, כרגיל, שהוא אכל והלך! אבל לא ראינו אותו, אז אין לנו מושג לאן הוא נעלם. הוא לא בחדר שלו..." הסביר טרי.
"טוב, זה מת', הוא בטח מצא פינה להתבודד, הרי לצאת הוא לא יכול אני ודני חיפשנו ולא מצאנו שום יציאה..." אמרה ויולט והחלה לאכול מהפנקייקים שהוגשו לה על ידי מיסטר מיים.
"זה באמת מוזר... אנחנו תקועים בבית החלומות, כל אחד היה מת לגור בכזה בית, אבל לא ברור מה אנחנו עושים פה!" אמר טרי ושקע במחשבות.
"אני אומרת לכם, אנחנו לא פה סתם. הכל קשור להכל- לא סתם אנחנו לא זוכרים כלום ממה שקרה מאז היום שבו יצאנו למסע, לא סתם כולנו התעוררנו במקום הזה בלי שום הסבר, לא סתם יש פה חדרי שינה לכל אחד מאיתנו שכל חדר נפתח רק עם טביעת כף היד האישית שלו ושל הפוקימון שלו ולא סתם מצאנו את עצמנו אתמול באחוזת הפוקימונים באי סיניבר ומצאנו שם את הקקנייה של טרי, שלפני שמצאנו אותו לא זכרנו שהוא קיים בכלל!" נאמה קריס. טרי וויולט שתקו. הם חיפשו מה להגיד, אבל ידעו שקריס צודקת, שמישהו מתכנן הכל מראש.
"אני מקווה שזו לא בדיחה..." מלמלה ויולט.
"לא נראה לי בכלל! אגב, איפה כל הזובאטים נעלמו? היינו אמורים להחזיר אותם חזרה למקום שממנו הם באו, אבל הדלת נאטמה ולא נפתחה" שאל טרי.
"אני ודני עילפנו את כולם ומיסטר מיים שהתייאש כבר, שלח אותם בעזרת כוח על חושי לאנשהו בבית הזה, לא הספקנו לראות לאן"
"אני ודני..." מלמל טרי.
"סופר מוזר!!" אמרה קריס.
"אז מה בעצם קרה במקום הזה שהייתם?" שאלה ויולט.
"סתם, חיפשנו את עצמינו שם. הכל היה נטוש, הרוס וחנוק. היה שם הומלס שאמר לנו לא לצאת משם כי יש עוצר, אני לא יודע מי הפעיל את העוצר הזה" הסביר טרי.
"אז מה קקנייה עשה שם?"
"אני לא יודע, לא ברור איך הוא הגיע לשם. תראי, במבנה הסתובבו מלא פוקימוני אש והוא פחד מהם מאוד. הוא כל הזמן ברח וניסה להסתתר, אבל לא מצא את עצמו ואת היציאה משם. אחרי שנקלענו למאבק מול מגמרים, אני וקריס, מת' חזר איתו, כי כנראה הוא זיהה אותו. ואז כשאני ראיתי את קקנייה לראשונה תקף אותי פלאשבק ונזכרתי איך תפסתי אותו, זוכרת?" שאל טרי.
"לא ממש..."
"במדבר!"
"אני לא מצליחה להיזכר ממש..." אמרה ויולט ביאוש.
"אחרי זה הופיע הפוקדור שלו ואז דלת שהחזירה אותנו לפה..." הוא הסביר.
"מוזר..." אמרה ויולט ושקעה במחשבה.
"לגמרי מוזר! טוב חברים אני הולכת לחפש את מת', אני חושבת שהוא מסתיר מאיתנו משהו..." אמרה קריס ויצאה מהמטבח, לוקחת איתה את יאנמה.

קריס טיפסה במדרגות הפסנתר והגיעה למסדרון הקומה הראשונה. הכל היה שקט ולא נראתה שום תנועה מוכרת. היא דילגה על פני הדלתות ועברה בחדר הצדדי עם הדלת הנעולה, אל המשך המסדרון, שם ניצבת הדלת המוזרה ששיגרה אותם לאחוזת הפוקימונים. קריס טיפסה במדרגות שהיו שם, לאט, לאט, והגיעה אל מסדרון זהה לקודם, רק קטן יותר. היא צעדה בזהירות וניצבה מול שטיח שנתלה על הקיר. דמות לא מוכרת הפתיעה אותה מאחור וכיסתה את עיניה.
"אההההההה!!!!!" היא צעקה.

ויולט לגמה מכוס התה שלה.
"אז מה עשיתם פה אתמול, את ודני?" שאל טרי בקנאה.
"סתם, אתה יודע, דיברנו, הסתובבנו בבית, ניסינו לדעת איפה אתם, לא משהו מיוחד!"
"על מה דיברתם?"
"סתם, כל מיני..." היא התחמקה.
"עכשיו אחרי שאת והוא התקרבתם, תנסי להוציא ממנו אם הוא באמת הומו" צחק טרי.
"אני חושבת שכן" צחקה ויולט, "אבל לפעמים נדמה לי שלא... אני לא בטוחה..."
"אני דיי בטוח שכן, אבל בסדר..."
"אני האדם היחידי שהוא מקרב אליו, לא קריס ולא מת' ולא אתה, ואני לא יודעת למה"
"הוא מתוסבך, אין לו כמעט חברים קרובים, והרי הוא תקוע איתנו עכשיו, במקור רק אני, את, מת' וקריס היינו אמורים לצאת למסע הזה ביחד!"
"יש בזה משהו, הוא באמת מתוסבך קצת, אני לא יודעת..."

