נושא: Pokemon - The New Way

כן, גולט זה השם האנגלי, שיצא היום.
עד עכשיו השתמשתי בשם היפני, ואני אמשיך להשתמש בו. (גוביטו נשמע הרבה יותר טוב מגולט)

וואו, פרק יפה, אני מחכה לפרק הבא בקוצר רוח.
יש כזאת מתקפה 'מתקפת שמיים', לא?
וכתבת בטעות 'מת השמיים' במקום 'מתקפת השמיים'.

יש מתקפת שמיים (Sky Attack).
אני מדבר על "מכת שמיים", שזו מתקפה שאני המצאתי.

פרק מגנננננניב, ממש אהבתי, ואני מסתקרן לדעת מה יהיה בספיישל

פרק 35
קראתי אותו עכשיו פרק מגניב
הם יוצאים להציל את אלקיד ומפסיקים תקרב המכון שלהם

תודה לשניכם.

קראתי את פרק 36 ו37 פרקים מגניבים עוד פרק ואני מסיים לקרוא את כול הפרקים שהוצאת

מצוין, אבל אני חושש שזה עומד להיות 2 פרקים...
מחר פרק חדש!

פורסם במקור על ידי FakeBoy

מצוין, אבל אני חושש שזה עומד להיות 2 פרקים...
מחר פרק חדש!

לא נורא אז אני אקרא 2 פרקים ביום

מצוין!
שתדע, הפרק הבא שאני אוציא מחר הוא פרק ספיישל.

פרק 39 – החורף מגיע! (פרק ספיישל)


"נראה שהשנה תוכרז שנת בצורת" אמר קריין החדשות במסך הפלזמה שבבניין הקבלה של המדשאות. "הגשם והשלג היו כבר אמורים להופיע, אך השנה הם מאחרים, החזאים שלנו לא צופים גשם כלל לפחות עד סוף החודש, ותמונה של שנה חסרת גשמים מתחילה להיראות הגיונית, ועכשיו לספורט, ג'נין...".
"טוב, הטלוויזיה משעממת אייפום, מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאלתי את אייפום שישב על כתפי.
"איי אייפו" אמר והצביע על עץ התפוחים.
תנו לי להסביר, לאחר המכון החלטתי שמגיע לי ולפוקימונים שלי הפסקה קטנה, אז לקחתי אותם למדשאות סווית'ר, אלו מדשאות בעיר קינגדום, ממש גדולות, יש בהם הרבה מערות, מעיינות, ואף יער קטן במרכז, זהו מקום שמחקה את הטבע בצורה מעולה, אבל מוריד את הקרבות, ורק הבילויים נשארים.
"אלק אלקיד!" אמר אלקיד והצביע לכיוון אחר, אל שיח בננות.
"למה שלא נעשה דבר כזה? כולכם תוכלו להסתובב חופשי, אבל תחזרו לכאן בעוד חצי שעה, טוב?" אמרתי.
"שלג שלגון!" שמח שלגון. "הרק" אמר הרקרוקס וכבר החל לרוץ אל המעיין החם הקרוב ביותר. גוב גוביטו" אמר גוביטו והחל לחקור את אחת המערות, רק אייפום נשאר איתי על הכתף, שולח את זנבו אל העץ כדי לקטוף תפוח, מבלי שום מאמץ.
התיישבתי על הדשא ונאנחתי אנחה ארוכה, לרוע המזל זה גרם לי להרגיש כמו זקן, אז מיד אחר כך קמתי במהירות, כאילו כדי להוכיח שאני לא רוצה לשבת כמו כל הזקנים, לאחר מכן הבנתי שאני באמת רוצה לשבת, מה שגרם לי לצאת כמו אידיוט מושלם.
"איי אייפום" אמר והסתובב סביבי, מנסה להשיג קצת תשומת לב, שאשחק איתו. "אייפום לך לשחק עם האחרים" אמרתי לו, מה לעשות, זה מה שקורה שמקבלים פוקימון שהוא בעצם פצצת מרץ.
"איי איי" אמר, ולפתע הבעת הפתעה התפשטה על פניו, הוא הצביע בעזרת זנבו לכיוון ימין ממני. ניסיתי לראות על מה הוא מצביע. בהתחלה לא ראיתי שום דבר מיוחד, אבל אז ראיתי את איימי מתקרבת לעברי, והיא נראתה מפוחדת.