"מת' אתה לא נורמלי!" צעקה קריס.
"ששש, אל תצעקי, אני בכוונה רציתי להשתיק אותך, כדי שאף אחד לא ישמע את מה שמצאתי!" הסביר מת'.
"אוקיי, יש דרכים אחרות לעשות את זה!"
"מצטער... מצאתי כאן חדר מיוחד, בואי איתי!" הוא הוביל אותה בהמשך המסדרון בקומה השלישית ופתח דלת חדר עשויה מתכת. השניים הגיעו לקוטב. הכל היה קפוא. הקיפו אותם הרים מושלגים וצחורים. "אני לא מבינה, מה לעזאזל?!"
"כבה הדמיה!" אמר מת' בביטחון. תוך שבריר שניה הקוטב נעלם והשניים מצאו עצמם בתוך אולם קטן. הרצפה עליה דרכו היתה עשויה ממשבצות בצבעי ירוק ולבן. היתה שם במה, ומאחוריה מסך ענקי. על המסך הופיעה תמונה של צללית, כנראה של איזה פוקימון.
"ברוכה הבאה לחדר הממוחשב!" אמר מת'.
"וואי, מדהים! אז מה המקום הזה בעצם?"
"חדר משוכלל עם שימושים שונים והרבה מחשבים. מה שראית היתה הדמיה של שדה קרב..."
"שדה קרב?"
"כן! אפשר לבצע פה אימונים מול פוקימונים בכל מיני זירות שונות!" הסביר מת'.
"וואוו!! אני רוצה להתאמן עם יאנמה!" צעקה קריס בהתלהבות..
"אין בעיה, אז אני אבחר בשבילך זירת קרב ותתחילי בקרב, רק זכרי, הכל הדמיה, והפוקימון בו תילחמי יהיה רק אשליה. אני וסניזל הצלחנו להביס שלושה אורסרינגים!"
"אורסרינגים..." מלמלה קריס.
"הפעל זירה אקראית!" קרא מת'. הזירה החלה להשתנות. האולם התפוגג, כך גם הבמה והמסך שמאחוריה. שניהם ניצבו כעת באמצע קרחת יער אפל.
"הנה זה בא..." הוא מלמל, כשמשהו חלקלק החל להזדחל על ענף עץ מעליהם. היה זה אקנס, פוקימון הנחש. צבעו היה סגול עז. הוא הזדחל כלפי מטה, על גזע העץ, עד שהגיע אל הקרקע.
"בסדר, יאנמה צאי במתקפת סופרסוניק!" צעקה קריס. יאנמה, שריחפה לצידם, שלחה גלים סונרים חזקים שיצרה בעצמה אל אקנס. הנחש זחל על גחונו במהירות כדי להתחמק מהמתקפה הסופר סונית שהופנתה אליו וירה בתגובה עשרות עוקצי רעל מתוך לועו הענקי. העוקצים הסגלגלים עשו דרכם אל השפירית.
"יאנמה, פזרי אותם!" פקדה קריס. יאנמה שלחה גל סופרסוניק נוסף שפיזר את העוקצים לכל הכיוונים. מת' וקריס נאלצו להתחמק בעצמם על מנת לא להיפגע.
הגל הצליח להתגבר ופגע באקנס, מותיר אותו מבולבל ומיוסר.
"מעולה!" חייך מת' בעידוד.
"תודה... עכשיו יאנמה, זמזום חרק!"
אקנס התפתל לכל כיוון בבלבול, מחפש את יאנמה. השפירית שלחה מפיה זמזום מעיק, שנשלח בצורת גלים אדומים שהקיפו את אקנס, סגרו עליו והכאיבו לו עוד יותר.
אקנס החל להיכרך סביב עצמו. יאנמה סיימה את הקרב במהלך נוסף של זמזום חרק.
"יאנמה שלך יודעת לבצע מתקפות נוספות?" שאל מת'.
"אני לא חושבת..." מלמלה קריס, בזמן שמתוך העצים הגיחו שלושה נחשי קוברה ענקיים.
"כבה הדמיה!" הכריז מת'. הם עמדו שום במרכז האולם הממוחשב.
"למה?!" צעקה קריס.
"יאנמה שלך יודעת לבצע רק שתי מתקפות, ולא הכי מועילות, לא היית מצליחה להתגבר על שלושה ארבוקים!" הסביר מת' וניסה לשמור על טון מעודד ולא מתנשא.
"אוף, יש בזה משהו, טוב, אני מניחה שאני ויאנמה נצטרך לעבוד על זה וללמוד מתקפות נוספות"
"הנה אתם!" קטע אותם דני שנכנס לחדר ביחד עם ויולט, וטרי אחריהם, על פניו הבעה ספק מתעניינת ספק עצבנית.
קריס הנלהבת מיהרה להסביר לשלושה שהגיחו על החדר וכיצד הוא פועל.
"מצוין, אני רוצה להתאמן!" הכריז טרי, "אני וגלייגר רוצים לעבוד על מהלך חדש, וגם קקנייה צריך אימון!"
"לך יצא להתאמן כשעברת בדלת ההיא, בואי ויולט, נתאמן קצת על מהלכים לתחרויות!" נדחף דני והחל להקליד דברים במחשבים שעל ידו, במעט התנשאות.
"תסתדרו בעצמכם..." מלמל מת' ויצא מן החדר.
"טוב, אני הולך..." אמר טרי באכזבה.
"חכה טרי..." לחשה ויולט כדי שקריס ודני לא יוכלו לשמוע.
"את לא חייבת ללחוש ויולט, הפוץ הזה גם ככה לא מקשיב, הוא עסוק רק בעצמו!" הוא אמר ויצא מהחדר בלי להשיב מבט ולראות את הבעותיהן של קריס וויולט.
"מה יש לו היום?" שאל דני, עסוק עדיין במחשב.

טרי חצה את המסדרון בקומה הראשונה, ירד במדרגות הפסנתר ונשכב על אחת הספות בסלון. מיסטר מים ניקה במרץ את המדפים בעזרת מברשת נוצות. טרי עקב אחריו במבטו ושתק.
"למה אתה עצבני טרי?" שאל מת' שהגיח מאחורי הספה, מבהיל את טרי.
"יש לך נטייה מפחידה להופיע פתאום משום מקום ולהפחיד עד מוות, אתה יודע?" צחק טרי.
"כן, שמתי לב, זה קרה לי כבר היום... אז מה?"
"סתם, נוכחות של מישהו פה מעצבנת אותי!"
"דני הא? עזוב טרי, אל תתרגש, ככה הוא, חי בבועה משל עצמו, אתה לא יכול לשנות אותו. אני לא מתרגש אף פעם ומשתדל להיות רחוק כמה שיותר ממה שעושה לי רע"
"אני מבין, אתה צודק מת'. משעמם לי!"
"גם לי, זה לא נחמד להיות תקוע בבית שאתה לא יודע למה אתה פה ומה הולך לקרות"
"לפחות הדלת ההיא נותנת קצת אקשן, אולי אם אני אחכה לידה, היא תפתח ותשלח אותי למקום אחר"

ויולט ודני נעמדו במרכז במת תחרות פוקימונים וירטואלית שנוצרה בחדר הממוחשב.
"כמו בימים בטובים, רק שאני לא זוכרת אותם כל כך!" צחקה ויולט.
"אז בואי תנסי!" קרא דני. ויולט זרקה את הפוקדור של אייפום. אייפום פרצה משם בליווי הזוהר הלבן הרגיל, ונחתה על ראשה של ויולט בצורה אלגנטית.
"אייפום, בוא תנסי התזת בוץ לאוויר!" קראה ויולט, מתאמצת לחשוב על מהלך מסוים בעזרת המתקפות של אייפום.
הקופיפה הסגולה כוונה את זנבה דמוי כף היד למעלה אל האוויר ושלחה מתוכה זרמי בוץ סמיכים. זרמי הבוץ נשלחו לאוויר במהירות הבזק.
"מהר אייפום, תשתמשי בניתור ואז בצווחה!" קראה ויולט, נרגשת.
אייפום נתרה גבוה באוויר, כשהיא משתמשת בזנבה כקפיץ. היא פערה את פיה והשמיעה קולות צווחה מהדהדים, דמויי טבעות כחולות, שפיזרו את הבוץ לכל עבר. ויולט ודני רצו מסביב לאולם בניסיון להימלט ממטחי הבוץ.
"אווף!" היא התאכזבה.
"זה בסדר ויולט, יש לך עוד מה ללמוד, אבל היית בסדר! עכשיו תראי מתאם אמיתי!"
"מה אתה אומר..." היא צחקה והשיבה את אייפום אל הכדור.
"מה שאת שומעת! קדימה וולפ..." נקטע דני.
"דני, אתה חייב לבוא!" אמרה קריס, "דלת הזמן שעברנו בה אתמול זוהרת באדום, זה הצבע שלך! אני לא יכולה לפתוח אותה!"
"בסדר אני אסיים עם וולפיקס ואבוא..." הוא אמר וליטף את הכדור המבריק שחציו אדום וחציו השני לבן.
"אתה לא יכול לחכות עם זה, מאחוריה סביר להניח שנמצא מישהו שזקוק לעזרה, אולי אפילו פוקימון! ואולי זה פוקימון ששייך לך, כמו שטרי מצא את הקקנייה שלו אתמול!"
"טוב בסדר, רק כי הסבירות הנמוכה היא שנמצא שם פוקימון שהיה לי שאני אפילו לא זוכר" הוא אמר והשיב את הפוקדור לכיסו. קריס כיבתה את המערכת ויצאה עם דני מהחדר, כשיולט איתם. הם ירדו במדרגות והגיעו למסדרון הקומה השנייה, איפה שניצבת דלת הזמן, שזהרה באור אדום בוהק.
"על החיים ועל המוות..." מלמל דני לעצמו ודחף קלות את הדלת. הדלת נעה בזהירות ומתוכה פרץ אור שמש חזק שהילדים לא זכו לראות כבר דיי הרבה זמן. דני הסתנוור קשות ועצם את עיניו, תופס בקצה חולצתה של קריס וגורר אותה עימו אל מעבר לדלת.
השניים הרגישו שהם נופלים. הם התרסקו קלות על רצפה שהרגישה כמו עץ, דק עץ.
הם הריחו ריח של מלח השרוי באוויר שנשמו, אוויר של ים, ושמעו ברקע קולות רמים של זעקות.
"ויולט, את בסדר?" מלמל דני.
"אני לא ויולט, אני קריס!"
"קריס?! חשבתי שגררתי לכאן את ויולט איתי!"
"אז טעית..." היא אמרה בעלבון קל.
"ששש..." הוא התפרץ והשתיק אותה. השניים פקחו את עיניהם המסונוורות מהשמש החזקה ומצאו עצמם על רצפת עץ של סיפון אוניה עליון. דני סימן לקריס להביט מתחתיהם. הם הציצו במבט עליון מעל סיפון תחתון יותר הקרוב יותר למי הים. חבורה של פיראטים רצחניים לובשי חליפות שחורות צעקה שם והיתה מקור לרעש והמהומה. נשמעו מילות "בוגד" ו"טינופת" מכל עבר. פיראט אחד בעל שיער חום ארוך ומקורזל, לבוש חליפה אדומה וכובע שחור גדול של פיראטים צעק "השליכו אותו!"
מבין ההמולה הבחינו דני וקריס בפיראט זהה לשאר הפיראטים, לבוש מדים שחורים ובנדנה שחורה, כבול בחבל שנצמד אל גופו בחוזקה.
"בבקשה לא!" הוא זעק ביאוש. הקפטן צחק צחוק קר ומקפיא. קבוצה של פיראטים הרימה את הפיראט הכבול והשליכה אותו אל הים. שרפידויים, פוקימוני הכריש שחו מסביב והמתינו לטרף שלהם.
"לא!!!" צעק הפיראט הכבול.
"טוב, קריס, כנראה שאנחנו תקועים על ספינת פיראטים צמאי דם!"