"אני צריכה את עזרתך" אמרה בקול שקט ומפוחד.
"בלי שלום? צהריים טובים?" שאלתי אותה, ושוב שמתי לב שאני נשמע כמו זקן.
"מצחיק מאוד, ג'ון זה חשוב, בוא מהר" היא אמרה, והביטה מאחוריה כאילו מפחדת שמישהו עוקב אחריה.
"מה קרה לך?" שאלתי אותה, הבחנתי לעיגולים מסביב לעיניה. "מנוחה לא הייתה מזיקה לך" אמרתי.
"תקשיב" לחשה והתיישבה לידי. שמעת על זה שהשנה החורף קצת מאחר?" שאלה.
"מאחר? החורף היה אמור להתחיל ב-"
"זו אשמתי" אמרה.
"מה?" הבטתי בה במבט מופתע.
"שים לב" אמרה, שוכחת מכל האנשים שמסביב.
"ידידתי, צאי" אמרה, היא הוציאה אולטרה בול מהכיס, וזרקה אותו, הוא נפתח אך לא אור לבן יצא ממנו, אור תכול, ששיקף את מה שעמד מולו, כמו קרח.
במהרה האור הפך לצורה מוחשית, ולא סתם צורה, הוא הפך לארטיקונו.
אם חשבתי שסוואנה הייתה יפה, אני כנראה לא יודע יופי אמיתי מהו, צבע עורה היה תכול כמו הקרח, עד שהייתי בטוח שזהו קרח אמיתי, ואני משתקף בו, עד שקלטתי שאלו רק נוצות. פרווה לבנה כיסתה את כל הבטן שלה, לבנה צחורה, ממש כמו פרוות כלב, רק הרבה יותר נעימה. כן טוב, אולי לא יותר נעימה, לא באמת בדקתי, אבל לפי המראה זה היה נראה יותר נעים. שלוש קרחונים צמודים שימשו כגבות שלה, משקפים כל מה שעומד מולם, במקרה הזה את הפרצוף של איימי. מקור אפור וקטן, שמשתלב מצוין עם העיניים האדומות של ארטיקונו, לא חודרות כמו של סוואנה, אבל יפות לא פחות. ואז בא הזנב, ארוך כל כך, דק כל כך, בוהק כל כך, פשוט מושלם.
"אני לא מאמין" אמרתי. ברגע שארטיקונו יצאה מהאולטרה בול, שרר חורף על המדשאות, שלג החל לרדת. כל המאמנים הביטו בפליאה אל ארטיקונו, נראה שהיא לא עשתה כלום, רק עצם היותה בסביבה גרם לשלג לרדת.
אייפום דילג בין ענפי עץ התפוחים, נהנה מהשלג שעליהם, המגיע לצמרת הקפואה, שכבר הספיקה להתכסות בשכבה דקה של שלג.
"את לא גרמת לחורף להיעלם, את גורמת לו להופיע" אמרתי.
"אתה לא מבין" היא ניסתה להסביר לי. ארטיקונו היא זו שמביאה את החורף, אבל מהרגע שתפסתי אותה, היא כבר לא יכולה, היא כל הזמן בתוך הפוקדור, שם אין לה השפעה על העולם שבחוץ.
"אז תוציאי אותה מהפוקדור והיא תגרום לחורף, מה הבעיה?" דרשתי לדעת.
"כל עוד היא תפוסה בפוקדור הזה, היא לא יכולה" ענתה לי. "בגללי אין חורף, בגללי ארטיקונו לא עשתה את מה שהיא עושה כל שנה".
"אז תשחררי אותה, מה את צריכה ארטיקונו? גם ככה בשום מכון או תחרות לא מקבלים פוקימוניים אגדיים".
"זה לא העניין".
"אז מה כן העניין?"
"אני תפסתי את ארטיקונו פצועה, מישהו רדף אחריה, הוא רצה ללכוד אותה, אני הצלתי אותה, והם עדיין רודפים אחריי".
"הנה הם" אמרה לפתע, והצביעה על שני אנשים בחליפה, שעמדו בפינה, השלג על כובעיהם השחורים, ומשקפי שמש על ראשם.
אוטובוס עבר במהירות, הם נעלמו.
"זה ממש כמו בסרטים" אמרתי פעור פה. "מי הם בכלל?" שאלתי.
"יש לי השערה" אמרה איימי.
"והיא.."
"שני האנשים האלה... הם מיו ודארקרי".