פוקימונים שהופיעו בפרק:

ספויילר שבועי:


"פוקדור?" שאל דני בתדהמה.
"מה לא בסדר?" התבלבלה קריס.
הוא הצביע על אחד הארגזים שמאחוריו הם התחבאו, עליו גולף תבליט "1906".
"שנת 1906?! זה אומר שאנחנו נמצאים יותר ממאה שנה אחורנית בזמן! איך פוקדור מודרני נמצא בשנה הזאת?"
"לא יודע, אבל תראי!" הוא אמר. שלושה פוקימוני פליפר, ציפור דמוית שקנאי, התקרבו במעוף מעל הספינה, כנראה נודדים או מחפשים מזון המגיח על פני הים.
"טוב שלדר, תקוף במתקפת דחיפה!" פקד דני. שלדר החל לדחוף את גופו על סורגי העץ. חוץ מרעד קל כלום לא קרה. "אני יודע, סיבוב מהיר!" הוא צעק. שלדר החל להסתובב במהירות הבזק, ויצא מתוך הכלוב, כשהוא מפורק לחתיכות עץ.

יש לי טעם לפרסם עוד פרק?

פורסם במקור על ידי Eipam

יש לי טעם לפרסם עוד פרק?

ברור שכן,אנחנו מחכים! ואם תצטרך בטא, אז תזכור שאני בטא. וזה מזכיר גרסה משופרת של האח הגדול

אני לא אוהב לפרסם עוד פרקים בלי לקבל את תגובות על פרק שפרסמתי, זה מרגיש לי חסר טעם.

פורסם במקור על ידי Eipam

אני לא אוהב לפרסם עוד פרקים בלי לקבל את תגובות על פרק שפרסמתי, זה מרגיש לי חסר טעם.

אתה מפרסם כל כך רחוק ואני אתחיל בבטא עכשו:

אנשים מפסיקים להגיב כי אתה מפרסם פעם בהמון זמן,תפרסם פעם בשלושה ימים ויגיבו כולם

פרק בשבוע זה יותר מדי רחוק? רוצים שני פרקים בשבוע?

פורסם במקור על ידי Eipam

פרק בשבוע זה יותר מדי רחוק? רוצים שני פרקים בשבוע?

לדעתי מספיק טוב

דני וקריס עמדו אובדי עצות ולא ידעו מה לעשות. קריס הראשונה שחשבה על משהו. השמש החזקה שחדרה לסיפון הספינה סנוורה אותה.
"בסדר, אנחנו לא סתם הגענו לכאן! כנראה אנחנו צריכים לפתור משהו, או למצוא, אולי זה פוקימון נוסף ששייך לך. בוא נעשה את זה מהר וננצל את העובדה שכל הפיראטים על הסיפון עכשיו. צריך לחדור לבטן הספינה..." אמרה קריס בנחישות.
"קל להגיד, את יודעת, צריך לחשוב על פעולה מתוחכמת בלי שיתפסו אותנו!"
"אתה כזה נקבה..." היא עקצה אותו.
"קפטן, הם כאן! בספינה!" נשמעה צעקה מעליהם. קריס ודני נכנסו לפניקה. הם עמדו ליד עמוד ועליו סולם, ובראשו פיראט המתצפת בעזרת משקפת.
"עלו עלינו! בוא נתחבא!" לחשה קריס. השניים התחבאו בין ערימת ארגזי עץ מכוסים ביריעת בד שחורה, קרועה בחלקה, בזהירות רבה. קריס ודני הציצו מתוך החורים שעל היריעה כדי להביט במתרחש.
"ג'יי, אתה מתכוון, על הסיפון שלנו?!" צעק הקפטן מהסיפון התחתון.
"לא אדוני, התכוונתי, הם מגיעים לכאן עכשיו, מקדמתכם, שלושה!" הוא ענה.
"אתה קולט דני, הוא לא שם לב אלינו, הוא מתכוון למשהו אחר! רגע, מה זה, אתה רועד מפחד?" היא התחילה לצחוק בשקט.
"שקט..." הוא סתם לה את הפה והיא נרגעה.
הקפטן נכנס אל תוך הספינה ויצא משם תוך מספר שניות, כשפוקדור מודרני בידו.
"פוקדור?" שאל דני בתדהמה.
"מה לא בסדר?" התבלבלה קריס.
הוא הצביע על אחד הארגזים שמאחוריו הם התחבאו, עליו גולף תבליט "1906".
"שנת 1906?! זה אומר שאנחנו נמצאים יותר ממאה שנה אחורנית בזמן! איך פוקדור מודרני נמצא בשנה הזאת?"
"לא יודע, אבל תראי!" הוא אמר. שלושה פוקימוני פליפר, ציפור דמוית שקנאי, התקרבו במעוף מעל הספינה, כנראה נודדים או מחפשים מזון המגיח על פני הים. הקפטן הטיל את הפוקדור שלו, מתוכו הגיח פירו- פוקימון המקור. ציפור ענקית בעלת מקור ארוך וחד בצבע אדום ונוצות חומות. פוקימון זה ידוע כתוקפני. פירו החל לתקוף במקורו את פוקימוני השקנאי המסכנים וגרם להם לאיבוד הכרה.
"למה אתם מחכים? תביאו את הכלובים!" שאג הקפטן, ספק מאושר, ספק עצבני. דני וקריס ניצלו את ההזדמנות. וחמקו מהסיפון העליון אל תוך הספינה. הם הגיעו למעבר עם מדרגות עץ שהובילו לקומה תחתונה. קירות הספינה היו מעץ עתיק מתקלף, וכך גם הרצפה. באוויר שרר ריח של ריקבון ועובש שנוצרו ממים ועץ.
"מגעיל כאן, ואני רוצה הביתה! כלומר, המקום שמשמש לנו כבית! אמבטיה חמה..."
"שתוק כבר ובוא!" נזפה בו קריס וגררה אותו. הם פתחו שתי דלתות שהובילו לחדרי מגורי הפיראטים בספינה. חדרים מטונפים עם מיטות עץ ועליהם סדינים המתיימרים להיות לבנים, אם רק היו נקיים.
"איזה גועל נפש!" התעצבנה קריס. הם המשיכו באחד המסדרונות ואור יום נחשף אליהם, כשהגיעו אל הסיפון התחתון. הם הצליחו לראות את הפיראטים המכניסים את הפליפרים אל תוך כלובי עץ, וחמקו במהירות לפני שישימו לב אליהם. "טוב, יש רק מסדרון אחד שלא ביקרנו בו..." מלמל דני והלך במהירות לאורכו.
הם הגיעו לטרקלין ובו ארבע דלתות. שתיים מהן היו נעולות, ואילו אחת מהן הובילה אותם אל חדר מפואר יחסית בניגוד לחדרים האחרים. טפטים מתקלפים היו על הקירות, בצבע ירוק זית. פרחים צהובים מפיצי ניחוחות פוזרו ברחבי החדר, מה שהקל על ריח העובש המצחין. היתה שם מיטה גדולה יותר וקולבים שנתלו על הקיר ולאורכם גלימות, מדים וכובעים שהסגירו את מטרת החדר- חדרו ה"מפואר" של הקפטן. היתה שם דלת נוספת, סגורה.
"מיוטו, העע!" צווח קול. על כן מתכת שניצב בקצה החדר, ניצב צ'אטוט, פוקימון התוכי.
"איך נבהלתי אתה לא מבין איך הלב שלי דופק!" קפצה קריס.
"את רואה שלא רק אני מפחד?" התגונן דני.
"שששש, אני חושבת שמה שאנחנו מחפשים נמצא מאחורי הדלת הזאת!" היא הצביעה על הדלת הסגורה בקצה החדר.
"בואי נבדוק..." מלמל דני והשניים צעדו אל הדלת.
"שלא תעזו להתקרב לשם!" נשמעה צעקה כשלחדר פרצו שני פיראטים לבושי מדים שחורים והקפטן.
"אתה רואה קפטן, אמרתי לך שלא דמיינתי שתי דמויות מסתובבות בבטן הספינה!" התחנף אחד מהפיראטים.
"שאפו, אני אוכל עוד רגע את הכובע שלי! עכשיו תפסו אותם..." הוא אמר וחשף שיניים צהובות.
לפני שקריס ודני הספיקו לשים ידיהם על הפוקדורים שלהם, התנפלו שני הפיראטים עליהם וקשרו אותם בחבלים גסים.
"מי שלח אתכם לכאן?" שאל אחד הפיראטים.
"אנחנו..." מלמל דני.
"נו באמת ארצ'י, אתה לא רואה מה הם לובשים? הם הגיעו מרחוק רחוק מכאן, אני מניח שאין להם צורך ביולנדה! אם כך, ניפטר מהנער ירוק העיניים ואת הנקבה נשים לשמור על יולנדה, היא זקוקה לדמות אמהית!"
הפיראט ששמו ארצ'י התיר את חבליה של קריס. הפיראט השני שלף פגיון. "בבקשה אל תפגעו בו!" צעקה קריס באימה.
"בסדר, בינתיים נשאיר אותו, יש לי כמה עניינים לברר! שימו אותו במכלאה..." ציווה הקפטן.
הפיראטים גררו את דני משם, כך שקריס נשארה לבדה עם הקפטן. הוא פתח את הדלת בחדרו שאותה ניסו דני וקריס לפתוח וסימן לקריס הרועדת לבוא עימו.
"יש לך מזל שאני צריך אותך, אחרת היית גומרת בקרקעית הים!" הוא אמר.
'אני יודעת לשחות' היא עודדה את עצמה, מבלי להשמיע הגה.
הם נכנסו אל תוך חדר צפוף, שאת רובו תפסה מיטה, ועליה שכבה ילדה קטנה בעלת שיער בלונדיני שופע, שקועה בתרדמה. החדר לא היה מיוחד כל כך, חוץ מפרחים נוספים צהובים שפוזרו בו, כדי לשמור על ניחוח מתקתק. בחדר היה חלון קטן דרכו חדר האוויר. הילדה ישבה מחובקת עם בובת בד דמוית פוקימון עכבר כחול קטן וחמוד, מריל, פוקימון מים.
"זאת בתי, יולנדה. היא נורא בודדה כאן, והיא רק בת שש. אמה מאוד חסרה לה, אז מעכשיו תהיי אמא שלה ותישארי כאן עד סוף חייך!" הוא אמר, "ושלא תעזי לצאת מכאן, עד ארוחת הצהריים!" הוא לחש ויצא מהחדר, מלטף את זקנו החום.