"את בטוחה?" שאלתי.
"אני כמעט בטוחה, אני ראיתי אותם, הם... שינו צורה, מה הם רוצים ממני?" שאלה.
שמתי לב שכל הפוקימונים שלי כבר חזרו. עברה מחצית השעה.
"חכי רגע אני צריך לשירותים" אמרתי לה, והלכתי עם התיק לשירותים של המדשאות.
ישר כשנכנסתי הוצאתי את אבן הספיר השחורה.
'מעניין אם זה יעבוד' חשבתי לעצמי, והתחלתי לשפשף את האבן.
זה פעל מיו ודארקרי לפתע הוםיעו לפני, יש מאין.
"למה אתם עוקבים אחרי איימי?" שאלתי מיד.
"בשביל ארטיקונו כמובן" הם ענו.
" מה אתם רוצים, היא תפסה אותה!" עניתי.
"אתה לא מבין, תפיסת ארטיקונו היה הדבר הכי נורא שקרה מאז הפעם ההיא שצוות ביתא תפסו את גראודון, לתפוס פוקימון אגדי מפריע לאיזון הטבע".
"נו ו..." שאלתי.
"ארטיקונו איבדה את הזיכרון שלה, היא חושבת שאיימי אמא שלה, היא לא מוכנה לעזוב אותה.
"איך זה קרה?" שאלתי.
"צוות ביתא, עזוב, סיפור ארוך".
"אנחנו מנסים לרמוז לאיימי לדבר איתנו, אבל החברה שלך לא מבינה רמזים כל כך טוב" אמר מיו.
"דבר ראשון – בוא נבהיר דבר אחד, היא לא החברה שלי, כלומר, היא רק ידידה... ואתם גם לא כל כך טובים ברמזים..."
"חייבים לעשות משהו, זה לא טוב..." אמר דארקרי.
"יש לי רעיון..." חייכתי.

איך זה מרגיש להיות ארטיקונו?" שאל אותי מיו תוך כדי שעפנו באוויר, העבודה שלי הייתה פשוטה, לעבור בכל האי נאבר ולפזר את קור הגוף של ארטיקונו. הפוקימונים שלי הפעם לא היו חלק ממני, הם נשארו עם איימי.
"עבודה קצת משעממת" אמרתי.
זה לקח קצת זמן, אבל בסוף סיימתי את העבודה.
חזרתי אל איימי כג'ון, למרות שאני מודה שכמעט שכחתי לחזור חזרה מארטיקונו.
"דיברתי עם האנשים שעקבו אחרייך" אמרתי.
"זה מסביר למה היית בשירותים כל כך הרבה זמן..." היא רטנה. "נו אז אלו היו מיו ודארקרי?" שאלה.
"לא..." עניתי. "סתם שתי ילדים בתחפושת". אמרתי.
"אני לא מאמינה..." אמרה.
"טוב, אני מניח שכדאי שתשחררי את ארטיקונו" אמרתי לה.
"כבר עשיתי את זה" אמרה.
"מה... אבל... חשבתי שהיית בטוחה שהם עקבו אחרייך" אמרתי.
"טוב אחרי שהיית עשר דקות בשירותים, כבר הבנתי שהלכת לתפוס אותם" אמרה.
"ואיך ידעת שהצלחתי?" שאלתי.
"אני תמיד יודעת" היא אמרה, ואז בצעד מהוסס, היא נישקה אותי.
האמת שזה לא היה משהו רציני, סתם נשיקה קטנה בלחי, אבל הרגשתי מוזר, כמו שלא הרגשתי מעולם. הרגשתי מאוהב.
היא הלכה משם לפני שהספקתי לדבר.
"איימי חכי!" צעקתי, ורצתי אחריה מהר ככל שיכולתי.
"מה?" היא שאלה, והסתובבה.
נישקתי אותה חזרה.
"נתראה" אמרתי.
"נתראה" היא אמרה וחייכה.
חייכתי אליה חזרה.
שלג התחיל לרדת, שלג של אהבה.

המשך יבוא...

שם הפרק הבא: ים כחול עמוק

לא, אין שום קשר לסרט.

פרק טוב מאוד.
תגיד אכפת לך להגיב בסיפור החדש שלי?