דני מצא עצמו נזרק אל אחד החדרים במסדרון. הוא היה כבול לחבלים והדלת היתה נעולה.
"לעזאזל..." הוא מלמל, "לפחות וולפיקס איתי"
ידו גיששה בכיסו ושלפה משם את הפוקדור שהכיל את וולפיקס, בקושי רב. ידיו השתפשפו בחבלים הגסים ויצרו שפשופים קלים, מגרדים וכואבים. וולפיקס יצא מהפוקדור שלו, מבולבל.
"וולפיקס, נסה לשחרר אותי בבקשה מהחבלים, ולא עם אש, שאני לא אשרף..."
וולפיקס הנהן וניסה לחתוך את החבלים עם שיניו. דקה חלפה כאשר וולפיקס הצליח לבסוף לקרוע חלק בחבל, ודני, בגיוס התאמצות רבה שלף מעליו את כל החבל הכרוך.
"יופי, תודה וולפיקס" הוא טפח על ראשו ושפשף מעליו את סיבי החבל.
נשמעה יללה חלושה שהקפיצה את דני. הוא הביט סביבו וראה ערימות של כלובי עץ, נערמים אחד על השני ומכילים פוקימונים כלואים ועצובים. היו שם מספר פוקימוני מים, את חלקם הוא לא הכיר. שלושת הפליפרים שנלכדו על הסיפון כמה דקות קודם לכן על ידי פירו, עוד היו מחוסרי הכרה ופצועים. היו שם גם כמה פוקימוני רמורייד, דגים כחלחלים ופוקימון תמנון אדום, צורתו המפותחת, אוקטילרי.
"הפיראטים האלה! לא, לא, אין מצב! אני לא יודע מה אני עושה כאן, אבל אני לא חוזר הביתה עד שכולכם תשתחררו לחופשי" כעס דני. הוא ניסה לפתוח את הכלובים, ללא הצלחה. וולפיקס פער את פיו והתכונן לשחרר סחרור אש.
"לא וולפיקס, אתה יכול לפגוע בהם! חוץ מזה, שלא כדאי שנשחרר אותם ככה... חייבים קודם להגיע אל קריס ולבצע פעולת הסחה! אחרת כולנו נגמור כארוחת ערב בבטנם של השרפידואים"

קריס החלה לבכות על מיטת הילדה הקטנה, יולנדה, ביתו של קפטן הפיראטים. היא היתה יפה, תמימת מראה, אך חיוורת נורא וחלושה. קשה היה להבין איך לקפטן שהיה דיי מכוער, נולדה בת כל כך יפה וחמודה למראה.
"אמא?" שאלה יולנדה שהתעוררה לקול בכיתה של קריס.
"לא חמודה, אני לא אמא שלך, אני קריס!" ענתה קריס, מורחת את דמעותיה.
"קריס..." חזרה יולנדה על השם, "רוצה לשחק איתי?"
"כן חמודה, במה את רוצה לשחק?"
יולנדה הצביעה על בובת המריל הכחולה שהיתה על המיטה שלה ואמרה "פוקימון, אמיתי!"
קריס הבינה את משאלת ליבה, ושחררה מהפוקדור שלה את יאנמה. יאנמה ריחפה בחלל החדר. יולנדה החלה לצחוק. יאנמה נחתה לידה בהתנשאות. יולנדה תפסה בגופה הדקיק וחיבקה אותה. "תהיי רגישה יאנמה!" צחקה קריס.
"הכל בסדר שם?!" נשמע קול אדם שפרץ אל החדר. קריס קפצה ודני, שלבש מדי פיראט צחקק.
"דני? איך?!" היא שאלה, מופתעת.
"וולפיקס שחרר אותי מהחבלים, מצאנו פיראט, עילפנו אותו והתלבשתי כמוהו. למזלי אף אחד לא הרגיש"
"כל הכבוד! גאה בך..."
"אנחנו חייבים לתכנן פעולת הסחה, יש בחדר שנכלאתי בו עשרות פוקימוני מים כלואים בכלובי עץ, כנראה הפיראטים סוחרים בהם! חייבים לשחרר אותם!"
"באמת? אתה רציני? אולי יש שם פוקימון שהיה שייך לך?"
"יכול להיות, לא שמתי לב למישהו מיוחד וגם לא ראיתי את כל מי שנמצא בחדר!"
"אבל מה עם הילדה?" שאלה קריס, "קשה לי לעזוב אותה, היא כל כך אומללה ובודדה..."
"נדאג לזה אחר כך, יש לי רעיון!" הוא אמר.

עשרות הפיראטים והקפטן שלהם ישבו על סיפון הספינה ושתו משקה אלכוהולי, מרוצים מכך שנפטרו מאחד מחבריהם שבגד בהם. קריס הופיעה שם, נושאת בידיה את יולנדה הקטנה, שגופה בן השש שנים היה קל לגמרי.
"היי, מה את חושבת שאת עושה?" שאל הקפטן, עצבני.
"הבת שלך נורא אומללה בחדר ההוא, החלטתי לעזור לך ולהוציא אותה קצת לשמש, ולספק לה קצת הנאה! אתה יודע... מופע פוקימונים, כולכם מוזמנים לצפות בו!"
"בשום אופן לא, תחזרי איתה לחדר עד שאני אקרא לך לארוחת הצהריים!"
"מה אכפת לך? זה יעשה לה רק טוב, וגם לכם!" היא התחננה.
הקפטן חשב לרגע, וחשף שיניים צהובות ומגעילות, מלוות בחיוך קורן ארס.
"בסדר, ילדה, אני מודיע לך שאם תשעממי אותנו, אני אדאג לנקום..."
"אל תדאג, רק תושיב את ה'כלבים' שלך בשקט ותפנה מקום ראוי ליולנדה! אני מבטיחה לכם שאתם תידהמו ממה שתראו"

דני חזר אל החדר בו הפוקימונים כלואים. ליבו פעם במרץ, מחשש שהוא יתפס משוחרר ועוד בכלל שהוא אינו חמוש והפוקדור של וולפיקס נמצא אצל קריס. קריס הלוותה ממנו את הפוקדור שהכיל את וולפיקס על מנת ליישם את תוכנית העיכוב. הפוקדור הפעם היה משודרג, כי הוא כוסה במכסה כחלחל ומיוחד בו משתמשים בעיקר בתחרויות פוקימונים, שאם מודבקת עליו מדבקה מתאימה, הוא משחרר שלל סוגי קישוטים מרהיבים שנועדו לשפר את ההופעה.
דני החל לפרוק כלובים, להניח אותם על הרצפה כדי שיהיה פשוט יותר לשחרר כאלה שכלובים הונחו עליהם. הוא המתין לקריס, עד אשר פוקימון קונכיה משך את תשומת ליבו.
"אני מכיר אותך! רגע... מה?!" דני נהיה מבולבל.
הפוקימון שלדר הביט בו בהלם גם הוא, עוד לא מעכל שמאמנו ניצב מולו, אחרי זמן רב שלא ראה אותו.

"ובכן, פיראטים יקרים, אתם זוכים לצפות במופע נדיר של פוקימונים שלא נראה כמותו בשנה שלכם, כלומר באיזור שלכם! תכירו את יאנמה!" היא אמרה ושלפה את הפוקדור של יאנמה, ועליו כיסוי עם מדבקת ברק.
"מה מיוחד ביאנמה? היא נפוצה באיזור שלנו!" צעק אחד הפיראטים.
"חכה שתראה את היאנמה הזאת, זו אינה יאנמה רגילה, זאת יאנמה אלת הברק! יצאתי למסע חיפוש ארוך על מנת למצוא אותה..."
מעט צחקוקים נשמעו מכיוון כמה פיראטים. קפטן הפיראטים חייך בשקט ולא התערב, אך החזיק חזק את יולנדה. קריס הטילה את הפוקדור של יאנמה באוויר. הוא נפתח, כשלושה ברקים פורצים ממנו, נשלחים גבוה באוויר ומשתלבים לברק אחד, שבסופו של דבר מתמזג לצורתה של יאנמה. כשהזוהר נעלם מיאנמה לגמרי, היא החלה להתעופף מסביב לסיפון ולשלוח לאוויר גלי סופרסוניק.
הפיראטים היו המומים, וכך גם יולנדה שאינה פחדה כלל, מכיוון שהיא כבר הכירה את יאנמה.
"חשבתם שיש רק סוג אחד של פוקימונים מיוחדים? חכו שתראו את אל האש, וולפיקס!"
הפיראטים כבר לא צחקו בזלזול כמו קודם. קריס העבירה את הכיסוי המיוחד מהפוקדור של יאנמה לפוקדור של וולפיקס, מבלי שהפיראטים ישימו לב, ואז היא החליפה את מדבקת הברק במדבקת להבה.
"קבלו אותו, וישתחוו לו!" אמרה קריס במסתוריות, והצטערה שפלטה את המילה "וישתחוו".
הפוקדור נזרק באוויר. להבה כהה ומפחידה פרצה מתוך הפוקדור, הסתובבה באוויר ומעל הפיראטים, שהגנו על עצמם בעזרת ידיהם. הלהבה חזרה לקדמת ה"במה" והתפוגגה. מתוכה פרץ וולפיקס, כשהוא נוחת על שבעת זנבותיו, פוער את פיו ושולח מתוכה קרן בלבול באוויר, לכל כיוון.
"וולפיקס, יאנמה, עכשיו נציג לפיראטים את כוחכם האמיתי, שלבו את מתקפותיכם החזקות!"
וולפיקס פער את פיו, הוא החל לשלוח סחרור אש, כשהוא מסתובב על שבעת זנבותיו. יאנמה יצרה זמזום חרק, גל אדום מסולסל בצורת זגזג. היא שלחה אותו אל סחרור האש, שכבר הפך למערבולת שמוחזקת על ידי עצמה, וולפיקס לא מייצר אותה. הפיראטים נסוגו לאחור מחשש, כאשר המערבולת והזמזום התמזגו למערבולת מסתורית בוערת וזוהרת באדום.
'טוב, הם חייבים להצליח עכשיו!' חשבה לעצמה קריס בלחץ.
"זה הסימן שלכם!" צעקה להם קריס. וולפיקס החל לרוץ מאחורי המערבולת, אך לפני שהספיק, יאנמה עשתה צעד שקריס לא תכננה. היא התעופפה לעבר וולפיקס, תפסה אותו בעזרת גפיה הדקיקים, ויצרה מסביבם מגן ירוק. הם פרצו דרך המערבולת לכיוון הפיראטים, מבהילים אותם. עוצמת המגן של מתקפת ההגנה פוצצה את המערבולת לזיקוקים ירוקים אדומים. יולנדה החלה לבכות מפחד. קריס רצה במהירות וחטפה אותה מהקפטן, בעוד וולפיקס ויאנמה תוקפים את הפיראטים בסופרסוניק וקרני בלבול. הם פעלו כל כך מהר שהקפטן לא הצליח לשחרר את הפירו שלו בזמן. קריס חטפה לו את הפוקדור מהיד, שחררה את פירו לחופשי ולקחה את הפוקדור לעצמה.

דני התעמת בכל כוחו עם ראשו. תמונה שלו של שלדר היתה תקועה לו בראש, אבל הוא לא זכר את שמו.
"תן לי לראות!" הוא צעק. תמונת דיוקנו אוחז בשלדר נעלמה. הוא ראה את עצמו על חוף ים, מוקף באנשים, בנות, בנים, אוחז בשלדר.
"שלדר!!!! נכון, תפסתי אותך על חוף הים כשכולם ראו, זה היה אחרי שניצחתי בתחרות באותו יום! איזה יופי, איך הגעת לכאן?"
שלדר הנהן בראשו בלהט.
"טוב זה לא משנה, העיקר שאתה כאן, רק תן לי לשחרר אותך..."
דני החל לנסות לפתוח את כלובי העץ, ללא הצלחה. קריס פרצה אל החדר והקפיצה את דני.
"הכל הלך חלק, אני רק מקווה שיולנדה תסתדר..."
"הגורל שלה כבר נחתם, היא צריכה להיות על הספינה הזאת, ונחשי מה? מצאתי את השלדר שלי!"
"יפה דני, אני לא זוכרת אותו, למרות שאני מכירה את הפוקימון שלדר, אבל שיהיה לך במזל טוב..."
"טוב שלדר, תקוף במתקפת דחיפה!" פקד דני. שלדר החל לדחוף את גופו על סורגי העץ. חוץ מרעד קל כלום לא קרה. "אני יודע, סיבוב מהיר!" הוא צעק. שלדר החל להסתובב במהירות הבזק, ויצא מתוך הכלוב, כשהוא מפורק לחתיכות עץ.
"קדימה, עכשיו נשחרר את כולם!" הוא פקד.
"עזרי לו יאנמה, זמזום חרק!"
גלים אדומים ומחרישי אוזניים שנשלחו מיאנמה, ושלדר שהסתובב במהירות, שחררו את כל הפוקימונים מכלוביהם. ביחד, יצאו הפליפרים, הרמוריידים, האוקטילרי, הקווילפישים, הקלאמפרלים והגולדינים מן החדר, ועלו כולם יחדיו לסיפון העליון, שם עזרו להם הילדים לקפוץ חזרה אל המים. הפליפרים התעופפו משם הרחק. ואז כשנותרו רק דני וקריס, הם נזכרו שמשהו מוזר והפיראטים לא באו לחפש אותם, כי הרי השפעת הבלבול בטוח חלפה. דני השיב את שלדר חזרה לפוקדור שלו, שהופיע פתאום באוויר, את וולפיקס, וקריס השיבה את יאנמה. הם ירדו למטה לסיפון השני. אבל הפיראטים לא היו שם כלל. הדלת שהובילה חזרה אל הבית ניצבה שם, פתוחה לרווחה.
"שיט..." מלמל דני.
השניים עברו במהירות בדלת וסגרו אותה אחריהם. צעקות נשמעו בכל מקום. הם ירדו מהר לקומה הראשונה וראו את יולנדה משחקת על קרוסלת הפוקימונים. פיראטים בחליפות שחורות הסתובבו שם, אוכלים אוכל שלקחו מהמטבח. מיסטר מים הסתובב שם, מנקה את הרצפה בעזרת מגב, כשהפיראטים מלכלכים לו בכוונה.
"הנה אתם!" צחק קפטן הפיראטים, "תודה שהראתם לנו את המקום הנפלא הזה, עכשיו נדאג שתעופו מפה!"
"איפה החברים שלנו?" צעקה קריס בעצבים.
"אל תצעקי עליי ילדה חצופה! נפטרנו מהם, הילדים האלה... ועכשיו אותו דבר נעשה גם לכם!"
שלושה פיראטים בריונים התקדמו לעבר דני וקריס.
"מה עשיתם להם?! אני לא מאמינה לכם, איפה הם?!" צעקה קריס ביאוש, אך הפיראטים התעלמו ממנה לחלוטין. היא הרגישה אבודה.

פוקימונים שהופיעו בפרק:


אירועים מיוחדים:
* דני מוצא את השלדר שלו.

פרק מדהים יותר מהאחרים,הרעיון מבוסס על האח הגדול?